בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההספד של גרוסמן, זה מה שיישאר

שלושים למלחמת לבנון השנייה. את ההספד שכתב דויד גרוסמן על בנו אורי צריך להשוות להספד שקרא הרמטכ"ל משה דיין, על קברו של רועי רוטברג ב-1956. שניהם טקסטים מכוננים

תגובות

ההספדים: דויד גרוסמן על אורי משה דיין על רועי

ההספד שכתב דויד גרוסמן על בנו אורי הוא טקסט מכונן. ישראלים, וגם לא ישראלים, יחזרו ויקראו אותו גם בעוד שנים רבות. תלמידים ילמדו אותו. חוקרים ינתחו אותו. אני רוצה להשוות אותו להספד מכונן אחר, שקרא הרמטכ"ל משה דיין, על קברו של רועי רוטנברג ב-19 באפריל 1956. "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי", אמר דיין בנחל עוז. "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו. רועי רוטנברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי, האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

אנחנו זוכרים את ההספד של דיין בגלל האומץ שהיה לו להביט בעיניים לא סנטימנטליות על המלחמה שבין יהודים לערבים. הוא לא דרש מהערבים את דמו, כי הוא הכיר בכך שזו מלחמה שיש בה שני צדדים לגיטימיים; ודווקא לכן היא אכזרית. והיא דורשת התאכזרות עצמית. את הנקודה הזאת בדברים של דיין ראו רבים וכתבו עליה פעמים רבות. אבל אני רוצה להתייחס לנקודה אחרת.

החלל מופיע כאן כ"נער" לא רק בגלל גילו הצעיר, אלא גם בגלל ש"האור שבלבו עיוור את עיניו". משמעות האמירה הזאת היא שהחלל לא ידע את מה שיודע דיין, את מה שבגללו זכרו ושיננו את ההספד שלו. החלל לא ידע את המשמעות הכוללת, האכזרית, המסובכת גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מוסרית, של המלחמה. הוא היה תמים. בלבו היה רק אור. והאור עיוור את עיניו.

אם נדמה שאני תוקף את דבריו של דיין, זה רושם מוטעה לחלוטין. ההספד שלו היה נכון ונוקב לזמנו. בימים אלה, שבהם אנחנו מבכים את מותו של ס. יזהר, הגדול בסופריה של מלחמת העצמאות, כדאי לזכור שגם הוא כתב דברים דומים. ב"ימי צקלג", יצירת המופת של יזהר על המלחמה ההיא, הוא תיאר לפרטי פרטים קבוצה קטנה של חיילים הנלחמים באומץ, במאמץ אדיר, וכמה מהם נהרגים, כדי לכבוש גבעה נידחת אחת בנגב. אין להם מושג מה התמונה הכוללת של המלחמה. גם אצלם האור שבלבם, והחושך שבלבם, הם כל מה שיש להם. הם התום שבלב התרחשות ענק, שאותה הם לא מבינים ועליה הם לא אחראים.

הם, כמובן, יודעים היטב את הצדק שבמלחמה. הם, כמובן, בטוחים שהם מוכרחים להילחם. אבל בין הצדק הכללי ביותר של המלחמה לבין האדם האחד שנלחם יש מרווח עצום. כמו זה שבין נקודה זעירה אחת לבין מעגל ענק שמשורטט רחוק מאוד ממנו. והצמצום הזה, הבידוד הזה, של הפרט הלוחם, הוא שעושה אותו לסמל. הוא בולט דווקא כיוון שהוא מופרד מן המכלול. הוא מקרין תום נעורים דווקא כיוון שהוא לא רוצה ולא צריך לחשוב על פוליטיקה-בגדול, ועל אידיאולוגיה-בגדול, ועל חברה-בגדול.

לא אליפלט, ההיפך

כל ישראלי מכיר היטב את הגירסאות הרבות של החלל הישראלי הנער, התם, ש"האור שבלבו עיוור את עיניו". דרכם של סמלים שהם מגזימים במגמה הטמונה בהם. ברור שלא כל הנופלים היו תמימים לחלוטין. ברור שלא כולם היו עיוורים למשמעויות המסובכות והמופשטות של המלחמה. אבל טקסטים נעשים מכוננים כיוון שהם מטביעים בנו סמלים. גם דויד גרוסמן זכר את הסמל הזה כאשר אמר שהוא ואשתו חששו שהבן יתנהג כמו "אליפלט", מן השיר הידוע של אלתרמן. גם בשיר החזק הזה אליפלט הוא נער שכולו תום, ודווקא בגלל התום הזה הוא רץ להביא תחמושת לעמדה מנותקת, ונהרג.

מי יכול לשכוח את השורה החוזרת שאומרת שאת כל זה עשה אליפלט: "בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן ולמה". בתקופה של הסכמה מלאה על צדקת הדרך, בתקופה של ביטחון אידיאולוגי שבו הכל טעון בהסברים, בהצדקות, ברעיונות כוללים - היינו זקוקים להרחיק את האדם הבודד מן המטען הכבד הזה. התום שלו היה הערובה לכך שהוא לא אידיאולוגיה מהלכת אלא בשר ודם. התום שלו היה גם דרך לומר שמותו איננו תוצאה מובנת מאליה של דרך, ושל נסיבות, אלא היה בה ממד חשוב של חופש, של נפש מתחבטת ומחליטה.

אבל אורי גרוסמן, כפי שמתאר אותו דויד גרוסמן, לא היה אליפלט. הוא היה היפוכו של אליפלט. הוא דווקא שאל על כל צעד ושעל מדוע, וכיצד, ולמה, ולאן, ומאיזה צד, וכמה. אורי גרוסמן לא היה נקודה של תום בלב מעגל ענק, שעליו הוא לא יודע כלום מלבד צדק כללי ובטוח.

אורי גרוסמן נולד לתקופה שבה הוא היה חייב לרכוש לעצמו צעד-צעד את ההחלטה הלא מובנת מאליה - בהחלט לא מובנת מאליה בשביל בני דורו - ללכת לקורס מפקדי טנקים, ואפילו להיאבק על כך. ואז הוא גם היה צריך לברר לעצמו איך ההחלטה הזאת מתקשרת אצלו עם העובדה שהוא היה "השמאלן של הגדוד". והוא היה חייב לחבר את שתי ההחלטות הקודמות שלו עם ההחלטה מה לעשות במחסום בגדה כאשר ילד מגיע אליו (הוא היה נוהג להרגיע אותו על ידי כך שהצחיק אותו).

"אורי היה ילד ישראלי מאוד", כתב אביו. אבל הישראליות הזאת כבר אינה מובנת מאליה. לא היה בה מקום בטוח ומובן מאליו לאהבת התיאטרון שלו, או לזה שהוא לא אהב תאנים, או לזה שהיה לו הומור. בני דורו אינם חיים, ואינם צריכים לחיות, תיאטרון שכולו ישראלי, או הומור שכולו ישראלי. הם צריכים לעשות לעצמם מזיגות משלהם בין הישראלי שבהם לבין האדם שבהם. זאת אומרת: האישיות שלהם צריכה למלא בצבע את המרחב שהיה פעם, בימי ההספדים על רועי ועל אליפלט, ריק. בין האישי לבין הציבורי, בין הפסיכולגי לבין האידיאולוגי, בין מפקד הטנק לבין אוהב התיאטרון - מתח אורי רשת ענפה של חוטים, וחיבורים, והחלטות, והעדפות.

לכן ההספד של דויד גרוסמן מפורט כל כך, מקפיד כל כך לשרטט דמות אדם על כל גווניה, וסתירותיה, והדילמות שלה. בימי דיין לא היה עולה על הדעת לכלול בהספד את הבדיחות שסיפר החלל. אצל גרוסמן יש בדיחות. בימי אלתרמן לא היה נהוג לכלול בהספד את דעותיו הפוליטיות של החלל. אצל גרוסמן מופיעות דעות פוליטיות. בימי דיין היה כוח גדול שמשך את החלל לכיוון הסמל. היום יש כוח גדול שמושך את החלל לכיוון הביוגרפיה.

תהליך, ביוגרפיה, התבגרות

אורי גרוסמן מת צעיר, צעיר עד לקרוע לב. אבל הוא לא מת "נער". כל מה שלא הספיק לעשות בחייו הקצרים ירבץ כמו אבן כבדה על לבם של הוריו ואחיו. אבל אורי הלך ומילא את המעגל הרחב של ההקשר הסובב אותו בתהליך שנקרא בפשטות התבגרות. לכן ההספדים של פעם תיארו "נער" ברגע שברק המאכלת מופיע מולו, ואילו ההספד של היום מתאר תהליך, ביוגרפיה, התבגרות. לכן כתב דויד גרוסמן הספד ארוך שיש בו אורי בן התשע, כשהוריו נוסעים במכונית ומדברים על ספר, ויש בו אורי שגדל לצד אחיו הגדול ואחותו הקטנה, ויש בו אורי כמפקד בצבא שצריך להחליט אם להעניש חייל שלו.

ההספד של דויד גרוסמן הוא טקסט מכונן כי הוא מתאר אדם שלא נהרג בתרבות של קונסנסוס, אלא בתרבות של מחלוקת. לא בתרבות של ודאות אידיאולוגית אלא בתרבות של שברי אידיאולוגיות, שכל אדם צריך להרכיב מהן צירוף משלו. לא בתרבות שיכולה להסתפק בנערים, אלא בתרבות שדורשת מבניה לבחור הרבה ולהחליט הרבה כדי להתבגר, ולפעמים גם להחליט לסכן את נפשם תוך כדי התבגרות. אורי גרוסמן עשה את הדרך שבני דורו חייבים לעשות בחן, בלי התגנדרות בהחלטות שהחליט, ובלי שעשה מן הלא-מובן-מאליו תירוץ כדי להימלט מאחריות, או מאנושיות.

ההספד של דויד גרוסמן הוא טקסט מכונן כי ככה, בדרכו של אורי גרוסמן המת, הולכים, ומתבגרים הבנים והבנות החיים שלנו. הם כבר לא יכולים להתבגר כמו אליפלט. ויוכלו לו.



גרוסמן. "אנחנו, המשפחה שלנו, כבר הפסדנו במלחמה הזאת"


דיין. "מעצמנו נבקש את דמו של רועי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו