בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חברים, הצהבתם

טוני בלייר נפרד מהתקשורת בנאום שנשא לפני ועידת "רויטרס" בלונדון

תגובות

אין בכוונתי להגיב כאן להצלפות האחרונות מצד חלק מכלי התקשורת, או להתלונן על חוסר ההגינות שבהן. כפי שאני אומר תמיד: אני רואה בעבודתי זכות גדולה שנפלה בחלקי, ואם סיקור לא נעים מצד התקשורת הוא הדבר הנורא ביותר - מדובר במחיר נמוך. כך או כך, אם אתם אוהבים זאת ואם לא, ניצחתי בשלוש מערכות בחירות, ואני עדיין עומד על רגלי עם סיום תפקידי. לכן, נאום זה אינו תלונה, אלא טיעון. בנוסף, בתור מי שעומד בצמרת המערכת הפוליטית כבר 13 שנים, עשר מהן כראש ממשלה, יש לי לדעתי די ניסיון, לטוב או לרע, באינטראקציה עם התקשורת.

ברור שתקשורת חופשית היא חיונית לקיומה של חברה חופשית, אבל זכות התגובה על קביעותיה של התקשורת היא חלק מהחופש הזה ולי - כמו לכל אחד - יש זכות להגיב. עם זאת, הטיעון העיקרי שלי אינו עוסק בהאשמות. היחסים בין הפוליטיקה, החיים הציבוריים וכלי התקשורת משתנים, כתוצאה מההקשר המשתנה של אופן ההתקשרות בין בני אדם. זו אינה אשמתו של איש. השינוי הזה הוא עובדה, אבל ההשפעות שלו פוגעות באופן שבו מתנהלים החיים הציבוריים. אנו צריכים לנהל דיון שקול בשאלה איך להביא לידי ביטוי בעתיד את האינטרס של כולנו: העברת מידע באופן ראוי ומדויק לציבור. אחרי הכל, הציבור הוא בעדיפות ראשונה והמצב הנוכחי לא משרת אותו כראוי.

היחסים בין הפוליטיקה לתקשורת הם בהכרח יחסים קשים. כך צריך להיות. השאלה היא, האם כיום הקשר הזה שונה מבחינה איכותית וכמותית? אני חושב שכן. לכן, זוהי נקודת הפתיחה שלי. מדוע זה כך? מפני שהנסיבות האובייקטיוויות שבהן פועל עולם התקשורת כיום השתנו באופן קיצוני. התקשורת, כמו כל דבר אחר, נעשתה מבוזרת, מפוצלת ומגוונת יותר ומעל לכל - הטכנולוגיה שינתה אותה.

לשידורי הבי-בי-סי ו-ITN היו פעם קהלים של שמונה ואפילו עשרה מיליון צופים. היום הממוצע הוא כחצי מכך. במקביל, משודרות תוכניות חדשות 24 שעות ביממה, המכסות את האירועים בזמן התרחשותם. בתחילת שנות ה-80, היו שלוש תחנות טלוויזיה בבריטניה. היום יש מאות. ב-1995, ליותר מ-200 תוכניות טלוויזיה היו יותר מ-15 מיליון צופים. היום כמעט ואין תוכניות כאלה.

גם העיתונים נאבקים על חלקם בשוק המצטמצם. רבים מהם נקראים היום באינטרנט ולא ביום שלמחרת. הפרסום באינטרנט עולה על זה שבעיתונים, ויש כיום כ-70 מיליון בלוגים - כך מספרים לי. הצעירים יהיו אלה, יותר מכל אחד אחר, שילמדו פחות ופחות על החדשות מעיתונים יומיים.

במקביל, משתנות גם צורות ההתקשרות. אתר האינטרנט של הבי-בי-סי חיוני לבי-בי- סי בדמותה המודרנית. לעיתונים יש פודקאסטים (שידורי רדיו וטלוויזיה המופצים באינטרנט). החדשות נהפכות לסחורה הניתנת בחינם. המגמות הללו רק יתחזקו בשנים הבאות.

ממדי ענק

רבים מכם מכירים את השינויים האלה טוב ממני. הם ברורים למדי. מה שברור פחות, הוא השפעתם. מכיוון שהעיתונים לא מביאים היום את החדשות המעודכנות ביותר - את זה עושה האינטרנט - הם חייבים לפרסם חשיפות, להוביל את סדר היום החדשותי, לספק פרשנויות. כל זה מתרחש במהירות אדירה. כמו כן, יש להגיב על החדשות בזמן אמת. לעתים תכופות, הבעיה שנוצרת כאן היא איסוף העובדות כאשר מעבירים אותן. טעות אחת - ואתה עובר מדרמה למשבר.

האמינו או לא - בשנות ה-60 יכלה הממשלה, במקרים חשובים, לערוך פגישת קבינט שנמשכה יותר מיומיים. זה יהיה מצחיק לחשוב על אפשרות כזאת היום, בלי שהשמים ייפלו לפני ארוחת הצהריים ביומה הראשון של הפגישה. המצב יכול להסתבך תוך דקות. אי-אפשר להניח להשערות להתפתח בתקשורת ולו לרגע - ללא תגובה.

אני עומד לומר דבר שרק אנשי ציבור מעטים יסכימו לומר, אך רובם יודעים שזאת האמת לאמיתה: אחד החלקים המשמעותיים של עבודתנו כיום, מלבד ההכרעות המרכזיות באמת, הוא ההתמודדות עם התקשורת, עם ממדי הענק שלה, משקלה והתזזיתיות שלה. בנקודה מסוימת יש לה השפעה מוחצת. בכירים בכל תחום של החיים היום - כלכלה, צבא, שירות ציבורי, ספורט ואפילו ארגוני צדקה והתנדבות - יאמרו לכם את אותו הדבר. אנשים לא מדברים על כך בעיקר משום שהם מפחדים, אך זו האמת לאמיתה, ומי שהיו בסביבה די זמן יודו גם כי היא השתנתה משמעותית בשנים האחרונות.

עם זאת, אסור לנו לעשות את אותה השגיאה שהתקשורת עושה ביחס אלינו - מחפשת את האשמים, הרעים. לכן אני מדגיש, שלא האנשים הם שהשתנו, אלא המציאות שבתוכה הם פועלים. לדוגמה, נהוג כיום לדון הרבה בשאלת הציניות העמוקה המאפיינת את הפוליטיקה, ובמסגרת הדיון הזה חשים הפוליטיקאים חובה להלקות את עצמם ולהודות באשמתם. אבל תאמינו או לא, רוב הפוליטיקאים מגיעים לחיים הציבוריים עם שאיפה עזה לשרת ולנסות לעשות את הדבר הנכון, לא את הדבר השגוי.

יצירת כעס וזעזוע

אני סבור, שהסיבה האמיתית לציניות היא בדיוק האינטראקציה בין הפוליטיקה לתקשורת. אנחנו, הפוליטיקאים, משתפים פעולה עם התפישה שלפיה האחריות מוטלת רק על כתפינו. אני, למשל, יזמתי כינוס תדרוכים רשמיים לתקשורת ומסיבות עיתונאים חודשיות, פעלתי למען חופש המידע ועוד. אך דבר לא הועיל, לא כי הצעדים לא היו נכונים, אלא מפני שהם לא התמודדו עם הנושא המרכזי - האופן שבו מדווחים על הפוליטיקה.

מתנהל כעת דיון בשאלת הידרדרות מעמדו של הפרלמנט בתפישה הציבורית - וכמו תמיד, האשמה נופלת על הממשלה. אולם אנחנו לא שינינו את גבולות האחריות בין הפרלמנט לרשות המבצעת. מה שהשתנה זה האופן שבו מדווחים על הפרלמנט, או לא מדווחים. כמה נאומים בפרלמנט זוכים לכיסוי תקשורתי? רק כאשר הם מעוררים מחלוקת. אם אתה חבר פרלמנט זוטר, אתה קודם כל לומד לפרסם הודעות שיעוררו עניין בתקשורת ואחר כך לשאת נאומים טובים.

אני לא אומר: זה נורא, בואו נחזור למה שהיה פעם. אני אומר, שאין טעם להאשים את כלי התקשורת או אותנו, מכיוון שכולנו מתמודדים עם האופי המשתנה של התקשורת. וככל שנקדים להבין שמדובר במציאות משתנה, כך נוכל לדון באופן הגיוני יותר על דרכי ההתמודדות עמו. כתוצאה מהמציאות המשתנה שבה פועלת התקשורת במאה ה-21, כלי התקשורת עומדים בפני תחרות חדשה, קשה יותר מאי-פעם. למעשה, הם לא מחוללים את השינוי - במובנים רבים הם קורבנותיו.

בכל מקרה, התוצאה היא אמצעי תקשורת, שמונעים יותר ויותר, עד לדרגה מסוכנת, על ידי הצורך ליצור רושם. יצירת הרושם היא החשובה, היא הדבר היחיד שיכול ליצור ייחוד, להתרומם מעל להמולה, לזכות בתשומת לב. יצירת הרושם מעניקה את היתרון התחרותי. כמבון, הדיוק חשוב, אבל פעמים רבות הוא משני ליצירת הרושם. ההתמסרות הזאת ליצירת רושם מערערת ושוחקת את אמות המידה, וכך הגיוון של אמצעי התקשורת לא נהפך לעוצמה, כפי שהוא אמור להיות, אלא למרדף אחר סנסציות.

העיתונים המכובדים נתונים לאותם לחצים שבהם נתונים הצהובונים; רשתות הטלוויזיה נתונות באותם לחצים שלהם חשופים העיתונים. יש לשבות את הקהל, להחזיק בו ולהשפיע על רגשותיו. לידיעה מעניינת יש פחות עוצמה מאשר לידיעה שמעוררת כעס או זעזוע.

הכל בשחור-לבן

התוצאות חמורות. ראשית, שערורייה או מחלוקת מביסות בקלות את הדיווח הרגיל.

שנית, התקפה על מניע משפיעה יותר מהתקפה על שיקול דעת. אין די בכך שמישהו עושה טעות, צריך לייחס לו כוונה רעה וחתרנית. ווטרגייט היתה עיתונות למופת, אבל אפשר לכתוב עבודת דוקטורט על השלכות שההוכחה היחידה הזאת לקונספירציה על העיתונות.

שלישית, החשש של כלי התקשורת לפספס משמעותו שכיום, יותר מאי-פעם, הם צדים בלהקה. במצב הזה הם כמו חיות פרא, קורעים בני אדם ואת המוניטין שלהם לגזרים, אבל איש לא מעז לא להשתתף במשחק.

רביעית, לפי הגישה החדשה - הפרשנות של החדשות חשובה לפחות, אם לא יותר, מאשר הדיווח עליהן. ובסופו של דבר, מה שחשוב הוא לא למה התכוון פוליטיקאי, אלא כיצד ניתן להבין את כוונתו. כך משקיעים הרבה אנרגיה בהפרכת טענות על משמעותם של דברים שנאמרו - טענות שיש קשר קטן בינן לכוונה המקורית.

זה מוביל לנקודה החמישית - בלבול בין חדשות לפרשנות. פרשנות היא חלק מכובד של העיתונות, אבל היא אמורה להיות נפרדת. חייבים לשמור על היכולת להבדיל בין דעה לעובדה. האמת היא שחלקים גדולים מכלי התקשורת היום מערבבים בין השניים כעניין שבשגרה. זה הפך להיות הכלל.

המטאפורה המתאימה לסגנון זה של עיתונות עכשווית היא, אם יורשה לי לומר, העיתון "אינדיפנדנט". עליי לומר, שמדובר בעיתון עיתון נמרץ וערוך היטב, והוא רשאי לחלוטין לפרסם מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, על המזרח התיכון, או על כל דבר אחר. אבל יש לזכור שהוא הוקם כתרופת-נגד לתפישה שעיתונות היא פרשנות ודעות במקום חדשות. מכאן שמו "אינדיפנדנט" (עצמאי). היום הוא באופן מובהק עיתון דעות ולא רק עיתון חדשותי.

התוצאה הסופית של כל זה היא שנדיר למצוא היום איזון בכלי התקשורת. דברים, בני אדם, נושאים, סיפורים - הכל בשחור-לבן. הצבעים האפורים של החיים נעלמו. חלק מהדברים רעים, חלקם טובים, חלקם מצליחים, חלקם נכשלים. התפישה הזאת זרה לרבים בתקשורת היום. יש רק ניצחון או אסון, כל בעיה היא משבר, עיכוב הוא סחבת, ביקורת היא התקפה פראית.

גם הארגונים הלא-ממשלתיים והמומחים למיניהם יודעים שאם לא יבחרו בניסוח קיצוני, מוטב שלא יתבטאו בכלל. כל ראשי השירות הציבורי, במיוחד בשירות הבריאות הממלכתי או במשטרה, יאמרו לכם שלא הביקורת, אלא היעדר האיזון שבה, הוא שמפריע להם ומוציא את האוויר ממפרשיהם.

שינוי בלתי נמנע

האם התופעה מחמירה? שוב אני אומר, כן. בעשר שנות כהונתי הבחנתי שכל הגורמים הללו צוברים תאוצה כל הזמן. היה נהוג לחשוב - ואני כולל את עצמי בזה - שפני הדברים ישתפרו. שצורות חדשות של התקשרות ושל ביטוי יאפשרו להתגבר על הצווחנות ההולכת וגוברת של התקשורת המסורתית. למעשה, אמצעי התקשורת החדשים עלולים להיות יותר מרושעים, פחות מאוזנים ולהתעניין עוד יותר בתאוריות קשר.

אבל יש כאן גם הזדמנות. כיום, כולנו נגררים אחרי האינטראקציה המעוותת שבין כלי התקשורת לחיים הציבוריים. האמון בעיתונאים אינו גדול בהרבה מהאמון בפוליטיקאים, אבל עדיין יש ביקוש לחדשות רציניות ומאוזנות. עדיין יש תשוקה לדיווחים נטולי משוא פנים. הדרכים שבהן בני אדם נחשפים לחדשות אולי משתנות, אבל הרעב לכך שחדשות יהיו אמיתיות לא משתנה.

בוודאי שכלי התקשורת, ואפשר להבין זאת, יחששו שכל ויתור על יצירת רושם משמעותו צמצום במכירותיהם. אבל לפעמים, ההפך הוא הנכון. עליהם להדגיש את היתרון שלהם בעידן התקשורתי החדש - וזה ההבדל בין חדשות לפרשנות.

במקרה, יש שינוי בלתי נמנע באופק. המבנה הרגולטורי יידרש לעבור שינויים. ועדת ביקורת העיתונות (המפקחת על העיתונות המודפסת בבריטניה) מיועדת לעיתונים המסורתיים ו-OFCOM (משרד התקשורת שמפקח על התקשורת האלקטרונית) לרשתות השידור. אבל במסגרת התקנות האירופיות החדשות, כל שידורי הטלוויזיה באינטרנט עשויים להיות מוכפפים ל-OFCOM. וכאשר הטכנולוגיה מטשטשת את ההבדלים בין עיתונים לטלוויזיה, קיומן של מערכות פיקוח שונות, בהתאם לטכנולוגיה, נעשה פחות ופחות הגיוני.

לא ברור כיצד יש לעשות זאת וברור שההבחנה לגבי האיזון הנדרש מרשתות השידור, אבל לא מהעיתונים, תישאר בתוקף. אבל בנקודה מסוימת, המערכת עומדת להשתנות: חשיבות הדיוק לא תפחת, בעוד שחופש הפרשנות יישאר על כנו.

כך, זה נכון שפוליטיקאים נותנים דין וחשבון בקלפי פעם בכמה שנים, אבל הם גם נותנים דין וחשבון מדי יום - ובצדק - באמצעות כלי התקשורת, ולכן עיתונות חופשית היא כה חשובה.

אני לא נמצא בעמדה שבה אני יכול להכריע לטובת כיוון זה או אחר, אבל צריך למצוא דרך. אני מאמין שהיחסים בין הממד שבו מתנהלים החיים הציבוריים לבין התקשורת ניזוקו באופן שמחייב תיקון. הנזק הזה פוגם בביטחונה העצמי של המדינה, מערער את הערכתה העצמית ואת מוסדותיה - ויותר מכל פוגע ביכולתנו לקבל את ההחלטות הנכונות ברוח הנכונה עבור עתידנו.

אלה הן מחשבותיי. את הנאום הזה נשאתי לאחר היסוסים רבים. אני יודע שהוא ייפסל כהבלים בקרב ציבורים מסוימים, אבל אני גם יודע שהייתי חייב לאומרו, אז עשיתי זאת. תודה לכם.



בלייר בבריסל, החודש. "היום, יותר מאי-פעם, כלי התקשורת צדים בלהקה, קורעים בני אדם ואת המוניטין שלהם לגזרים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו