בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי ישמור על העמק?

בשבת מת יפתח זייד, אחרון בניו של אלכסנדר זייד שהתגוררו בנחלה המשפחתית בשייח אבריק

תגובות

בבית הקברות הקטן ליד צומת השומרים הסמוכה לקרית טבעון, שבו טמונים ראשי ארגון "השומר", נקבר ביום ראשון הבן האחרון של אחת הדמויות המיתיות שהצמיחה הציונות בראשית המאה ה-20. האיש שהובא למנוחות, יפתח זייד, היה חלק בלתי נפרד מהמיתוס הזה. במושבים, במושבות ובקיבוצים של עמק יזרעאל חשו בתחילת השבוע שאגדה משפחתית ולאומית, שתחילתה בכפר קטן בסיביר של סוף המאה ה-19, הגיעה לסיומה בעשור הראשון של המאה ה-21. בין מאות משתתפי ההלוויה היו גם כמה שנכחו לפני 68 שנים בהלוויה אחרת, באותו בית קברות. אז, ביום קיץ לוהט של יולי 1938, הובא למנוחות אלכסנדר זייד, אביו של יפתח והאדם שרציחתו יצרה את האגדה.

"אני זוכר היטב את ליל הרצח של אלכסנדר זייד ואת ההלוויה", סיפר השבוע אמנון ברקאי, שחי בכפר יהושע הסמוך מ-1930, "איך בלילה צלצלו פתאום בפעמונים של כפר יהושע כדי להודיע שהוא נרצח". ברקאי, אז בן 12, יכול היה לראות למחרת את כל ראשי היישוב היהודי - דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, ברל כצנלסון ואחרים. הם באו לחלוק כבוד אחרון לאיש שנהפך, לא מעט בזכות השראתם, לאחד מסמלי המאבק שניהלו על השליטה בארץ ישראל. המיתוס שנבנה מאז סביב דמותו של אלכסנדר זייד, "השומר על הסוס", כלל את המרכיבים שעליהם ביקשה תנועת העבודה הציונית לחנך את הנוער היהודי בארץ ישראל.

לוחם עברי חדש

אלכסנדר זייד נולד ב-1886 בסיביר, לאם שנמנתה על כת הסובוטניקים הרוסית. בגיל 15 הוא עלה ארצה בגפו, עבד ביקב בראשון לציון, היה פועל בניין בבן שמן וסתת בירושלים. זייד נמנה על מקימי אגודת הסתרים "בר-גיורא" ופעל בזרוע הצבאית שלה, "השומר", שהיתה הארגון היהודי החמוש הראשון של היישוב העברי. עם חבריהם מ"השומר" היו אלכסנדר ואשתו, ציפורה, ממייסדי קיבוץ כפר גלעדי שבאצבע הגליל. ראשי "השומר" הפכו את הקיבוץ למרכז פעילותה המחתרתית של קבוצתם. הנשק שהטמינו בסליקים במקום לא כוון רק נגד בריטים וערבים - הקבוצה מיאנה לקבל על עצמה את מרות מוסדות היישוב שהלכו והתהוו אז.

ב-1926 הוביל הדבר למשבר בשורות "השומר", על רקע הקמת ארגון "ההגנה" ודרישתם של בן גוריון וחבריו ש"השומר" יוכפף לארגון החדש ויעביר אליו את הנשק שצבר. רוב חברי כפר גלעדי התנגדו לתביעות הללו, אך אלכסנדר וציפורה זייד סברו שיש לאמצן ונאלצו לעזוב את הקיבוץ עם ארבעת ילדיהם הקטנים.

בן גוריון וראשי היישוב לא הפקירו את המשפחה ודאגו שהקרן הקיימת לישראל תעסיק אותו כשומר על קרקעותיה בעמק יזרעאל. לימים, קק"ל אף העבירה לידי אלכסנדר את גבעת שייח אבריק, ליד קרית טבעון של היום. בני משפחת זייד התיישבו במקום, ואלכסנדר בנה שם משק חקלאי וגם גילה את שרידיה של בית שערים העתיקה.

בשנות ה-30 נהפך זייד לחביבם של אנשי הבוהמה הקטנה של תל אביב, בהם המשורר אלכסנדר פן, שהנציח אותו בשיר מפורסם. הוא הטיף ליצירת "לוחם עברי חדש" - שאופיו יהיה מיזוג בין הקוזאק הרוסי לבדווי המושרש בארץ. זייד התיידד עם כמה משכניו הערבים והסתכסך עם אחרים, ולבסוף נרצח לא הרחק מביתו, במהלך המרד הערבי של שנות ה-30.

מורשת מסובכת

כל אחד מארבעת ילדיו של אלכסנדר זייד התמודד בדרכו עם המורשת המסובכת של אביו. הבן הבכור, גיורא זייד, שמת לפני כשנתיים בגיל 90, ראה עצמו כממשיך דרכו החשאית של אביו: לפני קום המדינה הצטרף לשירות הידיעות של ההגנה ואחרי 1948 היה בכיר במנגנון הממשל הצבאי שהקים השב"כ כדי לשלוט על הערבים שגרו בשטח ישראל. בין השאר, הוא מילא תפקיד מרכזי בשכנוע בדווים ודרוזים מהגליל להתגייס לצה"ל. כשפרש מהשב"כ, עבר גיורא ללשכת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שם עסק בתכנון הפקעות הקרקע הגדולות שהובילו להפגנות יום האדמה ב-1976. במשך רוב חייו הבוגרים הוא פעל להצרת צעדיהם של ערבים-ישראלים, אך כמו אביו החשיב עצמו לידידם. הוא דיבר ערבית רהוטה, כינה עצמו "אבו זייד" ונהנה להתארח אצל ידידים בדווים ודרוזים.

כמו אחיו התאומים, יפתח ויוחנן, גיורא זייד התגורר עד סוף ימיו על גבעת שייח אבריק, שמכונה כיום במפות בית זייד. זהו מקבץ בתים ומשקים חקלאיים שמוכר על ידי הרשויות כיישוב עצמאי, אך מחובר גיאוגרפית ומעשית לקרית טבעון. בדומה לגיורא, גם יוחנן, שמת לפני כמה שנים, שירת בזרועות הביטחון: במלחמת העולם השנייה התגייס לבריגדה היהודית, אחר כך נמנה על אנשי ההגנה שארגנו את העלייה הבלתי-לגאלית ועם הקמת המדינה היה בין מפקדי חיל השריון של צה"ל.

האחות, כוכבת, היא היחידה מבני משפחתם שעזבה, עוד לפני שנים רבות, את המקום שבו נרצח האב ואף התנתקה מהמורשת המשפחתית הכבדה. כיום היא מתקרבת לגיל 90 ומתגוררת בחיפה.

לא דיבר על הרצח

יפתח זייד, שנולד ב-1920 בכפר גלעדי, התגורר בשייח אבריק מאז שהוריו עברו למקום ועד יום מותו. בתו, טלי זייד-רווה, אמרה השבוע: "המורשת של סבי כללה שני מרכיבים עיקריים - ביטחון וחקלאות. שני אחיו של אבי עסקו בביטחון, ואבא עסק בחקלאות. הוא למד במקווה ישראל, הקים פה עדר צאן גדול והיה מומחה להרכבות ולגיזום". היא תיארה את אביה כ"איש שקט וצנוע, לא דברן גדול", שהיה "משוגע על עצים". "בטבעון הוא הכיר כל עץ. היית אומר לו שם של משפחה בטבעון ומיד הוא היה אומר איזה עצים יש בחצרה".

יפתח למד בבית הספר היסודי של כפר יהושע ("הוא ויוחנן היו חוצים את הוואדי על חמורים", נזכר אמנון ברקאי מכפר יהושע). אחר כך נשלח ללמוד חקלאות בפנימייה של בית הספר החקלאי מקווה ישראל, מדרום-מזרח לתל אביב, שם גם שהה בשנתיים הראשונות למרד הערבי שפרץ ב-1936. בשנים הללו היו אביו ואחיו, גיורא, מעורבים בכמה תקריות אלימות עם שכניהם הפלשתינאים, אירועים שבהם נזרעו זרעי הסכסוך שהובילו לרצח האב. את הבשורה על רצח אביו קיבל יפתח ממנהל הפנימייה. שנה לאחר מכן, כשסיים את לימודיו במקווה ישראל, הוא חזר לגבעה בעמק יזרעאל והשתתף בניסיון, שלא עלה יפה, להקים במקום קיבוץ.

להבדיל מגיורא, שהרבה לדבר עד סוף ימיו על רצח אביו ולהסביר עד כמה האירוע תרם לעיצוב יחסו לערבים, יפתח נמנע בעקביות מלהזכיר את הנושא. ככל הידוע, גם לא היה לו חלק בהחלטת הפלמ"ח, שגיורא היה בין הדוחפים לקבלתה, לשגר ב-1942 חוליית נקם שהרגה את האיש שהיה כנראה האחראי לרצח, קאסם טבאש. "רצח אביו", אומרת טלי זייד-רווה על אביה, "היה בשבילו פצע שמעולם לא הגליד ולכן הוא כמעט ולא דיבר עליו ולא הראה את כאבו. הוא פשוט קבר את העניין עמוק בתוכו". אלמנתו של יפתח, כרמלה, מספרת שבטיולים רגליים באזור מגוריהם בעלה הקפיד שלא להתקרב למקום הרצח.

ניצחונות בנוק-אאוט

לעיקר פרסומו זכה יפתח לא בשל אביו ואף לא בגלל הידע שלו בחקלאות: בשנות ה-40, כשהבריטים הפכו את האגרוף לאחד מענפי הספורט הפופולריים בארץ ישראל, יפתח היה מהמתאגרפים הידועים ביותר. עם הקמת המדינה, הוא אף הוכתר לאלוף ישראל במשקל חצי כבד.

יפתח התוודע לאגרוף עוד בימי לימודיו במקווה ישראל, אך את העיסוק השיטתי בו פיתח בתחילת שנות ה-40, בקבוצת הפועל חיפה. "האגרוף היה אז מאוד פופולרי בארץ, כמעט כמו הכדורגל", מספר אברהם גפני, ידידו של יפתח זייד שהתאגרף עמו בהפועל חיפה, "בחיפה לבדה היו שמונה מועדוני אגרוף יהודיים, שני מועדונים ערביים ואחד יווני, בנוסף לקבוצות בבסיסי הצבא הבריטי. בכל אניות המלחמה הבריטיות שעגנו בחיפה היו נבחרות אגרוף, שביקשו להתחרות נגד הקבוצות המקומיות". תהילתו הספורטיווית נבעה מהאגרוף, אך בשנות ה-40 התחרה יפתח בכמה ענפים אחרים, כמו זריקת כידון, הדיפת כדור ברזל וכדורגל.

גפני אומר שאינו מצליח להיזכר "בשום קרב שיפתח הפסיד" ושאת רוב ניצחונותיו הוא השיג "בנוק-אאוט, הרבה לפני הסיבוב השלישי". בניגוד למצב היום, גפני מדגיש שבעולם הספורט של אז, "כולנו עבדנו לפרנסתנו ואף אחד מאתנו לא חי מהספורט. יפתח, למשל, היה מגיע לאימונים בחיפה אחרי שעבד כל היום במשק". גפני נזכר בתחרות שנערכה בירושלים ב-1947, שאליה נסעו מתאגרפי הפועל חיפה, בהם זייד. "ביקשתי מהמעסיק שלי אישור חד-פעמי לסיים את העבודה בשלוש. בארבע עלינו על משאית ובשבע וחצי הגענו לירושלים. התאגרפנו והגענו חזרה לחיפה, במשאית, הרבה אחרי חצות. למחרת בבוקר כולנו הלכנו לעבוד".

עוד נזכר גפני בתחרות אגרוף שנערכה באותה תקופה בחיפה בין שתי קבוצות ערביות - מחיפה ומיפו. לדבריו, הוא וזייד ישבו בקהל ו"פתאום התברר שהמתאגרף מיפו שאמור היה להשתתף בקרב במשקל כבד לא הגיע. הכרוז שאל אם יש מישהו בקהל שמוכן לתפוס את מקומו. יפתח, שהקהל הערבי הכירו היטב, קם, לקח זוג כפפות ועלה להתאגרף ללא שום הכנות, בלי להחליף נעליים ועם המכנסיים הקצרים שתמיד לבש. הוא ניצח בסיבוב הראשון ונהפך לגיבור הקהל הערבי".

לגפני ולבני משפחת זייד חשוב להבליט את העובדה שיפתח זייד החשיב את הפן החינוכי של האגרוף הרבה יותר מזה התחרותי. "גביעים ואליפויות ממש לא עניינו אותו", אומר חתנו, אלעד בצר, "הוא תמיד אמר שהאגרוף חשוב לו, כי אנשים צריכים לדעת להגן על עצמם וצריכים לדעת לעמוד נכון על הרגליים".

בתחילת שנות ה-50 פרש יפתח מאגרוף ומאז ועד שחלה בפרקינסון, במשך כמעט 40 שנים, הקדיש את כל מרצו למשק החקלאי שלו. עם זאת, במהלך תקופה זו היו פעמיים שבהן שב והתקרב לאגרוף: ב-1976 השתתף בקורס מאמני האגרוף הראשון שנערך במכון ויינגייט, וכעבור עשור נענה לפנייתו של גפני והדריך במשך כמה חודשים בני נוער, בסניף של מועדון "כפפות הזהב" שחברו הוותיק פתח אז בטבעון.

תקופה שחלפה

עם מותו של יפתח, הסתלק האחרון מבין ילדיו של אלכסנדר זייד שהתגוררו בשייח אבריק. כעת תעבור הנחלה המשפחתית לידיהם של נכדיו וניניו של השומר על הסוס, שבחרו להתגורר סמוך לאנדרטה המפורסמת לזכרו. כמה מהם, כמו טלי זייד-רווה, שמארגנת סיורים באתרים שקשורים לתולדות משפחתה, ממשיכים לנסות ולשמר את המיתוסים שנכרכו בה. בן דודה, אלכסנדר זייד, מגדל שם עזים ומוכר גבינות במפעל שנושא, כמוהו, את שם סבו. יש גם נכדים ונינים שמבקשים, כמו הבת כוכבת, להתנתק מהמיתוס ולשקוע באלמוניות.

אך נראה, שאלה וגם אלה מבינים שהאגדה לבית זייד שייכת לתקופה שחלפה ושאינה תואמת את המציאות בעמק יזרעאל. אולי אין זה מקרה שכמה חודשים לפני מותו של יפתח יצא לאור רומן בדיוני בשם "שחיטה שחורה" (מאת שחר מגן, בהוצאת "כתר"). גיבורת הספר היא וטרינרית, נצר למשפחת זייד, שמסתבכת בפרשת שחיתות בתעשיית הבקר של העמק. כמה מבקרי ספרות חשבו שהסופר העמיד דווקא בת למשפחה המפורסמת במרכז הרומן, כיוון שרצה להמחיש את הדרך הארוכה שעשה המפעל הציוני בעמק מימי אלכסנדר זייד ועד היום.



יפתח זייד ליד הפסל לזכר אביו ב-2004 (מימין) ובשנות ה-70. התמקד במורשת החקלאית, ולא הביטחונית, של אביו


יפתח זייד (מימין) מתאגרף, בשנות ה-40. עם הקמת המדינה הוכתר לאלוף ישראל במשקל חצי כבד. תצלומי רפרודוקציה: אוסף משפחת זייד ולימור אדרי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו