בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היה ממש נפלא

כולם נורא אהבו את אולמרט באנפוליס - מג'ורג' בוש ועד הסעודים. כך לפחות הוא רוצה לחשוב. ומה הלאה? עניין קטן ושמו איראן

תגובות

ואשינגטון ואנפוליס

רצח העם בדרפור מזוויע יותר, התחממות כדור הארץ מדאיגה יותר, והסכנה שפקיסטאן הגרעינית תיפול לידי אל-קאעדה מדירה שינה. ובכל זאת, רק הסכסוך הישראלי-פלשתיני מצליח להביא ביום חורף בהיר 50 מנהיגים ושרי חוץ מכל העולם לעיירת חוף אמריקאית קטנה, כדי להשיק עוד מאמץ להשיג "הסדר קבע בתוך שנה".

יש משהו סקסי בסכסוך בארץ הקודש - כפי שמכנה אותה הנשיא ג'ורג' בוש. אפילו בתקופה שבה אש הטרור הפלשתיני פחתה, וישראל נמנעת מצעדים מעוררי מחלוקת בשטחים, מדינאי העולם מוכנים לעזוב הכל ולבוא לכאן. הם לא עשו מאמץ כזה לפתור את הבעיות בעיראק, שבה נהרגים כיום הרבה יותר אנשים מאשר בירושלים או בעזה.

בוש וקונדוליזה רייס רשמו לעצמם הישג מרשים בשלהי כהונתם. הם התעלמו מגלי הספקנות והציניות שליוו את ההכנות לוועידה, והצליחו להושיב בחדר אחד את ראש הממשלה אהוד אולמרט, נשיא הרשות הפלשתינית אבו מאזן, ו-12 שרי חוץ ערבים, עם מקהלת הליווי מרוסיה, סין, אירופה, ואפילו ברזיל ודרום אפריקה. ההפקה היתה צנועה ומאופקת, כראוי לאירוע שאיש אינו יודע אם יוביל להסדר שלום או להתפרצות אינתיפאדה חדשה. לא היו המנונים, בלונים ודגלים, והתקשורת הוצבה במרחק בטוח ממשתתפי הוועידה. הנאומים היו חיוביים וביטאו תקווה, אבל לא מוגזמת.

האם ייצא מכאן הסדר קבע? איש לא מוכן להתחייב על כך, אחרי כל אכזבות העבר. אולמרט אומר שאנפוליס איננה נקודת מפנה בהיסטוריה של האזור, אלא אירוע שיוכל לסייע במו"מ שלו עם אבו מאזן. הוא מזכיר שההצהרה המשותפת מבטיחה רק "לעשות כל מאמץ" כדי להשיג הסכם עד סוף 2008, אבל לא מתחייבת שהמאמץ הזה יצליח. עוזרו של בוש לביטחון לאומי, סטיוון האדלי, הביע השבוע ספקנות דומה, כולל הרבה "אם", "אולי", ו"בתנאי". סגנו של בוש, דיק צ'ייני, היה אפילו פחות נדיב.

שר הביטחון, אהוד ברק, שעבר את התהליך הזה כשהיה ראש ממשלה, מזהה שני הבדלים בין קמפ-דייוויד לאנפוליס. קודם כל, אז היה לו עניין עם יאסר ערפאת, שרצונו בהסדר הוטל בספק, אבל שליטתו בשטחים היתה ודאית. היום מנהלת ישראל מו"מ עם ממשלת הפתח החלשה בגדה, כשחצי מהעם הפלשתיני חי תחת שלטון חמאס בעזה. ההבדל השני נוגע לסביבה האזורית. לפני שבע שנים, ישראל והפלשתינאים היו פינה מבודדת של סכסוך, בעולם שהיה רגוע בסך הכל. היום הם מיקרוקוסמוס של הסכסוך הכללי במזרח התיכון.

בוש א', בוש ב'

ההתחבטות הנמשכת בנוגע למחויבותו של בוש לתהליך השלום מגלמת קושי מובנה: המתווכחים, הפרשנים, המקורבים והמבקרים מניחים כולם שמדובר במקרה של שחור או לבן. או שבוש באמת עומד מאחורי היוזמה של שרת החוץ שלו, או שהוא מעמיד פנים. ברור שרייס היא הדוחפת, המזיזה, המתלהבת, ברור שיש בין יועצי הנשיא גם כאלה שפחות משוכנעים שמדובר בהברקה. קבוצת מנהיגים יהודים רפובליקאים שפגשה השבוע ביועץ לביטחון לאומי האדלי, יצאה ממנו בתחושה כי מי שהכי רצה את הוועידה הוא בכלל אולמרט. אולי אפילו יותר מרייס. ראש הממשלה מאשר את החשד.

לטוני בלייר (ראה ראיון בעמ' 6) אין שום ספק, או כך הוא אומר לפחות: בוש מחויב. כמה מועמדים דמוקרטים שחיפשו השבוע דרך לנגח את הממשל, ובו בזמן לא להיראות כמי שמנגחים את הוועידה עצמה, בחרו בגירסה הפוכה: רייס רוצה, אבל בוש רק עושה את עצמו.

האמת היא שבוש נמצא איפשהו באמצע. ישנו בוש "האידיאליסט" ובוש "הריאליסט", כפי שניסח זאת אחד ממכריו. לעתים גובר האחד, לעתים השני, ובדרך כלל הם פשוט חיים ביחד. ברגעים מסוימים מאמין בוש שיצליח להביא את הפלשתינאים אל השוקת וגם לגרום להם לשתות ממנה. ברגעים אחרים הוא מביט בפיכחון אכזרי על המציאות המזרח תיכונית ומניח שהבעיה הפלשתינית תהיה אחת מאלה שישאיר אחריו, לנשיא הבא.

השבוע החגיגי שעבר עליו ודאי חיזק את הצד האידיאליסטי. זה טבען של חגיגות. הן משפיעות על הנשיא האמריקאי, ועוד יותר ממנו על ראשי המדינות המתארחים בוואשינגטון. את אולמרט הציבה ועידת אנפוליס בפעם הראשונה במרכז הבמה הבינלאומית. מבחינתו, כל המנהיגים ושרי החוץ שבאו לכאן באו כדי לשמוע אותו ואת אבו מאזן. וכשירד מהבמה, היה לו על מה לדבר עם שבעה מהמועמדים לנשיאות, ועם מנהיגי הקהילה היהודית, ואפילו עם ראש ממשלת קנדה שהתקשר מאוטווה.

ראש הממשלה מכיר את הביקורת השגורה על בוש, המציגה אותו כאדם שטחי וחסר מושג בענייני העולם. הנה, גם השבוע התבלבל בשמו של הנשיא הפלשתינאי, וסיפק לתוכניות הסאטירה בטלוויזיה הזדמנות לשדר מחדש את כל מעידותיו הקודמות, כולל זאת, המביכה במיוחד, שבה הודיע בטעות על מותו של לוחם החופש הדרום אפריקאי נלסון מנדלה. "מי שמזלזל בבוש הוא אדם לא רציני", מגן אולמרט על חברו. "הוא איש אינטליגנטי וחריף. ישבנו עם המשלחות לפני הוועידה, והוא נתן אקספוזה של 20 דקות, ללקק את האצבעות. התמצא בכל הפרטים והניואנסים".

השר הוותיק ביותר

שר החוץ הסעודי, הנסיך סעוד אל פייסל, הוא אחד מוותיקי המקצוע. כשנכנס לתפקידו, ב-1975, שר החוץ של ישראל היה יגאל אלון, ושל ארה"ב הנרי קיסינג'ר. שמעון פרס היה אז שר הביטחון, בממשלת רבין הראשונה שחתמה - אחרי הרבה מכשולים, מריבות פנימיות ועימות קשה עם ארה"ב - על הסכם הביניים עם מצרים בסיני. איש לא חשב אז על תהליך שלום אזורי ועל ועידות רבות משתתפים. החומות בין ישראל לשכנותיה היו גבוהות בהרבה.

השבוע היה הנסיך סעוד האורח הכי חשוב באנפוליס. בין נאומיהם של עשרות שרי החוץ, רק מעט היו חשובים באמת. כשדיבר שר החוץ הסלובני, למשל, הוריד עמר מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, את משקפי השמש הכהות על עיניו ושקע בנמנום. אך את סעוד רצו כולם לשמוע.

השתתפותו בוועידה ביטאה את עמדת המנהיגות של סעודיה בעולם הערבי, את הלגיטימציה הבין-ערבית לאבו מאזן, ואת הסיכוי לנורמליזציה ביחסים עם ישראל. שרת החוץ ציפי לבני היתה מרוצה מנאומי עמיתיה ממדינות ערב בחלק הסגור, הדיפלומטי, של ועידת אנפוליס. בישראל היו חששות לא מעטים, שהערבים יהפכו את האירוע למפגן של ביקורת קשה על ישראל, ויטיחו בה את הטענות הקבועות על הכיבוש, המחסומים, הגדר וכדומה. להפתעתה של לבני, הנאומים - אפילו זה של עמר מוסא ושר החוץ הסעודי - היו הרבה יותר רגועים, והסתפקו בקריאה כללית לסיים את הכיבוש, שהופיעה גם בנאומו של בוש. איש מהדוברים לא הזכיר את החלטה 194, שהערבים מפרשים כהכרה בזכות השיבה.

בתום הדיונים, ניגשו אל לבני כמה שרי חוץ שפגשו אותה בעבר בחשאי, מאיחוד האמירויות, מבחריין ועומאן, ועוד כמה שנועדו אתה בגלוי, כמו השרים ממרוקו ותוניסיה, ולחצו את ידה לעיני עמיתיהם. מעניין מתי הם יעשו את הצעד הבא בנורמליזציה שישראל מבקשת מהם: אולמרט ולבני רוצים שכל המדינות שבאו לאנפוליס יפתחו בבירותיהן גם משרדי אינטרסים ישראלים, כהכנה ליחסים מלאים. כמו בסיבוב הקודם, גם הפעם הסעודים סירבו ללכת עד הסוף, והודיעו מראש שלא תהיה לחיצת יד היסטורית. "נכון שלצערי סעוד אל פייסל לא ראה לנכון לבוא אלי, לקוד קידה ולומר כמה שהוא מעריץ את ישראל", אומר אולמרט, "אבל עומד ראש ממשלת ישראל, אומר דברים שהערבים היו שבעי רצון לשמוע, אבל מדבר גם על הטרור הפלשתיני והערבי, ובסוף שר החוץ הסעודי עומד ומוחא כפיים. זה דבר פעוט?"

הבקיאות של אולמרט

האמריקאים השקיעו מאמצים רבים בהבאת הסעודים לאנפוליס. רייס התקשרה "אולי מאה פעם" לעמיתה הסעודי, מספרים בממשל, והשיא היה בשיחת הטלפון הנשיאותית למלך עבדאללה, כמה ימים לפני הוועידה. בממשל העריכו שהמלך נטה מלכתחילה לבוא, והיה צריך להתגבר על הסתייגויות בתוך המשפחה המלכותית. מה שיכנע את הסעודים? אולי האתגר שהציבה להם רייס, להראות שהם מסוגלים להנהיג ולהוביל את העולם הערבי. אולי החשש האזורי מאיראן. ואולי סתם רצו להיות נחמדים לבוש.

השפיעו עליהם, ללא ספק, גם הקשיים שמאיימים יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים, טום לנטוס, וחבריו הדמוקרטים להערים על עסקת הנשק הענקית עם סעודיה שהממשל מנסה לקדם. בשבוע הבא יוכל הציבור לעיין לראשונה בפרטי העסקה הזאת - לא כולה, רק הפרק הראשון - כאשר תוגש רשמית לקונגרס. אפשר לנחש שהעיתוי לא מקרי. פייסל, שבא השבוע לאנפוליס, עזר בכך לממשל לוודא שכל המכשולים בפני אישור העסקה יוסרו.

לנטוס היה אחד מחמישה חברי קונגרס אמריקאים שטיפסו ביום שני לקומה של אולמרט במלון "מנדרין". הם לוקטו, די בקושי, על ידי שליחיה החרוצים של ישראל לגבעת הקפיטול, דניאל מירון וחיים רגב. הקונגרס היה בסוג של חופשה, ורוב חבריו לא בעיר. ובכל זאת, היו מי שבאו: טום לנטוס בסך הכל הקדים טיסה מקליפורניה. סנטור צ'אק הייגל מנברסקה, שהיה לעתים ממבקריה החריפים של ישראל בקונגרס, נאלם דום למול מתקפת השלום של ראש הממשלה.

אם יש הישג אחד שאולמרט מתגאה בו יותר מאחרים, זו מערכת יחסיו הקרובה עם בוש. כבר בביקורו הראשון בוואשינגטון כראש ממשלה הקדיש כמה שעות לשיחה בארבע עיניים עם הנשיא על "מרפסת טרומן" באגף המגורים של הבית הלבן. "הדבר הכי חשוב שצריך להגיד על בוש", מסכם אולמרט, "הוא שאם הייתי בא אליו ואומר שאני נגד המהלך הזה, הוא לא היה נכנס אליו. יכולתי לחסום את המהלך. אילו לא הייתי מוכן לשתף פעולה אתו, בוש לא היה כופה עלי".

קודם כל פוליטיקה

כל ראש ממשלה כמעט מספר על יחסים חמים עם הנשיא האמריקאי. בדיעבד מתברר כי האהדה לא תמיד הדדית. ביל קלינטון התקשה להסתיר את חוסר הנחת שלו מבנימין נתניהו. רונלד רייגן, בדרך כלל, הסביר פנים למנחם בגין, אך בדיעבד כתב ביומנו עד כמה העדיף את שמעון פרס על פניו.

"אהוד ברק", סיפר אולמרט השבוע, "ישב במפגש עם הנשיא, והיה בהלם מההתייחסות, המעמד והמשקל שהנשיא נותן למערכת היחסים הזאת". אנחנו מדברים שעות בטלפון מאובטח, אמר ראש הממשלה, רק בשבוע שקדם לוועידה דיברנו שלוש או ארבע פעמים. לברק עצמו היו שעות רבות שכאלה כשהיה ראש ממשלה עם הנשיא אז, ביל קלינטון, שגם ביניהם שררה מערכת יחסים חמה - ודאי הועילה לברק העובדה שהוא האיש שפטר את קלינטון מעונשו של נתניהו. ממילא, ברק ודאי יודע להעריך את ההישג של אולמרט ביחסיו עם בוש. אך הוא גם האיש שיוכל לספר לו שיחסים כאלה לא תמיד מצילים ראש ממשלה בזירה הפוליטית המקומית.

לאולמרט נוח עם בוש יותר מאשר עם רייס למשל - למרות שגם היא, כמותו, מבינה ואוהבת פוטבול - בגלל אהבה אחרת שאינה שותפה לה: פוליטיקה. בוש מבין פוליטיקה מצוין, אמר השבוע מכר של השניים, ויודע להעריך מעשה פוליטי וקושי פוליטי. אבל "קונדי לא מבינה בפוליטיקה כלום, ולכן היא לפעמים הולכת עם הראש בקיר".

המהלך הפוליטי המבריק ביותר שעשה אולמרט, זה שהציל את כיסאו אחרי מלחמת לבנון השנייה, היה צירופו של אביגדור ליברמן לממשלה כשר לאיומים אסטרטגיים. כניסת ישראל ביתנו לקואליציה ריסקה את האופוזיציה מימין, הקלה על ש"ס לשבת בממשלה, ומשמשת היום את אולמרט כשכפ"ץ נגד לחצים מבחוץ להתקדמות מהירה מדי מול הפלשתינאים. האיומים של ליברמן ושל ש"ס לפרוש מהממשלה הם אלה שמנעו את אזכור "סוגיות הליבה" בהצהרה המשותפת של אנפוליס.

ליברמן מפגין בשבועות האחרונים אי נוחות מישיבתו בממשלה, וסיעתו מצביעה לעתים נגד הקואליציה. אבל אולמרט לא מתרגש מהדיבורים האלה. הוא מאמין שליברמן יישאר בממשלה, גם אחרי שייפתח המו"מ על סוגיות הליבה. "ליברמן", אומר אולמרט, "הוא האיש הכי חכם בממשלה". לא אמירה פשוטה בהתחשב בעובדה שאולמרט עצמו, וגם אהוד ברק, מחשיבים את עצמם, בדרך כלל, לאנשים החכמים ביותר בכל חדר שהם יושבים בו. גם לא בהתחשב בזה שליברמן כינה את הצהרת אנפוליס "פתטית".

ובכל זאת, "מבחינה פוליטית ואסטרטגית, כן". הוא הכי חכם. "הוא מבין שאם אתה בממשלה, תמיד יש לך יותר השפעה מאשר באופוזיציה". זה היה ההסבר הקבוע של שמעון פרס לישיבתו בממשלות האחדות עם הליכוד מול מחאות השמאל. "אני קשוב מאוד לליברמן", ממשיך אולמרט, "הוא גם מעלה נקודות רלוונטיות. ליברמן אדם שמעוניין בתהליך שלום. אין לי ספק".

גם ישי?

"כן, בטח, גם ישי".

ובינתיים באיראן

אם ישראל, או ארה"ב, יפציצו יום אחד את מתקני הגרעין של איראן, ייתכן שוועידת אנפוליס תירשם כאירוע שבו נעשתה התקדמות חשובה בדרך להחלטה הזאת. כך לפחות היה אפשר להבין מרמזים שפיזרה המשלחת הישראלית.

"דיברתי בצורה חדה מאין כמוה על הדברים שלשום אצל הנשיא", אומר אולמרט, "וזה התקבל יוצא מהכלל, לגבי החופש שאנו שומרים לעצמנו, ומה נעשה ומה לא". שר הביטחון ברק, נפגש בנפרד עם סגן הנשיא צ'ייני, עם שר ההגנה גייטס, ועם שרת החוץ רייס. בשיחות האלה - שהחלו כבר בביקורו הקודם של ברק, לפני כחודש - לא דיברו על הפלשתינאים, לפי בכיר ישראלי, אלא על "התמונה האזורית היותר רחבה, האיומים והתשובות". ומה דובר? "על הכנת תשתית לאתגרים האחרים, או הבאים, שעל הפרק. תשתית של הבנות".

איראן, לפי כל הניתוחים והפרשנויות, היתה המפלצת המפחידה שדחפה את כל משתתפי הוועידה להצטופף יחד באנפוליס. כולם באו לכאן לחסות בצלה המגונן של אמריקה מול אחמדינג'אד המאיים ותוכנית הגרעין שלו. אבל כולם גם נזהרו שלא להרגיז את האיראנים. איש לא הזכיר אותם בנאומו, גם לא אולמרט ובוש. מבחינתם, די היה שאחמדינג'אד יושב בבית ורואה את הסעודים, הבחריינים ואיחוד האמירויות, ואת האינדונזים והפקיסטאנים והמלזים, ואפילו את הנציג הסורי, יושבים ומקשיבים לראש ממשלת ישראל. אין פלא שהוא קילל את הוועידה.



עבאס, בוש ואולמרט, השבוע באנפוליס. החששות בירושלים שהערבים יהפכו את הוועידה למפגן ביקורת על ישראל - התבדו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו