בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרטן בגופה של הדמוקרטיה

2תגובות

את חזונו של יצחק רבין אפשר לתמצת במשפט חשוב אחד, שאותו אמר הרבה לפני כולם, כבר ב-1975, משפט ששמר על טריותו ועוצמתו במשך שלושים שנה: גוש אמונים, אמר רבין, הוא סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית. הם לא חלוצים, הם סחטנים.

עמדה זו הובעה על ידו בחריפות יותר מפעם אחת. בישיבה של סיעת המערך בכנסת בדצמבר 1975 אמר רבין: "הקבוצה הזו הקוראת לעצמה גוש אמונים, כתפישה וכדרך, מאיימת על אורח החיים הדמוקרטי במדינת ישראל".

בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות", שיצא לאור ב-1979, כתב רבין: "נגד תפישתם הבסיסית, הנוגדת את בסיסה הדמוקרטי של ישראל, היה הכרח להיאבק מאבק אידיאי החושף את המשמעות האמיתית של עמדות הגוש ודרכי פעולתו... בשמה של הדת היהודית, כביכול, הגיעו אנשי 'גוש אמונים' לביזוי עצמי ולנקודת שפל ביהדות שכל יהודי מיושב בדעתו לא יכול אלא לגנות בשאט נפש. מעטים המקרים בתולדות היהדות, שחבורה פרועה שכזאת נוטלת לעצמה מנדט בשם שמים... הכל במסווה מאוס של אהבת ארץ ישראל, ופורצת אל הרחובות בגסות רוח להטיל אימה וטרור... התביישתי כלפי עצמנו שאנחנו יכולים להידרדר לשפל כזה... התבייישתי כשרב נכבד וגדול בתורה כינה את (הנרי) קיסינג'ר 'בעלה של הנוכרייה'... נחרדתי כאשר 'הוגה דעות' פירסם מאמר ובו טען שגורלו של קיסינג'ר צריך להיות כגורלו של הרוזן ברנאדוט, המתווך מטעם האו"ם שנרצח בישראל במלחמת העצמאות".

רבין, בניגוד לפוליטיקאים אחרים ממפלגת העבודה, ובניגוד לרבים בתנועה הקיבוצית ובתנועת המושבים שהעריצו בהתחלה את אנשי גוש אמונים וראו בהם ממשיכי דרך, לא התפעל אפילו לרגע מההתנחלות הדתית. תיעובו רק הלך וגבר עם השנים. אנשי גוש אמונים זיהו את רבין כאויב, ולכן בחרו להפעיל את קסמם על שמעון פרס.

באחת מישיבות הממשלה בראשות רבין, שהתנהלו על פינוי הפולשים לסבסטיה, אותו אירוע שבו נולד למעשה גוש אמונים בחורף 1975, אמר רבין: "מה אתם חושבים? שהממשלה תלך אחרי כל שיגעון של כל מאה חבר'ה?" אמר ונכנע לפשרה שהובאה אל שולחנו, שאיפשרה לשכן את הפולשים במחנה צבאי סמוך.

ראש הממשלה היחיד שחזה את הסכנה, לא היה מסוגל לגייס לאותה ראייה מפוכחת אפילו את סביבתו החברתית והמפלגתית הקרובה. פרס, אז שר הביטחון, חגג עם הפולשים לסבסטיה את חנוכה. לידו באוהל ישב המשורר חיים גורי, שסייע לו למצוא סידור ל-30 איש (שהפכו ל-30 משפחות) להתיישב במחנה צבאי. נעמי שמר חילקה לכולם סופגניות. הרמטכ"ל מוטה גור חשש לפנותם.

אנשי ההתיישבות העובדת בסוכנות ובמשרדי הממשלה סייעו להם לוגיסטית. האווירה המפויסת הזו אל מול סכנה ברורה ומוחשית, שאיפיינה את יחס המדינה אל המתנחלים גם אחרי רצח רבין, מנעה את ביעור התופעה מראשיתה. חיים צדוק, אז שר המשפטים, אמנם אמר שסבסטיה היא כמו "אלטלנה 75'", אבל אמירה לחוד ועשייה לחוד. צדוק הוא זה שמצא את הניסוח המשפטי שאיפשר מגורים למתנחלים במחנות צה"ל. הכניעה ללא קרב גרמה למתנחלים להבין כבר אז שהם המציאו נוסחה מנצחת לכופף כל ממשלה. אותו מיצג חלוצי-נוסטלגי, כובש לבבות, שיש בו תמהיל של דבר והיפוכו: ממסדיות עם מרדנות, סערת נפש עם עורמה מפוכחת, אלימות עם שתדלנות, תחינה לרחמים עם סחיטה באיומים.

רבין התנגד לכל התנחלות בשומרון בלב אוכלוסייה פלשתינית. גם לגוש עציון, אמר, אפשר לנסוע עם דרכון ירדני. אמר ולא עמד על דעתו. גם החולשה הזאת מול המתנחלים היא חלק ממורשת רבין. ובכל זאת, אסור לשכוח שבשנתיים שנותרו לכהונתו אחרי סבסטיה, לא איפשר רבין לגוש אמונים להקים שום התנחלות נוספת.

כל אחד זוכר איפה הוא היה בלילה שרבין נרצח. איך זה נודע לו. מה הוא הרגיש. רצח רבין היה אירוע מגבש לגרעין הקשה של השמאל החילוני, זה שסלד מהימין הדתי לאורך כל הדרך. הגרעין הקשה הזה רצה בירור נוקב, שנאה יצירתית, מלחמת אחים על דרכה של הציונות, והיה חסר סבלנות להסברים, להצטדקויות ולצווי הפיוס.

הגרעין הקשה הזה נשאר בשוליים, ובמרכז התחילה להתנהל פרשת אהבים בין חילונים לדתיים לאיחוי הקרע. במקום כעס מלבן וממוקד שאיפיין את החודשים שאחרי הרצח, כשחובשי הכיפות הסרוגות דיווחו על כך שהם מבוזים ברחובות, הפכו כולם לאחים. הפנייה הדוחה "אחי", עם החיבוק הכפוי, נולדה אז. קו פעולה חדש של ניסיון למנוע את הרצח הבא בדרכי נועם כבש את מקומו בציבור, וסימן את ניצחונה של הציונות הדתית על השמאל החילוני, שהצטייר כלוחמני מדי בעיני המדינה האבלה.

רצח רבין ייזכר כאירוע עצוב אבל לא מעצב. הכעס בוזבז. במקום הסקת מסקנות מהפרט (הרוצח) אל הכלל (מעצבי דרכו ואמונתו), קרה בדיוק ההיפך. הציונות הדתית אמרה "הוא לא משלנו", הרי הוא בכלל חובש כיפה שחורה מהרצליה, והאשמה נותבה אל משפחת עמיר במקום אל המשפחה הפוליטית המורחבת.

שום לקח הנוגע להשקפת העולם שהובילה לרצח לא נלמד. המתנחלים לא נחלשו ולא נודו. הם השתרשו עמוק יותר בצה"ל ובעיקר בקצונה שלו. אל ישיבות ההסדר הצטרפו מכינות קדם-צבאיות שרובן ככולן מתנחלים, והרצון להתערות בחברה הפך לרצון להשתלט על סדר יומה ועל ערכיה. במקום הצטנעות גברה היהירות. המתנחלים ראו כי גם רצח ראש ממשלה לא מצליח לזעזע את המחנה החילוני, והסיקו את המסקנה המתבקשת. השקפת העולם שעליה נוסד גוש אמונים - "גאולה במקום מקלט בטוח" - השתרשה בדור ההמשך שבמקום סבסטיה אחת, עושה היום סבסטיה על כל גבעה. הציונות הדתית התחרדה. החרדים נעשו לאומנים יותר ורבים מהם העתיקו את מגוריהם לשטחים.

הימין לא נחלש בעקבות הרצח, השמאל לא התחזק. עמדות פוליטיות לא השתנו. הדמוקרטיה הפכה לכלי שרת בידי המאיימים להחריבה. הימין הדתי ניצל את חופש הביטוי, את חופש ההפגנה וההתפרעות, את מגבלות הכוח המשטרתי והמשפטי במשטר דמוקרטי, המשיך לשאוב כספים מהמדינה, תשתיות, כבישים, אמצעי מיגון, ימי מילואים, ג'ובים ציבוריים במועצות מקומיות, חינוך בתנאים מועדפים, שירות צבאי מקוצר, רמת חיים מסובסדת ששום קבוצה אחרת לא זכתה לה. חותמי אוסלו נכנסו לממשלת אחדות עם אלה שקראו להם פושעי אוסלו.

עומק הלקח שהופק מרצח רבין הוא כעומק הדיאלוג בין אורי אורבך לעירית לינור בתוכניתם המשותפת בגלי צה"ל. מה שהתחיל כתוכנית המעמתת שתי השקפות עולם, הפך למודל פיוס של הקנטות הדדיות ברוח טובה. ההנחה הסמויה מאחורי תוכנית זו ודומות לה היא שאם רק ניתן לימין לדבר ברדיו ובטלוויזיה, אם רק נקרב אותם, הם לעולם לא ירצו לרצוח עוד ראש ממשלה, לתקוע אגרופים בפרצופם של קצינים, לגדוע עצי זית, לשרוף חנויות של פלשתינאים בחברון ולהשתלט על אדמותיהם.

ביום השנה העשירי לרצח רבין יילך הרמטכ"ל דן חלוץ לערב שנקרא "שרים לך רבין", עם שרה'לה שרון. כולם ישירו ביחד את שיר הרעות. עוד ועוד קיטש יישפך לגרונות כתרופה מסממת.

בשיחה אישית עם השליח האמריקאי דניס רוס אמר לו יצחק רבין שהוא "תוהה אם שגה" כאשר סירב לפנות את מתנחלי חברון אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. את ההיסוס הזה השמיע רבין באוזני רוס בקיץ 1995, בעיצומן של הפגנות הימין נגדו, שנה אחרי הטבח, וחודשים ספורים לפני שנרצח בעצמו.

להבדיל מאריאל שרון, שלא חשש מפינוי מתנחלים ברגע שהחליט על כך, רבין החליט לפנות את היישוב היהודי בחברון וברגע האחרון נבהל. אולי ההסבר האמיתי לאומץ לבו של שרון מול המתנחלים הוא בכך שלשרון לא היה את שרון באופוזיציה. לרבין לא היתה הפריווילגיה הזו.

גם בחברון, כמו לפני ההתנתקות, איימו המתנחלים להבעיר את המדינה. גם אז הם שינו את נוסח התפילה לשלום המדינה. גם אז הרב ישראל לאו התגייס למענם. הרב אברהם שפירא הוציא פסק המחייב סירוב פקודה. ועד רבני יש"ע הצהיר שזו מצווה לסרב פקודה לפנות את חברון. הרב שלמה גורן אמר שזו מצווה למסור את הנפש במאבק נגד המזימה הזדונית "הנשענת על רוב ערבי". יועציו של רבין אמרו לו שאם יפנה כמה משפחות, יפשטו עשרת אלפים מתנחלים על חברון ואחר כך עוד חמישים אלף. נשות חברון אמרו שהפינוי ייעשה "על גופותינו". ראש השב"כ יעקב פרי והמומחה לתנועות הימין פרופ' אהוד שפרינצק הגבירו את חששו של רבין מפני האלימות. כל האיומים הללו, שלא עשו רושם על שרון, הכניעו את רבין. במקום פינוי היהודים מחברון, הטיל הרמטכ"ל אהוד ברק עוצר על תושבי העיר הערבים, בטענה שעוצר כזה יגן עליהם מפני פרעות של שכניהם היהודים. רבין, שכינה אז את מתנחלי חברון "חמאס יהודי", נרתע שוב מלהעמידם במקומם.

בסופו של דבר, ייתכן שיחסו התקיף של שרון אל מתנחלי גוש קטיף בקיץ האחרון הוא הלקח היחיד שנלמד מרצח רבין. שרון מסתמן גם כמי שחותר להגשמת תוכנית רבין להתכנסות של ישראל אל גושי התיישבות בירושלים, בבקעת הירדן ובצמוד לקו הירוק. כל ההתנחלויות שרבין התנגד להקמתן בלב השומרון, יורדו כנראה מהמפה. מלאכתו של רבין תיעשה בידי מי שראו בו "פושע אוסלו" עוד לפני שפינה התנחלות אחת. מעט מדי, מאוחר מדי.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו