בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על השערוריות של פרס ישראל

תגובות

פרס ישראל השנה היה שערורייה. אילו הייתי יושב באולם תיאטרון ירושלים ולא צופה בטקס חלוקת הפרסים בטלוויזיה (ערוץ 1, שלישי, 19:25) איני בטוח שלא הייתי קם על רגלי וצועק אל עבר הטריבונה של המכובדים, כל כמה שזה היה עשוי להישמע המוני: "איפה עדות המזרח?", או "איפה הספרדים?"

אין זו דרישה לאפליה מתקנת, אלא להוגנות ולסבירות. הייתכן שלא נמצא מקום בתוך 15 קטגוריות הפרס מועמד ראוי אחד שאינו אשכנזי? ואם כן, מה זה אומר עלינו כמדינה המתיימרת לשוויוניות, אם בין יותר ממחצית אוכלוסייתה הבאה ממדינות אסיה ואפריקה (כניסוח העלונים הסטטיסטיים), לא נמצא אפילו אדם אחד מהנולדים ביבשות הללו ראוי לקבל את פרס ישראל, שמפעל חייו אינו שווה ציון ושלא תרם דבר למדינה.

כלומר, מה שאמור להסיק אדם הלוקח ברצינות את המסרים של הפרס הממלכתי החשוב הזה, הוא לא רק שהאליטה התרבותית והאקדמית במדינת ישראל, 59 שנה אחרי ייסודה, עומדת עדיין על טהרת האשכנזיות, אלא שהמוסדות הממלכתיים והאישים האחראים והמממנים את הפרס לא מצאו טעם לפגם שהוא ניתן אך ורק ל"אונדזערע", כלומר לאירופאים, או לילידי הארץ הוותיקים.

לא ראיתי שזה הפריע, למשל, לשרת החינוך הסוציאליסטית יולי תמיר, שישבה בקצה שולחן הנשיאות ונראתה מתמוגגת מנחת במשך הטקס. מכל היושבים שם, דומני שהפרס ומשמעותו היו צריכים להיות קרובים אליה ביותר מהבחינה המיניסטריאלית, אך גם המוסרית. והנה, המסר שהועבר משרת החינוך ביום העצמאות היה, שאין לה שום בעיה עם העובדה שרוב מניינה ובניינה של אוכלוסיית המדינה ירגיש מנותק ומנוכר לחלוטין לטקס הזה, ובהשלכה לטווח ארוך - אולי מנוכר ומנותק ומרגיש לא שייך למדינה בכלל.

סעיף קטן שתיים של השערורייה הזאת היה נאום התודה בשם מקבלי הפרס, שנשא נשיא התאחדות התעשיינים, דב לאוטמן. לאוטמן בחר לומר דברים על חשיבותו של החינוך בישראל ועל הצורך להשקיע בו למען העתיד. כל זה הוא אמר בשעה ששביתה ממושכת של הסטודנטים ושל בתי הספר התיכוניים, הנאבקים נגד שכר הלימוד האסטרונומי המושת עליהם, מאיימת להפוך את שנת הלימודים הנוכחית כולה לחוכא ואטלולה. האם לכך התכוון לאוטמן בדבריו? לא, הוא דיבר על החינוך של הילדים. והאנשים שיכולים לפתור את המשבר עם הסטודנטים ישבו מאחורי שולחן הנשיאות ומחאו לו כפיים, אולי בתודה על כך שהוא לא הזכיר סוגיה מציקה זו.

בכלל, ספק גדול בעיני אם בכלל חינוכי לבחור בבעלי ממון לפרס ישראל. הרי הפרס בא להעלות על נס את הלימוד והמחקר והקדשת החיים למטרה מדעית, אמנותית או לאומית, בלי מחשבה על רווחים חומריים. ואנשי הממון באים על שכרם ממילא מהמכירות של מוצריהם. זאת ועוד, במפעלי "דלתא" של לאוטמן, אם זיכרוני אינו מטעני, חלק הארי של הייצור כלל אינו נעשה על אדמת ישראל. אבל באווירת הרדיפה אחר הבצע, המיוצגת על ידי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, שישב במרכז שולחן הנשיאות של פרס ישראל, קל להבין איך אנשי הממון, ותיקים ומעורים ככל שיהיו, עולים לדרגה של גיבורי האומה וזוכים לשבת במדרגה אחת עם ש"י עגנון, למשל, שהיה מהזוכים הראשונים בפרס (וזכה בו אפילו פעמיים).

סעיף קטן שלוש בשערורייה של פרס ישראל הוא התמיהה מה מצאו להעניק בשנה אחת שני פרסים לאדריכלות ועוד פרס לעיצוב, שפירושו שלושה פרסים בתחום כמעט זהה. האומנם הגיעה האדריכלות הישראלית (או העיצוב) השנה להישגים מיוחדים המצדיקים את ההומאז' הלא צפוי הזה למקצוע? לא, כי ישראל היא מהארצות המכוערות ביותר בעולם מבחינת הבנייה הציבורית והפרטית כאחת, מבחינת חוסר התואם בין הבנייה לסביבה, מבחינת הטעם הנובו-רישי ומבחינת ההידרדרות המהירה של הבניינים, בשל השימוש בחומרי בנייה זולים. אשר לעיצוב, אין דיסציפלינה כמוה המבטאת בחריפות את רוח הזמן, רוח של עיסוק בדימויים, באריזות ובהגשה של דברים, על חשבון המהות והאמת ולעתים גם על חשבון האמנות.

אחרון ברשימת סעיפי השערורייה של הערב הוא הצורך, שנהפך לאוטומטי, שכל טקס מכובד בארצנו צריך להיות מלווה בזמר עברי ובנגינה של להקות נוגנים ובמחולות המחניים. מקור הדבר הוא מן הסתם במה שהיו מכנים פעם, בערבי התרבות בבית העם, "תוכנית אמנותית". אולם מה לחתני הפרסים הנכבדים - שגילם הממוצע היה קרוב לשמונים, וחלקם חובשי כיפה, ונראה היה שכל רצונם ללכת כבר לישון או לשירותים - ולהופעה של אלון אולארצ'יק, למשל, עם ריבה מתייפחת ומנצנצת, חשופת רגל. או להקת בלט שפרצה פתאום מאי שם וכירכרה לפניהם בתחתוניות מלמלה קצרות. או להקת "הכל עובר חביבי". מה היה נגרע מהמעמד הרציני אילו ניגנה בו שלישייה או רביעייה קאמרית יצירה של שוברט, נניח? אבוי, לא בטוח שלתוכנית נועזת כזאת המדינה תהיה מוכנה אפילו בשנת המאה שלה.

הזכות למעט קיטש

מפתיע לגמרי ומרענן, אם אפשר לומר כך, היה לצפות בערב יום הזיכרון בסרט תיעודי שכל כולו יציאה נגד מנת היתר הרגשית הנשפכת במנות גדושות מהטלוויזיה ביום העצוב הזה. הסרט המפתיע הזה היה "ריבועים של קרטון" (ערוץ 2, ראשון, 22:30) של תמר פייקס, בת למשפחה שכולה כפול שלוש: אביה נהרג במלחמת ששת הימים, אחיה - בגולן, במלחמת יום הכיפורים, ואחיה האחר - בתאונה בעת טיפוס על מצוק בצרפת.

גיבורת הסרט היא האם, המסרבת כל השנים, וגם בעת עשיית הסרט, לשתף פעולה עם פולחן השכול הישראלי, ואומרת דברים ברורים ונכוחים מאוד בעניין זה: שזה מכשיר המעודד את המשך המלחמה ואת רוח הקרב ומרחיק את הסיכוי לשלום.

המאבק של תמר פייקס, הבת, הוא על הזכות למעט סנטימנטליות, למעט קיטש - למה לא? - ולזרזיף של נוחם מול הסכר שבנתה אמה מסביבה כדי לא להביט אל העבר וכדי לא להתפלש ביגון לשמו. אחד הרגעים היפים בסרט הוא שיעור בריקודי בטן שהאם, מבוגרת וכבדת תנועה כפי שהיא, משתתפת בו והיא קורנת באושר פנימי ורוחני לגמרי. המסקנה האישית שלי מ"ריבועים של קרטון" היא שבארץ הזאת, ההורים הם תכופות מהפכנים יותר ועיקשים יותר במהפכנותם ואמיצי לב יותר מהילדים שלהם.



לאוטמן. אנשי הממון הופכים לגיבורי האומה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו