בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרך המלך

למה אסור לענות נכונה על שאלות המלך? מה קיבל דיין במתנה? ומדוע גולדה לא אכלה בארמון בעמאן? סיפורים מהפגישות החשאיות עם מייסד ממלכת ירדן, המלך עבדאללה

תגובות

כבר יותר מ-80 שנים, אחד היסודות הקבועים בסכסוך באזורנו הוא יחסי הקרבה והשותפות הסמויה והגלויה בין היישוב היהודי ומדינת ישראל, לבין הממלכה ההאשמית הירדנית. הסיבה לברית הלא כתובה היא, שעל ישראל ועל ירדן מאיים אותו יריב-אויב: התנועה הלאומית הפלשתינית. וכאשר האויב הוא אחד, משתפים פעולה נגדו, לפי האימרה הידועה "האויב של אויבי הוא ידידי".

למאות המחקרים והספרים שפורסמו על יחסי ישראל-ירדן הצטרפו בחודשים האחרונים "הדרך לירושלים" מאת בני מוריס, על מפקד הלגיון הירדני גלאב פשה, ו"שותפות ועוינות" מאת רונן יצחק, על המלך עבדאללה ומלחמת 1948.

בין הספרים שפורסמו בעבר נמצא "בדרך אל השלום" (הוצאת "עם עובד"), מאת אליהו (אליאס) ששון, שכולל את זיכרונותיו של מי שהיה דמות מרכזית במגעים עם ירדן, מאז שנות ה-30. ששון, שעלה לארץ ישראל מדמשק ב-1927 ועמד בראש המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית, נפגש עם עבדאללה עשרות פעמים, לפני ואחרי הקמת המדינה. גם אישים ישראלים אחרים נפגשו עם עבדאללה (שנהפך מאמיר למלך ב-1946), עד קרוב ליום הירצחו בירושלים, ב-1951. ידועות במיוחד שתי פגישות שערכה אתו גולדה מאיר. כל הפגישות הללו היו חשאיות ודבר קיומן פורסם רק בחלוף השנים.

שאלות טריוויה

אליהו ששון מת ב-1978, לאחר ששימש כבכיר במשרד החוץ, וכן כח"כ וכשר. לפני מותו ביקש ממני חתנו, חבר הכנסת אז אביעד יפה, לעזור באיסוף ובעריכת זיכרונותיו. לצד המידע והפרשנות המדינית, מצאתי בזיכרונות גם כמה אפיזודות וקטעי הווי. ששון הכיר היטב את התרבות הערבית ובפגישות עם עבדאללה בילו השניים שעות ארוכות בשיחות נימוסים ובמשחקי שחמט.

בשיחות נהג עבדאללה לספר משלים או להקשות קושיות בנושאי טריוויה. באחת הפגישות לאחר קום המדינה, שבה השתתף גם שאול בר-חיים, צעיר דובר ערבית יליד בגדאד, שאל עבדאללה מדוע מטוסים גדולים וכבדים לא נופלים. המלך סקר במבטו את הנוכחים: תחילה את מקורביו מממשלת ירדן ואחריהם את האורחים היהודים. כולם הנידו ראשיהם בשלילה, לאות שאינם יודעים. הפתעה נפלה כאשר בר-חיים הצעיר ענה תשובה מדויקת. אחר כך באה שאלה נוספת, ושוב אותו הדבר: כולם היססו ושתקו, ורק בר-חיים ענה ודייק. לפי זיכרונותיו של ששון, המלך התפעל מהצעיר והעניק לו טבעת זהב במתנה.

בסיום הפגישה ציפה בר-חיים שהכל יברכו אותו על שהצטיין, אבל איש לא עשה זאת. ששון הסביר לו, שלא נהג כשורה, מפני שאם מלך שואל שאלה - רק המלך יודע את התשובה עליה. כל מקורבי עבדאללה שמעו את אותן השאלות אין-ספור פעמים ויודעים את התשובות, אבל שתקו כדי לא לפגוע בכבוד המלך, אמר ששון.

צנע? סעודת מלכים

השבוע פגשתי שוב את בר-חיים, בן יותר מ-80, היחיד שעדיין חי מבין בכירי היישוב ומשרד החוץ שנפגשו עם עבדאללה. ב-1944 הוא עלה לבדו מבגדאד, וכשהגיע לירושלים שיבץ אותו אליהו ששון כמדריך בקורסים של מחלקת המודיעין של ההגנה, משם הגיע למשרד החוץ. ראובן שילוח, מראשוני משרד החוץ, התפעל מבקיאותו של בר-חיים בשפה הערבית, וביקש מהצעיר בן ה-25 להצטרף לשתי פגישות עם עבדאללה.

בר-חיים מספר, ששתי הפגישות עם עבדאללה נערכו, כמו רוב הפגישות עמו, בארמונו בעיירה שוני, שממזרח לגשר אלנבי. הפמליה הישראלית עברה דרך מעבר מנדלבאום בירושלים, ומשם אספה אותם מכונית ירדנית. לדברי בר-חיים, לשיחות קדמה סעודת מלכים. בישראל היו אלה ימי הצנע והמזון חולק לפי תלושים, ולכן חיכה בקוצר רוח לארוחה אצל המלך.

בר-חיים זוכר, שבאחת הפגישות השתתפו מהצד הישראלי גם מפקד ירושלים אז, משה דיין ושילוח. לדבריו, בתום הפגישה קרא המלך לדיין, הוציא אקדח קטן מאמתחתו, הושיט לו אותו כמתנה ואמר "רק אל תשתמש בזה נגדי". אחר כך קרא המלך לשילוח ולבר-חיים, והעניק לכל אחד מהם טבעת יקרה. כמה שבועות לאחר פגישה זאת, ב-20 ביולי 1951, נרצח עבדאללה בדרכו לתפילה בהר הבית בירושלים. היכן הטבעת, שאלתי את בר-חיים. היא אבדה, אמר, מישהו סחב אותה.

בנו של הנהג

גם עזרא דנין שליווה, בפגישה אחרת, את גולדה מאיר לשיחה חשאית אצל עבדאללה, כתב בזיכרונותיו על שולחן המלך עמוס המטעמים, שכלל ארבע כבשים מפוטמות. השיחה של מאיר עם עבדאללה היתה קשה ומתוחה והיא כמעט לא טעמה מהאוכל. בתום הפגישה אמר דנין למאיר, ש"בגללך נשארתי רעב". מאיר שאלה בתמיהה, "מי הפריע לך לאכול?" דנין הסביר לה, שלפי מנהגי הסעודה במזרח, אם האורח הבכיר מפסיק לאכול, גם שאר המסובים חייבים לעשות זאת. שנים אחר כך, במסיבת פרידה ממאיר במשרד החוץ, היא אמרה: "אני מקווה שעזרא כבר סלח לי על שבאותו ערב נשאר רעב בגללי".

ב-1978, לאחר מותו של ששון ועם השלמת עריכת זיכרונותיו, ביקשו בני משפחתו ממאיר, אז ראש הממשלה לשעבר, שתכתוב מלות פתיחה לספר. במשרדה ברמת אביב היא סיפרה לי ולבנו של ששון, משה ששון (שמת לאחרונה), על מקרה הקשור לביקוריה אצל עבדאללה.

לדבריה, שומרי ראשה אמרו לה, שמזה כמה ימים עומד בכניסה למשרד ראש הממשלה זקן שהגיע מעמאן, שטוען שהוא מכיר אותה ורוצה לראותה. לדבריו, שנים לפני כן הוא היה הנהג ושומר הראש מטעם המלך שהסיע אותה לפגישה בארמון בעמאן. מאיר סיפרה, שקיבלה אותו לפגישה, שבה העלו זיכרונות ואז אמר לה הזקן שיש לו בקשה. לדבריו, הוא היה יתום חסר השכלה, והמלך עבדאללה אימץ אותו והעסיק אותו כשומר וכנהג. בנו של האיש, שגדל בין כותלי הארמון, שירת כטייס בצבא ירדן והחל לעבוד בחברת התעופה של בחריין.

אבל כעת, סיפר הזקן למאיר, בנו אינו מרוצה בבחריין ולכן ביקש ממנה לקבל עבודה בחברת התעופה האמריקאית "TWA". משה ששון ואני פרצנו בצחוק, אך מאיר קטעה אותנו: "סידרתי לו את זה". מתברר, שלידידה, המיליונר היהודי-אמריקאי לו בויאר, היו קשרים מצוינים ב"TWA", ממנה חכר מטוסים עבור פעילי הבונדס, והוא סידר לבן של נהגו של המלך עבדאללה עבודה - כטייס בארה"ב.



עבדאללה (לבוש לבן) והנציב הבריטי לפלשתינה, אלן קנינגהאם, בירושלים, ב-1947



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו