בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש לנו אפשרות למחוק את זה, מה דעת הרב?

23 שנים אחרי חשיפת המחתרת היהודית, לא ברור אם היו רבנים שהתירו, במפורש או ברמז, לחבריה לפוצץ את מסגד כיפת הסלע

2תגובות

"'מחתרת גל' (גאולה לישראל, נ"ש), שביקשה בשנות ה-70 לחולל הפיכה בישראל ולפוצץ את מסגדי הר הבית, קיבלה את ברכתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק", כך טוען עד היום יואל לרנר, מייסד המחתרת. לגרסתו אין כל סימוכין נוספים. גם אנשי המחתרת היהודית הידועה יותר מראשית שנות ה-80, זו ששניים מחבריה רצחו שלושה תלמידים במכללה האיסלאמית ואחרים פצעו קשה שלושה ראשי ערים ביו"ש, ראו ברב צבי יהודה - רבם ומורם של אנשי גוש אמונים ודור הכיפות הסרוגות - סמכות רוחנית, שראוי להיוועץ בה קודם פיצוץ מסגדי הר הבית. ואולם, הרב צבי יהודה, כך מעידים לפחות שניים מחברי המחתרת הזאת, נמנע מהבעת עמדה.

סרטה של גליה עוז, "למרוד במלכות" והחרטה המאוחרת שהביע אחד מגיבורי הסרט, בעז הנמן, חבר המחתרת היהודית - לא שפכו אור חדש על התעלומה המרכזית שהותירה אחריה הפרשה, שבמרכזה עמדה התוכנית לפיצוץ מסגד כיפת הסלע: שאלת הסמכות הרוחנית. האם היו רבנים שהתירו, במפורש או ברמז, ליהודה עציון, ישועה בן שושן וחבריהם לפוצץ את מסגד כיפת הסלע?

בן שושן - רב קבליסט, מוהל, שוחט וקצין, שנותר עד היום בצל יחסי - ולא יהודה עציון המפורסם יותר, היה הראשון שהעלה את אפשרות פיצוץ מסגד כיפת הסלע, או בלשונו: "השיקוץ". לשיטתו, הפיצוץ נועד לסכל את פינוי חבל ימית וסיני. זאת ועוד, בן שושן האמין שהמוסלמים שואבים עוצמה רוחנית ממסגד כיפת הסלע, שהוקם על פי המשוער במקום שבו שכן קודש הקודשים. הוא האמין ש"השליטה המוסלמית בהר הבית" היא שורש הקלקול הרוחני של עם ישראל, קלקול שהסכמי קמפ-דייוויד והנסיגה מסיני וימית היו רק אחד הביטויים שלו. בן שושן, המקורב כיום לרב מרדכי אליהו, מחזיק עדיין בדעה זו.

בן שושן היה גם הראשון מבין חברי המחתרת שהחל בבירור יסודי בין הרבנים, בעניין האפשרות לממש את התוכנית. הראשון שאליו הגיע היה הרב צבי יהודה הכהן קוק. בן שושן נכנס לחדרו של הרב, שעמו עמד בקשר קרוב, שלף מכיסו גלוית נוף צבעונית של כיפת הסלע ושאל בקול נמוך: "יש לנו אפשרות למחוק את זה, שזה לא יהיה. מה דעת הרב?" הרצ"י השיב בשאלה, כמי שאינו יורד לסוף דעתו של תלמידו: "אז מה למעשה?" בן שושן סימן בשתי ידיו לאות מחיקה, והרצ"י שאל שוב באותו הנוסח: "אז מה למעשה?" עד היום, עציון ובן שושן אינם מסוגלים לומר אם הבין הרצ"י את השאלה, או עשה עצמו כלא מבין. בכל מקרה, שניהם מעידים כי הרצ"י לא אמר דבר שהיה יכול להתפרש כדחיית הרעיון או כקבלתו, וכך גם מציג את הדברים בספרו "אחים יקרים" חבר המחתרת היהודית לשעבר העיתונאי חגי סגל.

שני רבנים נוספים שעמם התייעץ בן שושן היו שלום שרעבי ומרדכי עטיה, מחשובי המקובלים בירושלים, שמהם למד בן שושן את תורת הקבלה. שרעבי התיר לבצע את הפעולה. עטיה השיב במענה המשתמע לשתי פנים, וכלל לא ידע כי משתיקי קול לתת-מקלע עוזי, שבהם התכוונו אנשי המחתרת לעשות שימוש במהלך הפעולה בהר הבית, יוסתרו מאוחר יותר בביתו.

חמש שנים לאחר שהתקיימו הפגישות עם הרבנים, בהיותו במעצר, כתב מנחם ליבני (מי שנחשב למפקד המחתרת) את קורות הימים ההם. במסמך שזכה לכינוי "מסמך הרבנים", נקב ליבני בשמות הרבנים שנתנו את הסכמתם או התנגדו לפעולות השונות שתכננה או ביצעה המחתרת היהודית. ליבני הזכיר את שרעבי, עטיה ובן שושן עצמו, כמי "שתמכו ללא היסוס וללא כל הסתייגות בהסרת 'השיקוץ'", ומנגד נקב בשמותיהם של שבעה רבנים שסירבו להעניק את ברכתם ל"הסרת השיקוץ": הרב צבי יהודה קוק שתק. הרב משה לוינגר התנגד. הרב צבי טאו - מדבריו השתמע שהתנגד. הרב יהושע צוקרמן - התנגד. הרב שלמה אבינר - התנגד. הרב אליעזר ולדמן - התנגד והרב דב ליאור - התנגד.

בן שושן פנה גם לרב הכותל, הרב יהודה מאיר גץ, אף הוא קבליסט. גץ ניסה להניא אותו מהרעיון, ואחר כך התייעץ עם מכר, פרקליט דתי, אם להודיע לשלטונות על התוכנית לפיצוץ המסגד, והחליט שהוא פטור מלשתף את השלטונות במידע שהיה לו. הרב אליעזר ולדמן, ראש ישיבת ההסדר בקרית ארבע, נשאל בעניין על ידי חתנו מנחם נויברגר. גם הוא שלל את התוכנית והביע חשש מהתוצאות הצפויות של מעשה כזה. הרב משה סגל מהרובע היהודי, שנודע כמי שהפר את האיסור הבריטי בימי המנדט לתקוע בסיום צום יום הכיפורים בשופר ליד הכותל המערבי, נדרש לעניין על ידי יהודה עציון. הרב סגל, סיפר עציון, העדיף כמו הרב קוק שלא להביע דעה. הרב משה לוינגר, שעמו נפגש בן שושן בשכונת גבעת שאול בירושלים התנגד, וגרס שיש להכין תחילה את העם למעשה מעין זה ולחולל בקרבו שינוי רוחני עמוק.

מעיון בהודעותיהם למשטרה של חברי המחתרת, משיחות עמם ומהתיעוד שהביא חגי סגל בספרו עולה, כי רוב מכריע של הרבנים שללו את התוכנית, אך כל 11 הרבנים העדיפו לשתוק, ולא לשתף את השלטון בפרטי התוכנית או הרעיון שהובאו לידיעתם.

המרחק מקרב

אין בהכרח סימטריה בין קבוצת הרבנים ששללה לפני חצי יובל שנים את פיצוץ מסגד כיפת הסלע, לבין קבוצת הרבנים שמיצבה את עצמה בימים אלה כאופוזיציה לעשרות רבני הציונות הדתית, שהחליטו לשבור טאבו הלכתי רב-שנים ולהתיר כניסה של יהודים להר הבית בימינו.

הסימטריה קיימת, עם זאת, בכל הנוגע לתפישה (לאו דווקא הלכתית) שמעדיפה לשמור מרחק מהר הבית, בין אם מדובר בהמשך האיסור על יהודים לבקר בהר, ובוודאי כאשר מדובר בפיצוץ המסגד שבמקום. הרב אברהם שפירא מספר: "ידוע על רבנים שהיו הולכים להר הצופים, יושבים על ספסל וצופים שעות על גבי שעות בהר הבית. הסתכלו, והסתכלו מבלי לעשות דבר. הגעגועים הם גם כן מציאות... זה מה שנקרא: 'דרשו ציון'... אם איננו יכולים להיכנס לשם, פירושו שמהשמים לא רוצים להיכנס לשם, וממילא אין מדובר בחילול כבוד העם או התורה".

הרב שלמה אבינר מדייק אף יותר: "לגבי הר הבית אין לחפש תכסיסים איך להיכנס, אלא אדרבא, לחפש דרכים להוסיף זהירות על גבי זהירות. בעלותנו ושייכותנו מתגלות בכך, שאיננו נוגעים במקום זה. גאוננו הלאומי מתבלט בכך שאנו מראים לעולם כולו: הנה, יש מקום שבו איננו נכנסים".

ואילו הרב מנחם פרומן, איש תקוע, אומר: "המקדש הוא האידיאל של הקדושה, של השלמות המוחלטת, שאין לחללה על ידי הליכה בדרך המעשית, שהיא מטבעה חלקה ויחסית. המקדש איננו עוד צעד בדרך, אלא מתנת החסד שבסופה".

הבועה הימנית

החרטה המתוקשרת של בעז הנמן על דרכו כטרוריסט, יצאה לאור 23 שנה אחר משפט המחתרת. אבל להנמן קדמו רבים אחרים, כמו אורי מאיר וחיים בן דוד. המתחרט הפומבי הראשון, היסודי והמנומק ביותר, היה הרב דן בארי, גר צדק, שנולד בצרפת כנוצרי לפני 62 שנה, סיים את הסורבון, הגיע לארץ ככומר פרוטסטנטי זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים וגילה כאן את היהדות. כבר שנים שבארי עוסק בפיתוח פרויקטים חינוכיים. המוכר שבהם הוא פרויקט ברקאי - תוכנית לימודי יהדות המשלבת את הקניית מקורות היהדות עם מקצועות כלליים ופיתוח מתמיד של הביקורת והרב שיח.

בארי הבין עוד לפני שנים, בעקבות "הטראומה של פינוי ימית", ששגה: "זו היתה הפגישה שבין האידיאל למציאות. פינוי ימית בא כסטירת לחי לנאיוויות של תפישת קידום הגאולה ועוררה רבים מהחלומות אל המציאות. היתה אשליה שאפשר ללכת כחלוץ לפני המחנה, ושהמחנה יבוא אחרינו. באה המציאות וטפחה על פנינו. למדתי את הלקח, ודווקא כמי שיש לו רצון לממש פעם את האידיאל, אני עדיין רוצה ללמוד את הלקח. לא זו הדרך, כי אין בה ממשות מבלי שאותם האידיאלים שאנו שואפים אליהם יתמזגו בקיום הממשי של עם ישראל שחי כאן ועכשיו".

בארי אמר בזמנו לחבריו, ש"כל מה שנעשה בניגוד לחוק הוא פסול". הוא דיבר על חינוך מחדש והזהיר ש"אם לא נקדים תרופה למכה עלולים לצמוח בעתיד דברים דומים". ב-1992 זיעזע בארי את עולם הציונות הדתית, כאשר קבע במאמר שפירסם ב"נקודה": "התורה שאנו חיים אותה למעשה לא במובן של מצוות מעשיות אלא כתוכן רוחני, השקפתי ורגשי... התורה הממומשת בתוכנו היום כציבור היא בלתי רלוונטית, אינה מזור למכאובנו, ומזינה בנו הזיות מעורפלות לעתיד לבוא".

בארי סבר שהציבור שממנו הוא בא חי בבועה, בדיוק כמו השמאל "שמתיימר להיות ליברלי ובעל ערכים". "אני יכול להתרגז על שולמית אלוני", כתב אז בארי, "אך מה לעשות שהיא צודקת... אנו מתנהגים ככת דתית סגורה. יש כאן נתק פנימי, לא בינינו לבין המציאות, אלא בינינו לבין התורה עצמה, שהיא תורה לא למלאכי השרת, אלא לבשר ודם". בארי תבע לייסד בית ספר למחוננים, כדי להצמיח שכבה של אינטלקטואלים דתיים אמיתיים, שידעו להשיב להתגרויות השטחיות של העולם האקדמי החילוני. הוא תבע מהרבנים להרחיב את אופקיהם בעוד תחומים וזעק: "המחלה שלנו היא השוליות. צריך לצאת מן הגטו".

השבוע, אחרי שצפה בחרטתו של הנמן, אמר בארי שהטעות העיקרית היתה בכך שנעשו דברים ללא גיבוי ציבורי, ולא על ידי הממלכתיות. "זה שלל את הלגיטימיות של המעשים, גם אם אנשים חשבו שהמעשים טובים". בארי אינו סבור שכל מעשה בניגוד לחוק גורר בהכרח הידרדרות מוסרית, שתביא למעשים נוספים, חמורים יותר, נגד החוק. "מי שניסה לפוצץ את האוטובוסים לא הידרדר לשם ממעשה לא חוקי מתון יותר", אומר בארי, "הוא מלכתחילה תמך בטרור נגד טרור. זאת היתה הבחירה הראשונית שלו".

בארי מאמץ היום את הטרמינולוגיה של פרופ' יוסף בן-שלמה המנוח, שלפיה אין בהכרח סימטריה בין חוק למוסר. אנו משתדלים מאוד שתהיה סימטריה כזאת, אבל לא בהכרח מצליחים. אם למשל היו קמים 'טרוריסטים' נגד המשטרים החוקיים לכאורה של היטלר ודומיו, הם היו נחשבים כיום לגיבורים. כך שעקרונית - בוודאי שיש טרור טוב ויש טרור שאינו טוב. תוכנית הר הבית, שלא הבשילה לכדי מעשה, ושאותה נטשנו עוד קודם המעצר, גילמה שאיפה שהציבור לא היה בשל לה ושהוא עדיין אינו בשל לה, לכן בפוטנציה - זה היה טרור רע".

טי-אן-טי וטלה לעולה

יהושע זטלר, ותיק הלח"י, שתואר השבוע בסרטה של עוז כמי שהעניק את ברכת הדרך לתוכניתו של יהודה עציון לפוצץ את מסגד כיפת הסלע, עשה הרבה יותר מזה. זטלר, בכינויו המחתרתי "מאיר", תכנן בעצמו לפוצץ את מסגדי הר הבית עוד במהלך מלחמת השחרור.

ב-16 ביולי 1948, בשעות הדמדומים שבין מחתרת למדינה, קיבלו לידיהם שלושה מאנשי לח"י עשרות תרמילים עמוסים בפחיות של חומר נפץ מסוג טי-אן-טי בשעות אחר הצהריים של אותו יום תדרך זטלר את השלשה כיצד לפעול, אם תצליח הפעולה שעמדה לצאת אל הפועל והעיר העתיקה תשוחרר. איש בהנהגת הלח"י לא ידע דבר על ההכנות. לא יצחק יזרניצקי (לימים שמיר), לא נתן ילין מור, וגם לא הארגונים העמיתים, שעמדו לקחת חלק בשחרור העיר העתיקה.

גם דוד שאלתיאל, מפקד גזרת ירושלים של ארגון ההגנה, התכונן באותן שעות בדרכו שלו לשחרור העיר העתיקה והר הבית. שאלתיאל הביא עמו טלה, שאותו ביקש להעלות כקורבן תודה לאלוקי ישראל על הר הבית. אף לא אחת מן התוכניות, לא זו של שאלתיאל ולא זו של זטלר, יצאה אל הפועל, מכיוון שהמתקפה על העיר העתיקה נכשלה. אפילו ה"קונוס", מטען חומר נפץ בן 150 ק"ג שהכין הפיסיקאי יואל רקח, אכזב ולא הצליח לפרוץ את חומת העיר העתיקה.

לימים הפך שבתאי בן דב (עמיתו של זטלר בלח"י), שפיתח בכתביו את תורת הגאולה והמלוכה, למורה הרוחני של יהודה עציון, אבי התוכנית לפיצוץ מסגד כיפת הסלע. גם בן דב, על פי מה שמתאר עציון - למרות שלא היה רב - אישר חודשים ספורים לפני מותו את "פעולת טיהור הר הבית", שתכננה המחתרת היהודית.

בלח"י, בעיקר בהשפעת מייסדו אברהם שטרן ("יאיר") ותחת השפעת שירתו של אורי צבי גרינברג, ניתן דגש מרכזי ליסודות משיחיים-גאולתיים, חידוש מלכות ישראל בגבולות ההבטחה והקמת בית המקדש. סעיף י"ז של עיקרי התחייה על פי יאיר קבע כי בין תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה נמצא גם בניין הבית השלישי.

בסופו של דבר נגנזה פעולת פיצוץ כיפת הסלע על ידי אנשי המחתרת היהודית עצמה, שרבים מהם - לאחר בירורים רעיוניים - שללו אותה. אחדים סירבו לפעול ללא הסכמה רבנית. רבים גרסו שאין לנקוט מהלך כה דרמטי, שעם ישראל אינו מוכן לו. השלמת פינוי ימית ופטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, רבם ומורם של רבים מאנשי המחתרת היהודית, הביאו לגוויעתה הסופית של התוכנית.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו