טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציונות, מצוינות וכבוד האדם. זה הבסיס

בינואר 1946 עמדה דליה דורנר בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית, שעסקה בשאלת הגירתם של הניצולים לארץ-ישראל, ונתנה לחבריה שיעור בציונות. היא נבחרה על ידי הנהגת היישוב. לפני ההופעה לא הסבירו לה מה לומר, ביקשו רק שתגיד את האמת. היא היתה בת 12, אבל כבר אז, לדבריה, חשה ציונית רדיקלית

תגובות

דליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון בדימוס, כיום נשיאת מועצת העיתונות נולדה ב-1934 באיסטנבול עלתה לארץ-ישראל עם הוריה ואחיה ב-1944 למדה במוסד "נווה הילד" בנהריה ובבית הספר "הריאלי" בחיפה לא היתה פמיניסטית, אבל מגיל צעיר פירנסה את אמה מאוחר יותר האם "גידלה לי את הילדים" ואיפשרה לה לבנות קריירה בגיל 21 רכשה דירת שני חדרים בדמי מפתח ברמת גן, ב-8,500 ל"י כיום מתגוררת בירושלים עד גיל 35 עישנה חפיסת "נלסון" ביום, מאז נשאר לה קול צרוד עבדה במחלקה הכלכלית במשטרה ובפרקליטות הצבאית אוהבת להאזין לסונטת "ארפג'יונה" של שוברט, ש"נוגעת בנימי נפשי ומראה לי שהעולם לא יכול להיות כל כך רע"

ישראל של דורנר

כשמבקשים מדליה דורנר לשרטט את דיוקנה של ישראל שבה היתה רוצה לחיות, היא אומרת: "ישראל האידיאלית שלי זו מדינה שחיה בשלום עם שכניה, שמגשימה את הכתוב במגילת העצמאות. לאמור, מדינה יהודית שהיא גם מדינת כל אזרחיה. זו מדינה שהפרהסיה שלה יהודית ושבה לשפה העברית יש עדיפות ברורה, אבל חי בקרבה מיעוט ערבי שהיא הושיטה לו יד והציעה לו לבנות יחד את הארץ. הם בונים את הארץ לא כפועלים שלנו, אלא כשווים לנו. היום ערביי ישראל מתקשים לקבל את התחושה הזאת לא בגלל האפליה, אלא בגלל הסכסוך בין ישראל לשכניה. אלה עניינים שגובלים בסוגיות פוליטיות, ולכן לא אומר לך את דעתי".

כשופטת בית המשפט העליון בעבר, וכיום נשיאת מועצת העיתונות, דורנר מקפידה לשמור את עמדותיה הפוליטיות לעצמה.

איפה השתבש החלום שלך על ישראל אידיאלית?

"מהרגע הראשון. כשאני מסתכלת לאחור אני מודעת לכך שגם אם בהתחלה לא היה סכסוך ברמה של היום, בעיות ביטחוניות היו מהרגע הראשון והן לא חדלו. בביקור של אנואר סאדאת ב-1977, היתה לי הרגשת התעלות. אני גרה בשדרות הרצל בירושלים. פתחתי בבוקר את החלון וראיתי דגלים מצריים מתנפנפים והרגשתי שבאו ימות משיח. מוכרחים להיות אופטימיים. יש שלום עם מצרים ועם ירדן, וסעודיה מציעה הצעות. אני אופטימית".

האם האופטימיות שלך היא פרקטית או שהיא נובעת מתוך רפלקס הישרדותי?

"האופטימיות שלי היא לוגית. היא נובעת מהרצון שלי ושל העם שלי להישרד. פסימיות זה דבר נורא. את הרי טווה תקווה מחיים. אני גם ריאלית. אני חלק מעם ששרד ובגלות תמיד אמרנו ?בשנה הבאה בירושלים הבנויה'. מבחינה היסטורית, תמיד ראינו את עצמנו כאן. אחרי כל מה שעברתי באופן אישי, בשביל אדם כמוני ישראל צריכה להתקיים לנצח נצחים. אם אהיה פסימית, ישראל תיעלם, חלילה. בגיל 72, ללא אופטימיות אני אבודה. אני מעריכה שכנראה לא אזכה בחיי לראות שנגיע להסדר עם הפלשתינאים, אבל אולי כן. אני מקווה. כך אנחנו לא יכולים להמשיך. זה לא איזה שלום עכשיו ואוטופיה. הגעה להסדר היא בנפשנו".

דורנר עלתה לארץ לפני 62 שנה ועשתה שלוש שנים ב"נווה הילד", המוסד החינוכי הייקי של עליית הנוער. "שם צמחה הישראליות שלי כפי שהיא. שם התגבשתי כאדם", היא אומרת. "חינכו אותנו לציונות, למצוינות ולערכים כמו כבוד האדם".

היא נולדה באיסטנבול בשם דולי גרינברג. אביה היה סוחר עצים שהיגר לאיסטנבול מאודסה. סבה היה הרב האשכנזי של העיר, שהתלווה להרצל בפגישותיו עם השולטן. ב-1944, כשהיתה בת עשר, מיהרו הוריה לקחת אותה ואת אחיה בן השבע ולעלות לארץ-ישראל. מאותו מסע נשמרו בזיכרונה רק תאי השינה ברכבת שנסעה ונסעה, עד שהגיעה ללבנון. משם נסעו באוטובוס לראש הנקרה. "מסך שחור מכסה את חיי טרם העלייה ארצה. הכל נמחק", היא מספרת.

כמה ימים אחרי שהגיעו לירושלים אושפז האב ב"הדסה" הר הצופים. "רצתי אליו במעלה המדרגות והוא עמד למעלה לבוש חלוק ומחייך. הוא חיבק אותי והניף אותי באוויר. אחרי שמונה ימים לקחו אותי אליו והוא היה אפור ופניו מצומקים. כעבור כשבוע קברו אותו בהר הזיתים. עמדתי רחוק, על צלע ההר, אבל אני רואה עדיין את גופתו המיטלטלת עטופה בתכריכים. העלייה שלי לישראל היתה טראומטית כל כך, שמחקתי מהתודעה את עשר השנים השנים הראשונות לחיי".

האב הותיר למשפחתו 10,000 ליש"ט שהביא מטורקיה. אבל אמה השקיעה את הסכום באופן שגוי והכסף "אבד בעשן האינפלציה". האם הכניסה את דולי ואת אחיה ל"נווה הילד" בנהריה, שאז עוד היתה מושבה. שתי צמותיה של דולי נגזזו והיא נפרדה בצער מבובותיה, ג'ורג' ורוזלין. כשרצו להמיר את שמה לשם עברי, רקעה ברגליה וסירבה בתוקף. רק כשסיימה את לימודי המשפטים בירושלים, כשהיתה בת 22, שינתה את שמה לדליה.

ב"נווה הילד" ישנה בחדר אחד עם חמש חברות, שסיפרו בלילות על זוועות המלחמה באירופה. אחת מהן, שנודעה לימים כמשוררת אריאנה הרן, נהגה להחביא לחם מתחת לכרית. בחלק מהלילות העירו המדריכים את דולי וביקשו שתרגיע את אחיה הקטן, שבכה מגעגועים לאמו. לא תמיד אכלו לשובע. רוב הארוחות כללו לחם במרגרינה ועליו פרוסות עגבנייה ומלפפון. בגלל הבגדים המרופטים שלבשו חניכי הפנימייה, ילדי נהריה כינו את המוסד "נעבעך הילד".

אבל בין חניכי המוסד, שדיברו גרמנית זה עם זה, היו יחסי קרבה. כל יום, בקיץ ובחורף כאחד, היה נפתח בריצה ובשחייה בים. בתוך שנה החליפה דולי את הטורקית בעברית ובגרמנית. היא היתה בת הטיפוחים של מנהל בית הספר, שלימד אותה עברית בליפט שלו. בשעות אחר הצהריים נהגו חניכי המוסד להאזין למוסיקה קלאסית, למדו נימוסים והליכות, דיברו על ספרות יפה ועל קאנט.

בינואר 1946 הוקמה הוועדה האנגלו-אמריקאית, שעסקה בשאלת ארץ-ישראל ושהורכבה מאנשי ממשל בריטים ואמריקאים - שישה מכל צד. הוועדה עסקה, בין השאר, במצבם של פליטי השואה ובלגיטימיות של הגירתם לארץ. מנהיגי היישוב חיפשו שני ילדים שיופיעו מול הוועדה ופנו ל"נווה הילד". דולי נבחרה למשימה, שלכבודה קיבלה בגדים חדשים, לראשונה מאז עלתה. "תפרו לי חצאית אפורה וחולצה אדומה", היא מספרת. לפני ההופעה לא הסבירו לה מה לומר, ביקשו רק שתגיד את האמת. היא היתה בת 12, אבל כבר אז, לדבריה, חשה ציונית רדיקלית.

"כשהופעתי מול הוועדה דיברתי לא רק על ניסיון החיים הדרמטי שלי, אלא גם על הילדים שגדלו אתי", אומרת דורנר. "לא אהבתי את חברי הוועדה ואפילו כעסתי עליהם. מי הם שיגידו לנו לא להביא ארצה עקורים".

מנהל "נווה הילד" סייע לדורנר לקבל מלגה ללימודים בבית הספר הריאלי בחיפה. כשהחלה ללמוד שם התגוררה עם אחיה ואמה בשכירות בדירת שני חדרים בחיפה, שאחד מהם הושכר לדייר. אמה התקשתה לפרנס את ילדיה בכוחות עצמה. דולי זכרה כי לפני מותו ביקש ממנה אביה לדאוג למשפחה. בכל יום אחר הצהריים נתנה שיעורים פרטיים לילדי השכונה.

למרות כישוריה המעולים ואף על פי שהמורים היו טובים, דולי לא מצאה את מקומה ב"ריאלי". רוב התלמידים באו מבתים אמידים והיא התקשתה להתערות ביניהם. "הישראליות שלי היתה של מהגרת. באתי ממוסד שהילדים בו היו מפלנטה אחרת. המעבר ל'ריאלי' היה קשה. הילדים דחו אותי ולא היו לי חברים. הייתי בודדת", היא אומרת.

ליד ביתה של דורנר בחיפה פעל קן של השומר הצעיר. על תלמידי ה"ריאלי", שהיה לדבריה בית ספר "שמרני לאומני, בוודאי לא סוציאליסטי", נאסר להצטרף לתנועה זו. דולי החליטה להפר את האיסור. "קיבלתי שם חינוך לסוציאליזם, אחוות עמים וציונות. בלילות קראתי בשקיקה את המניפסט הקומוניסטי וחשבתי שבכוחו לפתור את בעיות העולם. ראיתי בדימיוני חברה אוטופית-סוציאליסטית שתקום כאן".

אבל גם בקן השומר הצעיר דולי לא מצאה את מקומה. הסביבה החברתית השתנתה, אבל הזרות והניכור נשארו. את שעותיה הפנויות הקדישה לקריאה, בעיקר של ספרות רוסית קלאסית ופילוסופיה. כדי שאמה לא תבחין בבדידותה, נהגה ללכת לפעולות בקן. כשאלה הסתיימו ושאר החניכים נשארו לרקוד או התחלקו לזוגות, היא הסתובבה לבד ברחובות.

היא חלמה להיות סופרת והחלה לכתוב סיפורים קצרים. המבקר ברוך קורצווייל, שהיה המורה שלה לספרות, השפיע עליה רבות. "הוא דיבר על ש"י עגנון, אבל לימד גם בלזק, סטנדאל ופרוסט. בזכותו קראתי בשנתי הראשונה באוניברסיטה את ?בעקבות הזמן האבוד' בשפת המקור, על 16 כרכיו".

חבריה לקן השומר הצעיר יצאו ב-1952 להקים את קיבוץ להב בנגב. "פעם עמדתי ליד הגדר של הקיבוץ והבנתי שלעולם לא אוכל לחיות בתנאים האלה. צריך להיות אדם מיוחד כדי לקבל על עצמך את העול והאחריות של חיי קיבוץ. זה היה רגע של כאב. הערצתי את אלה שהלכו להגשמה".

ולמה בעצם לא יכולת ללכת אתם?

"לאחר שעברתי את טבילת האש של ?נווה הילד' וקראתי הרבה, גיבשתי השקפת עולם בוגרת. הישראליות הצטיירה כקולקטיוויסטית והכיוון שלי היה אינדיווידואליזם. אולי זה נבע מאופיי, אבל הבנתי שבקולקטיב אני נעלמת. כשנפרדתי מחבריי, נפרדתי מהחלום האוטופי של ישראל הסוציאליסטית. זו לא היתה פרידה מוחלטת. עד היום אני תומכת בשוויון ובזכויות חברתיות. אני חושבת שהמדינה שלי צריכה להיות קרובה למדינת המופת של הרצל ולדאוג לשכבות החלשות. כשאני שומעת שרוצים להשליט כלכלה עם חמלה, אני מתרגזת. מה פתאום חמלה? אתה לא חומל על אדם. האדם יש לו זכות. מאוד מצערת אותי ההתפתחות במדינה ישראל, שהביאה לצמיחת פערים ולחוסר שוויון".

משוויתרה על קריירה של סופרת, החליטה דולי ללמוד יחסים בינלאומיים. כשהיתה בת 17 התגייסה לצה"ל. היא שירתה ברמת גן וגרה בתל אביב, ואת שעות הפנאי הקדישה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, שם הכירה את מי שהיה לימים בעלה, שמואל דורנר. אחרי שהשתחררה מצה"ל, עברה לאוניברסיטה העברית בירושלים.

כשסיימה את לימודי המשפטים, נאלצה לדחות שוב ושוב את ההתמחות. היא פירנסה את אמה ולא יכלה לעשות זאת בשכר של מתמחה - 75 ל"י בחודש. אחרי קשיים ועיכובים התקבלה למחלקה הכלכלית של המשטרה. בתקופת עבודתה שם התגבשו השקפותיה הליברליות, המעמידות במרכז את זכויות האדם וזכויות הנאשם, שבאו לביטוי כעבור שנים, כשמונתה לשופטת בית המשפט העליון.

ב-1958 נישאה לשמואל דורנר, שהשלים בינתיים את לימודיו בפקולטה למשפטים. היא עזבה את המשטרה, עבדה זמן מה בבנק הפועלים וכל הזמן דחתה את ההתמחות במשפטים. לבסוף התגייסה כעורכת דין לפרקליטות הצבאית. היא החלה את דרכה בדרגת סגן והתכוונה להישאר בצבא שנה, "אבל יצא שנשארתי עשרים". היא שימשה, בין השאר, סניגורית פיקודית, תובעת פיקודית ושופטת בית הדין הצבאי לערעורים.

באותן שנים, היא אומרת, "אמנם היו לנו בעיות ביטחון, אבל לא הייתי ערה באותן שנים לבעייתיות של הממשל הצבאי. חייתי במין קונכייה וחשבתי שהכל בסדר. כשאני מדברת על זה עכשיו, מוזר שכך חשבתי. הרי למדתי משפטים וזה היה עניין בעייתי, אבל זו היתה מציאות החיים אז, ויש דברים שחושבים עליהם רק בשלב יותר מאוחר. הייתי צעירה ומה שנראה לי חשוב אז, זה שבפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה יש לנו מדינה. עד היום, עם כל הסופיסטיקציה שלי, כששרים את ההימנון אני מתרגשת. אני ציונית רדיקלית. הרבה מאוד שנים חשבתי שמה שקורה כאן בסדר. עם השנים נעשיתי ביקורתית".

מתי בדיוק, אחרי מלחמת 1967?

"לפני מלחמת ששת הימים היינו לחוצים. היה מתח. חפרו בתי קברות. אבל אחריה, אני זוכרת את הרגשת השחרור והאופוריה על השטחים שנפתחו בפנינו. אני ועוד חבר לקחנו את הילדים בטנדר סוסיתא לפיקניק ליד שכם, בלי נשק. נסענו לסיני ולשארם א-שייח. עד האינתיפאדה הראשונה, ב-1987, הסתובבתי בירושלים המזרחית. ב-1967 הייתי פטריוטית ציונית. חשבתי שלוי אשכול היה ראש ממשלה טוב. הוא אמר שאנחנו צריכים להראות את עצמנו כשמשון דער נעבעכדיקער (שמשון המסכן). הוא היה איש חכם".

מה חשבת על נבואותיו של הפרופ' ישעיהו ליבוביץ ביחס לשטחים או על קריאתו של בן-גוריון לפנותם?

"הרי נכנסנו לחבל ארץ מיושב באנשים, הקמנו שם ממשל צבאי והפרקליטות הקימה בתי משפט צבאיים. בשנים הראשונות התושבים היו כנועים. פה ושם היה פיצוץ, אבל האינתיפאדה החלה רק כ-20 שנה מאוחר יותר. הייתי בצבא והייתי בפרקליטות הצבאית ועסקתי בהגנה על חיילים שהיו מעורבים בביזה ובעניינים אחרים. מובן שחשבתי שצריך לנהוג בהגינות בתושבי השטחים, מה שקראנו אז ?כיבוש נאור'. טיפלנו בעניין לפי המשפט הבינלאומי ובהתאם לאמנת ז'נווה, אם כי כשהחלו ההתנחלויות - דבר שאמנת ז'נווה אוסרת - אמרו שהיא לא חלה על כך. הייתי רב סרן בפרקליטות הצבאית והשתדלנו שהכיבוש יהיה לגלי, לפי כל הכללים. כיבוש הוא הרי מצב זמני. כך הבנתי אותו. אחר כך החלו ההתנחלויות, ואני הרי אזרחית המדינה, והדברים האלה הטרידו אותי. עד היום הם מטרידים, בעיקר משום שנעשו לא מתוך החלטה".

אמרת שאת ציונית רדיקלית, אבל האמנת שהמדינה היהודית היא גם דמוקרטית.

"אם היא אינה דמוקרטית, היא אינה יהודית והיא לא באה בחשבון. שני הדברים הולכים יחד. בעיני, חוק השבות הוא חוק יסוד, גם אם הוא לא דמוקרטי לכאורה. אני אוהבת את חוק השבות, כי הוא חוקי נירנברג בהיפוכם. אותם אנשים שנרצחו כבני העם היהודי קיבלו זכות לבוא ארצה כיהודים. לכן, באותה הכרזת עצמאות, הבטחנו שוויון אזרחי מלא לתושבים הערבים ואמרנו שאנו מושיטים להם יד לבנות אתנו את הארץ. על הבסיס הזה יש לי היום ביקורת".

מהי הביקורת?

"נסיבות הקמת המדינה היו טראומטיות ומלוות בחשש שהחלום הציוני יאבד. בתום המלחמה נעשו תיקוני גבול ונשאר כאן מיעוט ערבי והחשדנות כלפיו היתה גדולה. אחר כך התחיל הממשל הצבאי, וכל הזמן היתה ויש אפליה. התאכזבתי מפסק הדין של בית המשפט העליון לגבי איחוד משפחות בין ערבים ישראלים לפלשתינאים. לו הייתי יושבת בהרכב, ודאי הייתי מצטרפת לדעת המיעוט".

מה התחזית שלך?

"המדינה שנוצרה כאן היא לא רעה. יש לנו מערכת משפט עצמאית יותר מאשר במדינות מערביות אחרות. אני נפגשת עם שופטים מכל העולם כמעט, סין, רוסיה ואירופה, ויש דברים שאנחנו יכולים להיות גאים בהם. הבעיה שמושכת אותנו לקצוות היא יחסינו עם השכנים. אמרתי בעבר שאני לא רואה בפלשתינאים אויב. יש בתוכם כאלה שלוחמים בנו. חלק מבני העם הזה הם אזרחי ישראל והיום יש מודעות בכל קצות הקשת הפוליטית שהם הופלו ושיש לתקן זאת. הזמנתי אותם בזמני לפנות לבג"ץ ובשנים האחרונות הם עשו זאת, אבל לא די. הם צריכים להילחם בעד השוויון האזרחי שלהם".



דורנר: "בביקור של אנואר סאדאת ב-1977 היתה לי הרגשת התעלות. אני גרה בשדרות הרצל בירושלים. פתחתי בבוקר את החלון וראיתי דגלים מצריים מתנפנפים והרגשתי שבאו ימות משיח"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות