בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"באומות העולם מוציאים להורג בלי ויכוחים"

בשבועות האחרונים שוב עלתה לכותרות ישיבת הממשלה הגורלית, ב-29 במאי 1962, שבה נידונה בקשת החנינה של אדולף אייכמן. פרוטוקול הישיבה, שנחשף כאן לראשונה, מראה כיצד התקבלה ההכרעה, וכיצד התמודדה ההנהגה עם הלבטים המוסריים של "מדינת היהודים"

תגובות

פרשת אייכמן החלה ב-23 במאי 1960, כשראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הודיע לכנסת ההמומה על תפיסת אדולף אייכמן בארגנטינה. משפטו של הפושע הנאצי החל ב-11 באפריל 1961 בבית המשפט המחוזי בבית העם בירושלים, בראשות השופט העליון, משה לנדוי. אחרי כשמונה חודשים, ב-15 בדצמבר 1961, דן בית המשפט את אייכמן למיתה, "בשל הפשעים כלפי העם היהודי, הפשעים כלפי האנושות ופשע מלחמה, בהם הורשע".

עונש המוות היה צפוי ביותר - מרגע שפרצה הפרשה קבעו הציבור והתקשורת, ובמיוחד עיתוני הערב, כי אייכמן הוא "בן מוות". "מעריב" קבע כי יש "דין אחד לרוצח העם: מוות" (24 במאי 1960). עונש המוות נתפס אז כברור מאליו, למרות שאייכמן היה, באופן רשמי, נאשם ולא אשם.

מיד אחרי גזר הדין הגישו אייכמן וסנגורו, הפרקליט הגרמני רוברט סרווציוס, ערעור לבית המשפט העליון. הדיון החל במארס 1962 בפני חמשת בכירי שופטיו, בראשות הנשיא, השופט יצחק אולשן. אך כצפוי, ב-29 במאי 1962, נדחה הערעור. שופטי העליון החליטו "לדחות את ערעורו של המערער, הן לגבי ההרשעה וכן לגבי העונש, ולאשר את פסק הדין וגזר הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי".

באותו יום מיהר אייכמן להגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק בן-צבי. בבקשתו כתב, כי הוא "מתעב את הזוועות שנעשו ביהודים כפשע הגדול ביותר, ורואה זאת כצודק שהאחראים יועמדו לדין", אך "יש להבדיל בין המנהיגים לבין כלי שרת כמוני". לכן, הוא אינו רואה את עצמו כמנהיג או אחראי, ו"מבקש מאדוני הנשיא לחון אותי ולבטל את עונש המוות".

במקביל לבקשתו של אייכמן, הגישה גם קבוצת אישים בקשת חנינה משל עצמה. מרטין בובר, גרשום שלום, הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון ולאה גולדברג התארגנו עוד בזמן המשפט, וזכו אף לתמיכה מסוימת בתקשורת. העיתונאית רות בונדי טענה בזהירות כי "מה שלא יהיה גזר הדין, צרות יהיו. מילא, שיזעקו להם אניני הנפש בעולם. אבל איך להוציא אותו להורג, שלא יישאר לנו טעם מר בפה?" ("דבר השבוע", 21 ביולי 1961). במכתבם לנשיא כתבו אנשי הרוח, כי "אין אנו רוצים שהצורר יביאנו שנעמיד תליין מתוכנו, ואם נעשה כן יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו ואין אנו רוצים בניצחונו זה".

כשלשכת נשיא המדינה קיבלה את בקשת החנינה, היא העבירה אותה לאנשי משרד המשפטים. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, שהיה התובע במשפט, סבר כי יש להעביר את שאלת החנינה לפורום העליון במדינה - ממשלת ישראל. בספרו כתב האוזנר: "הייתי ער למשמעויות ההיסטוריות של סיום המשפט והצעתי לראש הממשלה ושר המשפטים החדש (דב יוסף, שנכנס לתפקיד כחצי שנה קודם) לכנס את הממשלה ולקיים דיון בנידון. הממשלה זכאית לדון מה העצה שייתן שר המשפטים לנשיא המדינה לגבי החנינה" ("משפט ירושלים", כרך ב', עמ' 446).

הממשלה קיימה ישיבה מיוחדת באותו יום בשלוש אחרי הצהריים. הישיבה נערכה לא במקום הרגיל, במשרד ראש הממשלה, אלא בבניין הכנסת ("בית פרומין"), כדי למנוע את פרסומה. כמה היסטוריונים כתבו בקצרה על הישיבה הזאת, בהם תום שגב וחנה יבלונקה, אך מבלי לעיין בפרוטוקול שנמצא בגנזך המדינה. הסיבה לכך היא פשוטה - עד היום הוא היה סגור. מי שעיין בו הוא אברהם בורג, שכנראה מצא אותו בניירות של אביו המנוח, יוסף בורג, שכיהן אז בממשלה.

בספרו החדש של בורג, הוא התייחס אליו בקצרה בלי לדעת שמדובר בפרוטוקול סגור ("לנצח את היטלר", עמ' 222). העובדה הזאת הניעה את גנז המדינה, ד"ר יהושע פרוינדליך, להחליט לפתוח אותו ולתת לי אפשרות לעיין בו, דבר שהשתוקקתי לעשות במשך שנים.

לא הראה חרטה

את הישיבה פתח ראש הממשלה. דבריו היו קצרים. הוא סיפר לשרים שני דברים שקשורים לנושא, בלי להציג את דעתו שלו, למרות שהעיתונות דיווחה כי הוא תומך בעונש מוות ("ידיעות אחרונות", 13 במארס 1962). הדבר הראשון שסיפר הוא שיחתו עם מרטין בובר, שנערכה בביתו הנאה בטלביה כשלושה חודשים קודם. בובר "חושב שהוצאתו של אייכמן תוליד לגנדה (אגדה) חדשה של אנטי-ישו לדורות, אולי לא השנה ולא בעבור שנתיים, אבל האגדה תיווצר ויהיו צרות לעם היהודי".

הדבר השני הוא מכתב שקיבל מפרופ' ולטר קאופמן, שהוגדר על ידו "אדם חשוב, פרופסור מפרינסטון, יהודי, נדמה לי שהוא ממוצא גרמני". במכתבו הציע להודיע כי "אין עונש גדול מדי לברנש זה, (אך) אין אנו צמאי דם - ולשלוח אותו לחופש. זה מראה את הגניוס היהודי בארץ". את דבריו סיכם במשפט קצר: "מצאתי לנכון למסור לכם על שניים אלה".

הדובר השני היה גדעון האוזנר. מטרתו היתה לשכנע את השרים בנוגע לצדקת העונש. הוא הדגיש שני עניינים. האחד הוא שהמחוקק הישראלי קבע כי אין חובה להטיל על אייכמן את העונש המקסימלי, כלומר עונש מוות, אך למרות זאת, השופטים בשתי ערכאות הטילו עליו את העונש החמור ביותר, בגלל "יחסו הנפשי של אייכמן למלאכה שהוטלה עליו".

כדי לחזק את דבריו הוא ציטט מפסק הדין בערעור, שפורסם באותו יום: "מקומו היה לא רק בין הפעילים, אלא בין המפעילים של ?הפתרון הסופי'... המערער לא הראה מעולם חרטה, לא חולשה, ולא רפיון כוח או רפיון רצון במילוי התפקיד שקיבל על עצמו. הוא היה ?האיש הנכון במקום הנכון'".

העניין השני הוא כי אם היה אייכמן עומד לדין במשפטי נירנברג, עונשו היה עונש מוות. כדי לחזק את קביעתו, התייחס האוזנר ליוליוס שטרייכר, שהיה עורך הביטאון הנאצי הארסי "דר שטירמר". חטאו העיקרי, לפי בית הדין בנירנברג, היה "תעמולה, שנאה ותעמולה אנטישמית, אף לא פעולה אחת, בכל זאת דנו אותו למוות והוציאו אותו להורג".

לאחר דברי הפתיחה האלה, החל בן-גוריון את שלב הדיון בשאלה: "האם יש מישהו מחברי הממשלה שסבור שצריך לייעץ לנשיא בדבר חנינה, הקלת העונש, מאסר עולם או איזה דבר אחר?" השרים התנגדו לחנינה. הדובר הראשון היה שר המשפטים, ד"ר דב יוסף. דבריו תמכו בדברי היועץ המשפטי, למרות ששרר ביניהם מתח רב, שאף הביא את האוזנר להתפטרות כמה חודשים אחר כך. יוסף שאל מדוע אנו בכלל מעלים את השאלה הזאת, הרי באומות העולם מוציאים להורג בלי ויכוחים.

בקשר לזה הוא התייחס למשפטי נירנברג: "בנירנברג היו 77 פסקי דין, אם אינני טועה, שבוצעו והוצאו להורג, אף אחד לא פצה פה, מדינות גדולות או קטנות, אבל פתאום כאשר העם היהודי בא לעשות אותו דבר - זה פסול. לדעתי, זה לא ייתכן, יש לנו חוק וצריך לבצע את פסק הדין".

בהמשך התייחס יוסף לזוג אתל ויוליוס רוזנברג, שהוצאו להורג בניו יורק ב-1953 בעוון ריגול לברית המועצות: "האם עלי להזכיר את הפניות לאין סוף ל(נשיא) אייזנהואר בעניין הזוג רוזנברג? אינני אומר אם צדק אייזנהואר או לא... (אך) היו גם מקרים באנגליה ובכל הארצות האחרות, על רצח איש (יחיד) עונשים עונש מוות".

דברי שרת החוץ, גולדה מאיר, היו דומים למדי לדברי יוסף: "היה משפט, היה פסק דין לפי חוק מדינת ישראל - זאת עשו כל העמים. זאת עשו הפולנים עם רודולף הס (מפקד אושוויץ, שנתלה במחנה ב-1947), זאת עשו הצ'כים עם דיטר ויסליצני (מעוזרי אייכמן, שנתלה בברטיסלווה ב-1948)... הנורווגים עם קוויזלינג; איש לא אמר להם שהם צריכים להראות איזה רגש עליון, רק מאתנו דורשים זאת, כי עוד לא התרגל העולם לראות את עם ישראל כמו יתר העמים".

גם יוסף אלמוגי, שהיה אז שר בלי תיק והיה שבוי ארבע שנים במחנה שבויים גרמני, התנגד לחנינה: "אנו עומדים בפני סמל, נכון - העונש אינו מספיק, אבל אין עונש אחר חמור יותר". על הצעות החנינה הוא אמר: "אין אני מזלזל בדעות אלו, יש כזאת משהו, אבל אם שוקלים זאת מול זאת - אין לנו מנוס".

אות קין במצחו

מי שהפר את ההסכמה היה שר האוצר, לוי אשכול. הוא שאל האם קיימת אפשרות "שקוראים הפחתת העונש בצירוף הודעה האומרת מדוע זה?" תשובת ראש הממשלה היתה: "זה ייתכן", ותגובת שר האוצר היתה: "הייתי נוטה לזה". בהמשך הסביר אשכול את עמדתו הטעונה: "מרגע תפיסתו אמרתי לעצמי: אילו אפשרי היה שלאחר המשפט (הוא) יתהלך עם אות קין במצחו ויתייחסו אליו כאל קין - זה הרבה יותר מאשר חמש הדקות של ביצוע פסק הדין".

השר היחיד שהסכים עם דברי אשכול היה שר הסעד, ד"ר יוסף בורג. הוא טען כי "מדינת ישראל אמרה מה שאמרה במשפט, היא יכולה להרשות לעצמה לתת לרוצח למות יום יום מחדש. אני אינני יכול להעלות (את) המושג חנינה בקונטקסט. אם זה צריך להיקרא באופן פורמלי חנינה... אבל אם ישנה אפשרות של ?תלוי ועומד', שגזר הדין יהיה תלוי בפניו מדי יום ויומו".

כמה משתתפים הגיבו לדברי שר הסעד. אחד מהם היה שר העבודה, יגאל אלון, שאמר כי "צר לי שאייכמן מוסיף להתעלל בנו גם עכשיו ומכריח אותנו להוציא לפועל גזר דין מוות, אבל אין מנוס, זה רוצח עמים. העונש צריך להיות ברור ונחרץ".

בדיון העלה ראש הממשלה סוגיה נוספת: שאלת הגופה. מה לעשות עמה? עמדת בן-גוריון היתה נחרצת: "אין אנו צריכים שהמקום ש(אייכמן) ייקבר שם ייהפך למקום קדוש, ולא למסור את הגופה למשפחה". דב יוסף הציע לטפל בגופה "כמו בנירנברג - שרפו את הגופות ופיזרו את האפר". תגובת בן-גוריון, שחשש מפולחן "הקבר הקדוש", היתה חדה: "(את) זאת שרציתי, שנחליט שלא יישאר זכר לו".

היועץ המשפטי דיווח לשרים על שינוי בתקנה המנדטורית שעוסקת בעניין זה: במקום ההוראה למסור את הגופה למשפחה, "אנו קובעים שיטפלו בגופה בדרך שנציב בתי הסוהר יורה עליה". יגאל אלון, שחשש שבשל מסירת הגופה למשפחה "יתווסף קבר קדוש", הציע לשרוף את הגופה "ופיזור האפר בים מחוץ למים הטריטוריאליים הישראליים".

בסיכום הדיון העלה ראש הממשלה הצעה פורמלית, שמשמעותה היתה דחיית בקשת החנינה של אייכמן וארגון מיידי של תהליך התלייה: "לייפות כוחו של שר המשטרה לתקן, על דעת הממשלה, את התקנה 302 לתקנות בתי הסוהר, 1925". 11 שרים תמכו בהצעה, ושני שרים תמכו בעמדת לוי אשכול: הוא עצמו ויוסף בורג.

בסוף הדיון המתוח הציע בן-גוריון לקיים הצבעה חוזרת, כדי ליצור תחושת קונסנסוס לגבי האקורד האחרון של המשפט. הפעם כל השרים תמכו פה אחד בהצעה: "לא להמליץ בפני נשיא המדינה על מתן החנינה לאדולף אייכמן". באותו יום דחה נשיא המדינה את בקשת החנינה. על הבקשה עצמה רשם את הדברים שנכתבו על אגג העמלקי בספר שמואל: "כאשר שיכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך".

אחרי יומיים, ב-31 במאי 1962, נתלה אדולף אייכמן בכלא רמלה. גופתו נשרפה ואפרה התפזר במימי הים התיכון, מחוץ למים הטריטוריאליים הישראליים.



אייכמן בתאו. בעיני הציבור והתקשורת, עונש המוות נתפש כברור מאליו | תצלומים: ג'ון מילי, לע"מ וסטארפוט


שר המשפטים, דב יוסף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו