בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוטובוס גלאט כושר

אגד היא חברה ציבורית שאמורה לספק שירות שוויוני לכולם. לא בקו 982 הנוסע בין צפת לירושלים

תגובות

התלבשי בהתאם

הנהג יורד מן האוטובוס, אומד את הקהל ומודיע: "יש מקום לשלושה גברים, לא לנשים"

סיגל מעולם לא התכוונה להיות רוזה פארקס, לוחמת זכויות האדם השחורה שסירובה לפנות את מקומה באוטובוס לגבר לבן סימן את תחילת המאבק נגד האפרטהייד. כמו בסיפורה של פארקס, שמתה השבוע, גם בסיפור של סיגל מככבים אוטובוס ואשה המתבקשת לפנות את מקומה לגבר, או ליתר דיוק, נדרשת לרדת מן האוטובוס שעליו כבר עלתה בגלל שגבר אינו יכול לשבת לידה - לא בגלל חוקי הגזע, אלא בגלל חוקי הדת. אולם יש הבדל מהותי בין שני הסיפורים: בסופו של מסע ארוך רוזה פארקס ניצחה. בגרסה הישראלית לא יכולים להיות מנצחים.

סיגל אינו שמה האמיתי. סירובה להזדהות הוא גם כן חלק מן הסיפור. "אני פוחדת", מודה הסטודנטית הצעירה, תושבת קיבוץ בצפון, "אני לא מכירה את החברה החרדית ואת הקודים שלה. אני לא יודעת איך הם יגיבו". הסיפור של סיגל ושל חברותיה הוא תמונה ישראלית של מציאות מורכבת שבה אין טובים ורעים אלא מפגש תרבויות מסובך של חרדים וחילונים העולים על אוטובוס אחד, ובו נדרש הנהג לפתור סוגיות שההוויה הישראלית טרם מצאה להן מענה.

לפני שנה סיגל החלה ללמוד בירושלים. כמו סטודנטים רבים אחרים היא נוהגת לנסוע הביתה, לקיבוץ, בסופי שבוע. הדרך רחוקה והתחבורה מסובכת ויקרה. בחודשים הראשונים היתה מחליפה שלושה אוטובוסים. לפני כמה חודשים סיפרה לה חברה על פיתרון חדש: קו אגד מירושלים לצפת, 982 מספרו, ישיר, מהיר, נוסע דרך כביש 6, מסובסד, ועל כן גם זול באופן משמעותי. "אבל זה אוטובוס של חרדים", התריעה החברה, "התלבשי בהתאם". סיגל שמחה על הבשורה הטובה, התעלמה מן האזהרה. "זה נשמע לי מוזר, אבל לא בעייתי. ממילא אני לא מתלבשת חצוף בטירוף. הבנתי שזה פיתרון מצוין בשבילי לרדת בצומת מירון, להגיע הביתה מהר יותר וזול יותר, וגם לחזור במוצאי השבת באותה דרך".

אלא שמכאן והלאה הסתבכו הדברים. התקריות הראשונות אפילו לא נגעו לה אישית. פעם אחת נדרשה אשה חילונית צעירה לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס כדי לפנות מקום לגברים מקדימה, וסיגל שמעה אותה מספרת את הסיפור למישהו בטלפון הנייד, מתלוננת שהיא מרגישה "אזרחית סוג ב'". הנשים החרדיות באוטובוס היו דווקא נחמדות, הסבירו לה ש"הכל לטובה" וש"זה רצונו של בורא עולם". בפעמים אחרות עקבה סיגל בהשתאות אחר התנהלות העניינים, אחר הנהג היורד מן האוטובוס, אומד את הקהל ומודיע: "יש מקום לשלושה גברים, לא לנשים". זה נראה לה מוזר, על גבול הפולקלור. אפילו למדה להתמודד עם הדחיפות האיומות, הגובלות באלימות, שמבטלת זמנית את איסור המגע בין אשה לגבר, ואליה נגררים נוסעים שיודעים שנסיעתם אינה מותנה רק בשאלה מי יעלה קודם אלא בעדיפות מגדרית; השכילה להתמודד עם ההערות העולבות שהוטחו בה לפעמים. מדי פעם הרגישה שקורה פה משהו לא תקין לגמרי, אבל בדיעבד היא אומרת שהפנימה את ההנחה שזה "אוטובוס שלהם", ובכלל, יפה מצדם שנותנים לה לעלות עליו. רק בבית היו אומרים לה מדי פעם שזה ממש לא בסדר, כי זה אוטובוס של אגד שבו כולם אמורים להיות שווי זכויות.

אזרחית סוג ב'

"מה שעובר עלי באוטובוס הזה גורם לי לדחייה מהעולם החרדי. מה שווה קיום כל המצוות אם כך משפילים אדם ברבים?"

התקרית בערב חג הסוכות שברה אותה. האוטובוס היה צפוף מן הרגיל, המהומה גדולה. סיגל, שלמדה עם הזמן לדחוף כנדרש, עלתה לאוטובוס שלא היה עדיין מלא. למודת ניסיון, שאלה את הנהג אם יש מקום, משפט צופן לשאלה אם יש מקום לאשה. הנהג השיב בחיוב. סיגל איחסנה את תיקה הגדול בחלל המטען, שילמה, והחלה לתור אחרי מקום ישיבה. כל המקומות ליד נשים היו שמורים לנשים שטרם עלו; המקום הפנוי היחיד היה ליד גבר בקדמת האוטבוס. חסרת אונים עמדה במעבר. גם הנהג ישב במושבו חסר אונים. בסופו של דבר נאלצה לרדת מן האוטובוס, להוציא את תיקה מתא המטען ולחכות שעה וחצי לאוטובוס שאחריו. הנהג נותר אדיש. הפעם, סיגל כבר בכתה. "הרגשתי מושפלת נורא", היא מספרת, "מעצבן אותי לחשוב שכל החודשים האלה של נסיעה הרגשתי אסירת תודה שבכלל נותנים לי לנסוע, שהפנמתי את הנחיתות ואת ההכרה שזה לא אוטובוס לתושבים של הקיבוצים, למרות שזה כאילו אוטובוס רגיל. מסתבר שאני לא ממש לוחמנית מטבעי. כל החודשים האלה היתה לי הרגשה שבגלל גילי הצעיר עוד לא צברתי די זכויות במדינה הזאת כדי לבוא בתביעות. גם עכשיו אני בטוחה שידביקו לי את התווית של 'הקיבוצניקית השונאת חרדים'. זה בכלל לא כך. להיפך. החיים בירושלים הפגישו אותי אתם, למדתי לא לפחוד מהלא מוכר. אבל מה שעובר עלי באוטובוס הזה גורם לי לדחייה מהעולם החרדי. מה שווה קיום כל המצוות אם כך משפילים אדם ברבים?"

סיגל אומרת כי דרך החוויה האישית שלה הבינה לראשונה מה זה להיות אזרח סוג ב' במדינה הזאת. "יש לי ידידים ערבים", היא מספרת, "עד עכשיו זה נראה לי טבעי לגמרי מה שעושים להם בכניסה לתחנה המרכזית, בבדיקות המשפילות. רק כשהגיע תורי לחוות השפלה בפומבי מתוקף היותי מיעוט אחר, הבנתי טוב יותר מה עובר עליהם. למדתי לקח חשוב". היא גם למדה לא לנסוע הרבה הביתה, כדי לחסוך מעצמה את עוגמת הנפש, והוריה למדו לא לעזוב את תחנת העלייה לאוטובוס בצומת מירון עד שהם רואים את בתם ממש מתיישבת במושב האוטובוס, מעשה שאינו מובן מאליו.

צפת היא הרוח

חב"ד הקימה שכונה, קהילת צאנז השתלטה על העיר העתיקה וחסידי ברסלב הקימו קריה חדשה. צפת היא מופת להחזרת העטרה ליושנה

עם הזמן נהפך קו 982 למיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הוא נולד מתחרות של אגד עם חברת הסעות חרדית שהחזיקה במונופול על הנסיעה בין ירושלים לצפת, ציר עתיר נוסעים. משתמשים בו תלמידי ישיבה מהצפון הלומדים בירושלים ובסופי שבוע נוסעים הביתה, חרדים היוצאים להשתטח על קברי הצדיקים בצפון ומשפחות שהתפצלו בין מגורים בירושלים למגורים בצפת המתחרדת. בקרב על הנוסעים, אגד ניצח. הקו החרדי נסגר, וקו 982 נהפך לרווחי ביותר. עד כדי כך, שבערב שמחת תורה הגיעו לחניית הביניים הקצרה בצומת יישובי התענך, בזה אחר זה, שלושה אוטובוסים מלאים. משפחות של חסידי בעלז נסעו לעשות את החג במירון, צעירות חב"ד שבו מליל לימודים ארוך של ההושענא רבא בירושלים. בדרך אפשר היה גם לשמוע מעט רכילות חרדית, כשגננת ממעון חב"ד בצפת סיפרה בקנאה על כמה כסף יש לבעלז האלה בירושלים, ובכלל, על שכונותיה החרדיות של ירושלים שנראות לנו עניות וכל כך דומות בעיניה לכיכר המדינה בהשוואה לעליבותה של צפת. באותו אוטובוס נסעו גם חיילים, שגילו את סגולותיו של הקו המביא אותם הישר אל הבסיסים בצפון, ותיירות צעירות מאמריקה שבאו לעשות את החג בקיבוצים. תמהיל ישראלי מרתק וטעון, שגם באגד, כך נדמה, לא בדיוק יודעים איך לנהוג בו. במודיעין אגד הבין-עירוני מוצג הקו פעם כ"קו רגיל" ופעם כ"אוטובוס למהדרין". כן, יש דבר כזה, אם כי הטלפנית הזדרזה להרגיע "ייתנו לך לעלות עליו". למה, בעצם, שלא יהיה "אוטובוס למהדרין", אם בצפון מציעה חברה לנופשים החרדים "ג'יפ חרדי"? עם זאת, יש בין שתי חברות הסעה אלו הבדל עקרוני, את הג'יפים משכירה חברה פרטית ואילו אגד היא חברה ציבורית שאמורה לספק שירות שוויוני לכולם.

בנסיעה הארוכה באוטובוס, סיפרה טלילה, צעירה דתית מצפת הלומדת בירושלים, כי לא פלא שרבים כל כך נוסעים בין שתי הערים. "האר"י הקדוש כבר אמר שיש בארץ ישראל ארבע ערים קדושות, שכל אחת מהן מייצגת יסוד אחר בטבע", הסבירה, "טבריה היא המים, חברון היא האדמה, ירושלים היא האש וצפת היא הרוח". הרבה רוח, מסתבר. חב"ד הקימה שם שכונה שלמה, קהילת צאנז השתלטה על רחובות בעיר העתיקה, וחסידי ברסלב הקימו קריה חדשה. צפת היא בהחלט מופת להחזרת העטרה ליושנה.

בסוכתו הגדולה, שנבנתה כדי לאכלס את משפחתו הענפה, בתוכה שני חתנים שהם צאצאים ישירים של רבי נחמן מברסלב, סיפר הרב יצחק קעניג לשני אושפיזין שנחתו עליו לפתע איך החל אביו באמצע שנות ה-70 בשיקום החיים החרדיים בצפת. הוא ראה בזה מפעל חיים. "בספרים מסופר שבירושלים קדושה האדמה, אבל בצפת האוויר הוא הזך ביותר", סיפר קעניג בשבחי העיר שאליה עקר מירושלים, כאילו היה סוכן הנדל"ן של הקב"ה. "עובדה היא, שהקבלה וההלכה נולדו בצפת בשיא גדולתה". אחר כך המשיך והילל את עברה של העיר שכבר התחרתה בהיסטוריה עם ירושלים, ואנשי ירושלים היו עוברים לגור בה במאה ה-19. כל כך משמעותית היתה התופעה, עד שאמר החת"ם סופר אחרי רעידת האדמה הגדולה שהחריבה את צפת ב-1837 כי היתה זו "נקמת ירושלים", שתבעה את עלבונה. ואחר כך פרש לנו קעניג את הפסוק "כי בחר השם בציון, איוה למושב לו". "ציון", היא הרי ירושלים, אבל "איוה", על פי הקבלה, הן האותיות של השם "צפת".

האמת, בסוכתו, אל מול נופם של הר מירון וקבר האר"י, כל זה נשמע הגיוני מאוד, ובהחלט מסביר את הניידות ההדדית בין צפת לירושלים. סוד הצלחתו המסחרית של קו 982 טמון, כנראה, גם הוא ברזי הקבלה.

אבל שרית, גם היא קיבוצניקית מהצפון שמרבה לנסוע בקו הזה, מתקשה להתחבר לממד הרוחני של החוויה המשפילה שהיא עוברת בכל פעם שהיא עולה על האוטובוס הזה. והיא דווקא באה ממקום שמחפש חיבור. זה עתה סיימה שנה של לימודים במכינה הקדם צבאית "בית ישראל" בירושלים, המיועדת לדתיים ולחילונים. היא רצתה לחפש יהדות חברתית, ומצאה אותה. "ספגתי במכינה הרבה סובלנות", היא מעידה, "יש דברים שאני מוכנה להתפשר עליהם. הפנמתי שיש מצבים שבהם אני מיעוט, אבל עדיין אני לא מצליחה לא להיפגע מן ההכללה שהופכת אותי בעיניהם למופקרת. נסיעה באוטובוס אמורה להיות שירות ציבורי שאני משלמת עליו ולא אירוע תרבותי". אבל בכל פעם שהנהג של קו 982 מתניע את המנוע מתפתחת עוד מלחמת תרבות קטנה, שבה בוחר אגד להיות עם בעל המאה. סיסמת הפרסומת אומרת אמנם כי "טוב להיות בידיים של אגד", אבל תלוי מי ואיפה. מצד שני, זה בהחלט לא במנדט של אגד לכתוב את הפרק בחוקה המסדיר את ענייני החילונים והחרדים בישראל.



התור לקו 982. "נסיעה באוטובוס אמורה להיות שירות ציבורי שאני משלמת עליו ולא אירוע תרבותי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו