בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

והנה הקימונו גם עיר

פול מקרטני חגג השנה 64. לעלי מוהר זה עשה תחושה "שעברו החיים, שהגענו לתאריך הרחוק מכל רחוק", שאולי הגיעה העת להתחיל לסכם. מוהר מתגעגע לדברים קטנים ופשוטים שהמתיקו את ילדותו, לארץ מצומצמת, צודקת ושמחה בחלקה. אבל אין לו תלונות

תגובות

עלי מוהר, יליד תל אביב, 1948 בנם של עדינה והפזמונאי יחיאל מוהר ("מול הר סיני", "רוח סתיו", "הורה האחזות") בוגר "א"ד גורדון" ו"תיכון חדש" חניך המחנות העולים אוהד הפועל תל אביב חייל בגדוד 50, נח"ל מוצנח השתתף במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור כתב ב"במחנה", "דבר" ו"העיר" בעל הטורים "בשער" (מ-1971) ו"מהנעשה בעירנו" (מ-1984) מחבר "שיעור מולדת", "יורם", "תן לי יד", "העיקר זה הרומנטיקה", "16 מלאו לנער", "נגיעה אחת רכה", "אמרו לו", "שכשנבוא" ועוד נשוי בשנית לוויוי אב לשרון, סב לתומא, נעמי ולתינוקת שעוד אין לה שם גר באזור

ישראל של מוהר

קפה בבן יהודה. בריכת גורדון ישר לפנים, גד יעקבי בשולחן מאחור. לא רק הטרדות מיניות באוויר, גם הטרדות אקוסטיות. מוסיקת הרקע, ההכרחית היום, אינה נותנת לשמוע מלה. עד שמוצאים מקום נודדים שלושה שולחנות. כך זה בעירנו. לולא היתה כאן מלחמה בקיץ ולולא היה חולה פתאום, לא היו לעלי מוהר תלונות על השנה שחלפה. "התחתנתי עם אשה שאני מאוד אוהב", הוא מגלה ומוסיף שורה של אלון אולארצ'יק, "חיבקתי את אשתי שהיא אהובתי". "משפט חזק", הוא אומר, אפילו "בבחינת סנסציה". חוץ מזה יש לו לאחרונה, לצערו, "כל מיני תלאות בריאותיות", אבל הוא לא מעוניין "להתמודד אתן בציבור". למתעניין בשלומו הוא אומר שהבעיות הבריאותיות הללו, שבגינן כחש מעט, אינן מצליחות להעכיר לו את מצב הרוח. מרפים מהעניין בהסכמה.

בשנה שעברה היה מוהר בטוח שהשנה הנכנסת תתפוס כיוון אחר לגמרי. ניתן לומר שהוא ארב לה. "זה כמה חודשים, עוד לפני שהתגלתה לי ?הבעיה', פתחתי את 2006 בטור אפרופו זה שפול מקרטני יהיה בשנה זו בן 64. רציתי להקדים את כולם ולא לחכות עד יום הולדתו ב-18 ביוני". לדבריו, החליט מראש לסכם את השנה שתבוא בסימן יום ההולדת המשמעותי הזה: "כשבן אדם בן 20 שר, אומר, ?כשאהיה בן 64', זה בדיוק כאילו אמר כשאהיה בן מאתיים. זה מועד בלתי נתפש בשבילו, וזה פתאום הגיע. לי זה עשה תחושה שעברו החיים, שהגענו במפתיע לתאריך הרחוק מכל רחוק. עברו 40 שנה משנות ה-60, מהביטלס, מאז שהיינו בני עשרה. 40 שנה, הזמן שבני ישראל הלכו במדבר. זה נתן לי תחושה מאוד חזקה של ?זמני', כלומר ?הזמן שלי', ?התקופה שלי'.

"אנחנו חיינו בתקופתנו הייחודית, החד-פעמית, עם נכסים שלא היו קודם ולא יהיו אחר כך. כשהספינה שלי ושל בני דורי משייטת עכשיו אל האופק, היא מפליגה עם כל הרכוש שלנו, עם ברל וברסאנס ונסים אלוני והביטלס ופליני וטריפו, שלא היו בדור הקודם ולא יהיו בדור הבא. הבנתי את הייחודיות של דורי, את החד-פעמיות שלו. זו תחושה חדשה. כשפול מקרטני נעשה בן 64 הבנתי שנפל דבר. תאריך שאין לדמותו הגיע".

היה שווה לחיות בתקופתנו?

"בטח שהיה שווה. יש לי תחושה של בעל הון. אני יודע שלא כל הזמנים שווים. כשהייתי בן עשרה וחיכיתי להצגה חדשה של נסים אלוני, או לתקליט חדש של הביטלס, או לסרטים חדשים של פליני וטריפו, חשבתי שכל עשור יזמן לי התרגשויות כאלה, וזה לא קרה. אובייקטיווית זה לא קרה. בכל מאה יש תקופות של פריחה תרבותית ויש תקופות של דעיכה או דשדוש במקום".

ונגמרו הפריחות?

"את זה קשה לי לומר. אבל אני יודע שחוויתי כילד קטן את החוויות וההתרגשויות של העשור הראשון של המדינה ואני שייך לדור המצומצם והמצטמצם שעוצב במדינת ישראל בעלת הגבולות, במדינת ישראל המצומצמת שלפני 1967, שידעה כמה שנים של שקט שנראה נצחי. אני זוכר שבסוף כיתה ח' יצאתי למחנה עבודה של התנועה במחניים ואיחרתי את ההסעה המאורגנת, אז נסעתי עם חברים כמה ימים אחרי, שלושה ילדים לראש פינה, ומשם למחניים. לבד. מי ייתן היום לילדים בני 13 להסתובב כך בארץ?"

על רקע הזמניות הנתפשת על ידך כרגע, איזה מדינה אנחנו היום?

"היא בטח שונה מהמדינה שבה גדלתי, זו שעודנה מצטיירת בלבי ובמוחי. לי יש בעיה שאופיינית כנראה לאנשים שמרניים או לאנשים שהיה להם טוב בילדותם ולא חשו צורך לשנות הרבה. אני חי באותם מעגלים, באותו נוסח, באותו אורח חיים שבו גדלתי. גדלתי בדירת דמי מפתח בתל אביב, מה שנקרא היום ?הצפון הישן', רחוב שלמה המלך. הורי היו שניהם שכירים, אבי (הפזמונאי יחיאל מוהר) היה ספרן בספריית ?בית לסין', אמי היתה מנהלת חשבונות בקרן ביטוח לפועלים חקלאיים ותמצית האושר כפי שהצטיירה בילדותי ולפי מה שהיה מקובל בבית, היתה ללכת בקיץ לים ברגל, או בטקסי, כי אוטו לא היה, לאכול ענבים על המרפסת, עם לחם וחלבה שזה היה מעדן, וללכת לקולנוע ולתיאטרון בלי סוף, כפי שהורי הלכו, וגם לשבת בבתי קפה ולשתות אספרסו.

"זה תיאור של מה שראיתי בבית ונראה לי אידילי לחלוטין. אני הוספתי על כל אלה דבר אחד - לנסוע לחוצלארץ פעם בשנה ואם אפשר פעמיים. מכל שאר הבחינות לא השתנה אצלי כלום. אני לא רוצה מכונית ולא מותרות, ולהסתובב בתל אביב נראה לי מספיק טוב. כך חייתי וכך אני חי. העניין הוא שמסביב הכל השתנה. היום אני במיעוט, אבל אין לי טענות. רק מוזר לי שבלי שום שינוי מצדי, המגזר שלי מותקף כאליטה ויש טענות מכל מיני עברים. יש מתקפה על דברים שהאמנתי בהם".

מי מתקיף, איזה מין התקפה?

"יש מתקפה על ?כור ההיתוך' מצד מזרחים מיליטנטים, יש מתקפה על ישראל שהאמינה שיש לשנות את השמות לעבריים, שניסתה ליצור ישראליות יש מאין, שניסתה, אולי בצורה מגוחכת לעתים, ליצור כאן פולקלור. אנשים באים בטענות היום, שלא נתנו להם לפתח את התרבות שהביאו ממקומות אחרים. אבל אני בן לאב מהגר שחי עם הפנים לארץ. אבי, שבמידה מסוימת תרם לעיצוב הישראליות החדשה הזאת בעשרות שירי נח"ל, שהיו הכי פופולריים בעשור הראשון (?מול הר סיני', ?הורה ממטרה', ?הורה היאחזות', ?יא משלטי', ?כיתה אלמונית' ועוד), היה מהגר שהגיע בגיל 16 לבד מברלין. היה לו קשה מאוד, אבל לא היתה לו שום תרעומת על השורשים שנעלמו. להיפך, הוא נהר כולו אל הארץ. עם זאת, אני יודע שיש הבדל עצום בין בחירה לכפייה. יכול להיות שאלה שבחרו מרצונם בחיים החדשים, בשמות החדשים - למרות שמוהר היה שם המשפחה שלנו תמיד, גם ב'גולה' - כפו את השינוי על אלה שבאו אחריהם".

גמרנו גם עם כמה דברים שליליים.

"נכון. נגמרו גם דברים שליליים. גמרנו עם רדיו מטעם, עם תרבות מטעם, אבל את המחיר אנחנו משלמים היום בעברית מזעזעת. גמרנו עם העברית התקנית הנפלאה שהיתה פעם ברדיו, ב'קול ישראל', גמרנו עם איכות הפזמונים של ע. הלל, אלתרמן, חיים חפר. מכיוון שאני חי בשפה ולצערי העמוק אני לא יכול להחמיץ שום שגיאה דקדוקית, זה מוציא אותי מדעתי. בייחוד כשזה בוקע מכלי שידור רשמיים. אם אני שומע קריין אומר ?בלשון המעטה', והוא חושב שה'הא' היא הא' הידיעה, אני מעביר ערוץ מיד. או כשכתב טלוויזיה אומר, ?הניסיון נכשל' בנון סגולה, כלומר ?נחשל', שזה משהו אחר לגמרי, זה מייאש.

"אני יודע שאני נשמע כמו הקשישים שהצחיקו אותי פעם, אבל אני חושב שזה תפקידי, להגיד היום מה שאני חושב, בלי ניסיון ללכת עם רוח הזמן. לגלם באומץ את הקשיש השמרן שנגדו מתמרדים. למה לא? הרי לפחות את זה אנחנו חייבים לנוער. ואולם, אם תחיית העברית והחזרת המרכזיות לתנ"ך (במקום התלמוד שהיה מקובל בגלות) הם ההישגים הגדולים ביותר של שיבת ציון, אנחנו מאבדים את זה.

"מה שעוד מטריד אותי הוא שהנחמות שלי הן מיסטיות. אם כתבתי ב'שיר השיירה', ?איך ישראל צומחת מסביבנו, היא חזקה יותר מכל חסרונותינו', מה שהתכוונתי לומר בשתי השורות האלה, הוא שמצד אחד אנחנו שומעים בלי סוף על ליקויים

ומחדלים וחפיפניקיות בכל תחום, אבל מצד שני, באורח פלא, המשאיות נוסעות והבתים נבנים והמשק מתעצם וישראל מתחזקת. זו אמנם נחמה מפוקפקת בעיני, מפני שאני לא יודע להסביר אותה, אבל עם כל חסרונותינו העצומים, שאותם אני רואה בבירור, איכשהו הארץ בכל זאת מתחזקת. אני בהחלט מאמין בציבורים החדשים, בעלייה הרוסית, שהיא תקווה גדולה. אני מוכרח להאמין".

מה עשתה לך המלחמה האחרונה?

"קודם דיכדכה אותי מאוד. גם בגלל התמשכותה העגמומית וגם בגלל התחושה שהעסק מתנהל מעצמו. אצל אריק שרון היתה לפחות תחושה שיש מי שיודע מה לעשות. לא בטוח שזה היה נכון, בטח לא בכל המקרים, אבל זה הביא איזה רוגע שיש בעל בית".

חשבת שתגיד את זה על שרון?

"אני אף פעם לא הייתי ממש נגדו. אני הייתי חייל של אריק שרון במלחמת יום כיפור, זכרתי אותו לטובה מהאוגדה".

אתה כתבת את השיר "יורם", לזכר חבר שנהרג במלחמת ההתשה. איך נראה לך היום מותו בתעלה?

"אני כתבתי על עניין זה ממש בשבועות האחרונים, בטור שדיבר על זמן היחיד וזמן הרבים. על פי חשבון הרבים, חשבון האומה, אנשים נתנו את נפשם על ביטחון ישראל, בבקעה, בתעלה, בכל המלחמות ובכל התקריות, אבל את מותו של היחיד, של הבחור בן ה-20, בן ה-19, שנהרג ונעלם לעולם ועד, באיזה לילה בבקעה ב-1968, או בבית בכפר לבנוני ב-2006 - המוות הזה הוא תמיד בודד, תמיד אישי, וקשה מאוד לחבר אותו למסכת ביטחון ישראל".

מהו מוות לשווא?

"לא הייתי יכול להגיד משהו על מוות במלחמה האחרונה. אני לא רוצה להיכנס לזה. אולי כי קשה לומר דבר כזה".

בגלל תחושת אחריות למדינה?

"אתה חוזר לחשבון הכלל. אפשר לעשות מה שבני פלד עשה בזמנו. לקח את מספר הנופלים בכל מלחמות ישראל, חילק אותו למספר שנותיה של המדינה ואמר שהגיוני לחלוטין שאומה תשלם את מחיר ביטחונה וקיומה בכך וכך הרוגים בשנה. הוא אמר שקהילה קטנה לא עומדת בחשבון כזה, אבל לגבי עם וממלכה זה לגמרי הגיוני - שומרים על הבית הקיבוצי. אבל אני, לא סתם לא הלכתי להיות מנהיג. כי את החשבונות האלה, גם כשאני מפריד אותם, קשה לי לעשות. אני מבין את האמת האכזרית שטמונה בהם אבל אני לא יכול להינתק ממותו של היחיד. אבל אם עושים את החשבון הזה של הכלל - אין לשווא.

"יכול היה כמובן להיות אחרת ב'מקרה המסוים'. אחת הבעיות של ההיסטוריה היא שאין לנו שום מושג מה היה קורה אילו הלכנו בדרך שלא נבחרה. האם מישהו היה יכול להגיד מה היה קורה אם ישראל היתה נסוגה באופן חד-צדדי ומחזירה את כל השטחים? אי אפשר לדעת. אולי היתה קטסטרופה? איך אפשר לדעת בביטחון?

"קרוב לוודאי שטעינו פה ושם, וזה בלשון המעטה. מצד שני, היו פעמים שלא הגבנו, כמו בשש השנים האחרונות בגבול לבנון. ואם היינו מגיבים, איזו צעקה היתה קמה? אם היינו יוצאים למכת מנע חצי שנה לפני מלחמת יום כיפור, שהיתה עולה ב-300 הרוגים, איזו צעקה היתה קמה? למרות שהיתה חוסכת כ-3,000 הרוגים. לכן חשבונות הדם זרים לי. הם בלתי אפשריים. גיליתי, שבין החלוקות הרבות שנוהגים לחלק את האנשים, ישנה גם החלוקה לאלה שיודעים תמיד הכל, ואלה שלא יודעים. לצערי, אני נמנה עם אלה שלא יודעים. לכן קשה לי להטיף הטפות פוליטיות נחרצות".

היו כאלה שידעו והרגיזו אותך. מי עיצבן אותך בקיץ 2006?

"אני חושב שחלק מהבעיה שלנו כעת זו היסטריה והיא פועלת לא רק לכיוון האופוריה, כמו אחרי מלחמת ששת הימים, אלא גם לכיוון של הדפרסיה כמו אחרי בינת-ג'בייל. אני לא משוגע על תנועות המחאה וזה נראה לי קצת חשוד שהתקשורת מלאה חכמים והממשלה מלאה טיפשים וצה"ל לא יוצלח. זה נחמד מאוד לסדר את זה כך. אני חושב שאם היינו מתחלפים בתפקידים, העיתונאים עם השרים, לא היינו מגיעים לתוצאה יותר טובה". אני חושב שאנחנו לא יודעים את תוצאותיה האמיתיות של המלחמה הזאת. אני חושב שכל כתב חייב לזכור כמה קל לנהל את המדינה על המקלדת. הזכרתי באחד הטורים את ארי שביט, שמצביע על כשלים כהנה וכהנה, אבל איך הוא מציע לעשות את זה אחרת לא בדיוק הבנתי. למרות שיש לו ניתוחים מעניינים".

יצאת נגד המודעה, המנשר, שפירסמו עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן.

"הטקסט שלי התעסק פחות בתוכן ויותר בעמדה הנפשית. כתבתי גם מתוך חולשותי שלי. זה לא מפתיע שמישהו כמוני, שמרגיש שהוא לא יודע הרבה פעמים, יכול להיות מופתע נוכח מה שנראה לו כחשיבות עצמית של אנשים שיודעים. כל מה ששאלתי שם, ובעיני זו לא היתה התקפה, שאלתי את עצמי, איך מישהו חי כל כך מלא את חשיבותו, מודע לחשיבותו, איך זה מסתדר? בדיעבד, כאשר יומיים אחר כך הסתבר שבנו של דויד גרוסמן נפל בקרב, המודעה שלהם נטענה משמעות אחרת, של אב שמנסה להציל את בנו, ומובן שהייתי מלא צער על מה שקרה והשתתפתי ממרחק בצערה של המשפחה. אבל לא ראיתי קשר ממשי למה שכתבתי".

אתה חושב שצה"ל היום זה אותו צבא שבו שירתת?

"נראה לי שמשהו בהוויה השתנה. כל ?המורעלות' הזאת שמדברים עליה, זה דבר שאני לא הכרתי בזמני. אני מרגיש שיש משהו אחר. אולי בהשפעת הלחימה בשטחים. אחד הדברים שאני מתייסר עליהם, הוא שלא הבנתי בזמן שיש אמת בצירוף ?הכיבוש משחית'. בכלל לא נטיתי להשתמש במלה ?כיבוש'. בתור חייל מילואים בעזה, בתחילת שנות ה-70, ידעתי שאני והחברים שלי מתנהגים יפה לאוכלוסייה, ועל פי זה הערכתי שכך זה מתנהל. תיארתי לעצמי שזאת הנורמה ולא קלטתי בכלל שזה יכול להיות אחרת. כעבור כמה שנים עשיתי כתבה ל'במחנה' על פיצוץ בית של מחבל בשנות ה-70 המאוחרות בגדה. ראיתי שם את החיילים הקרביים שהיו צריכים לפנות ולאבטח ולפוצץ, שהיו חיוורים כסיד מהמטלה הזאת, ראיתי את בני הבית הבוכים וראיתי גם את חיילי המפקדה שהלעיגו עליהם. כתבתי כתבה עם כותרת: ?רק לא להיות כאן יותר'. פתאום ראיתי מול עיני שטוב לא יכול לצמוח מזה. לא מהחיילים החיוורים ולא מהחיילים הצוחקים. זה היה בלתי נסבל".

מי חסר לך בנוף?

"חסר לי אלתרמן, הטור הזה של אלתרמן פעם בשבוע, היכולת של משורר להיות כל כך מרכזי. ראיתי אותו כילד ב'כסית' ואחר כך, כשהייתי חייל ב-1969, כשהוא קיבל את פרס ישראל. הייתי במדים, עם כובע צנחנים, ואזרתי עוז וניגשתי לברך אותו בלי להזדהות. הוא שאל אותי, ?היכן אתה משרת?' ואמר לי, ?יישר כוח', ואני רציתי שהוא יחשוב שסתם קורא, חייל אלמוני, ניגש אליו לברך אותו. ואז צילה בינדר, אהובתו שישבה לידו, הסתכלה עלי היטב במבט בוחן של ציירת ואמרה לי, ?רגע רגע, אתה לא הבן של יחיאל?' ואני נורא הצטערתי. במקום שמישהו, חייל מהשדה, הגיע ל'כוכבים בחוץ' וקרא בו סתם על גבעה, זה הייתי אני, בכל זאת מישהו מהחוג הספרותי, הבן של יחיאל. רציתי לשמח את אלתרמן, כאילו לפתע ניגש אליו אלמוני, ולא הצליח לי".

לא כתבת עד היום ספר.

"לאלתרמן יש ארבע שורות שאומרות: ?איך עברנו קלים ופחותים / ובלבנו דיבר הזמיר / שהרבינו עסוק בשטותים / והנה הקימונו גם עיר'.

"זה, אם מותר לי, מתאר קצת את העשייה שלי, את האופן שבו עשיתי את הדברים שעשיתי. העובדה שלא הלכתי בגדולות, לא כתבתי רומן. עשיתי שיעורים: טור פעם בשבוע, פזמון פה, פזמון שם. רק אחרי כברת דרך, כשהסתכלתי לאחור, יכולתי להגיד ?רגע רגע, הצטבר פה משהו'. פתאום יש אוסף פזמונים שביניהם יש טקסטים שאני מאוד שמח עליהם, פתאום אלף הטורים שכתבתי - הסתבר שיש אנשים שאוהבים אותם - יש דברים שמצטרפים לספר. זאת אומרת, אני עברתי ?קל ופחות' ו'בלבי דיבר הזמיר', ובמבט לאחור, אולי אי אפשר לומר ש'הקימותי עיר', אבל אולי בכל זאת איזו עיירה של פזמונים, של טורים... זה בדיעבד, במבט לאחור.

אחר כך נסענו אליו הביתה. הוא גר פתאום באזור, הצופה על חירייה, המתגלה כפרוור שוקט עתיר ירק, תחת ויסטריה ורימון, ליד שולחן פינג פונג. "לא האמנתי שאפשר להתרחק מאבן גבירול", אומר מוהר, "אבל החיים הפתיעו אותי".



מוהר. "חלק מהבעיה שלנו כעת זו היסטריה והיא פועלת לא רק לכיוון האופוריה, כמו אחרי מלחמת ששת הימים, אלא גם לכיוון של הדפרסיה, כמו אחרי בינת-ג'בייל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו