בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הם לא ידעו את שמה

מיטב הסופרים והסופרות הקלאסיים הסתתרו מאחורי שמות עט וכינויים כמו "מאת גברת". חלק הרגישו צורך להסתיר את זהותם. אחרים פשוט נהנו לשחק בקוראים

תגובות

מדף הספרות האנגלית עמוס ספרים שהופיעו במקור ללא שם המחבר. זו אמנם אחת התופעות המשמעותיות בעולם הספרותי שקדם למאה ה-20, אך היא אינה זוכה לתשומת הלב הראויה. הלוא כמעט שכחנו שהקוראים הראשונים של "מסעות גוליבר", או של "תבונה ורגישות", היו יכולים רק לנחש מי עומד מאחוריהם, ושסופרים כמו ולטר סקוט ושרלוט ברונטה עשו מאמצים אדירים להסתיר את העובדה שכתבו את רבי-המכר של זמנם.

היד האנונימית אינה בהכרח נטולת שם. "רובינזון קרוזו" יצא לאור ב-1719 ללא שם המחבר, אך בראשית הספר צוין כי "נכתב על ידי עצמו" - כך שאפשר בעצם לומר, כי פורסם תחת שם העט "רובינזון קרוזו". כשוויליאם תאקרי השתמש בפסוודונים "מיכאל אנג'לו טיטמרש", הוא פירסם את העובדה שמדובר בהסוואה, כמעט דוחק בקוראיו לדמיין מיהו הסופר. גם השם הבדוי "קורר בל", שבו השתמשה שרלוט ברונטה, מאותת בבירור על כוונת המחבר/ת להסתיר את זהותו/ה האמיתית.

כדי להיווכח עד כמה העניין היה נפוץ, די לעיין בתשעת הכרכים עבי הכרס של "מילון הפסוודונים והספרות האנונימית בבריטניה" מ-1882. אלפי העמודים במילון הזה מונים את כל הספרים באנגלית שהופיעו בתחילה ללא שמות מחבריהם, ומאוחר יותר יוחסו לכותבים מסוימים. מדוע היה זה כה חשוב לסופרים כה רבים להסתתר מאחורי שם עט או להתעטף במעטה אנונימיות? ובכן, כותבי המילון סבורים כי הסיבה הנפוצה לכך היא פשוט "ביישנות כלשהי שמקורה ב: 1. חוסר ביטחון עצמי; 2. פחד מהתוצאות; 3. בושה".

אולם תשובה זו אינה מדויקת ביחס לפופ וביירון, למשל - שניהם ענקי ספרות שפירסמו יצירות אנונימיות, שניהם רחוקים מלהיות ביישנים. גם במקרה של "ג'וזף אנדרוז" של פילדינג ושל הבלדות הליריות של וורדסוורת וקולרידג' - שבמהדורה הראשונה הופיעו ללא שמות מחבריהם - הכותבים לא בדיוק ציפו להישאר באלמוניותם. אם עוקבים אחר כל המקרים שבהם סאטיריקנים, משוררים, מחזאים וסופרים בחרו שלא לחשוף את שמם האמיתי, מגלים על נקלה כי לעתים רחוקות בלבד היתה זו המלה האחרונה. להיפך, ברוב הפעמים היתה זו טקטיקה מחושבת, שנועדה לעורר גל ניחושים בנוגע לזהותם. פרובוקציה לשמה.

קחו לדוגמה את ג'ונתן סוויפט. כל כתביו הסאטיריים הופיעו תחילה בעילום שם או תחת פסוודונים, וניכר כי הוא די נהנה ממשחק החשאיות הזה. כשפירסם את ספרו "מסעות גוליבר" ב-1726, כבר היה לו שם של פרובוקטור לא קטן. המשורר והמחזאי ג'ון גיי כתב לו על מאמצי הקוראים לגלות מי עומד מאחורי היצירה: "אין דבר משעשע יותר מהדעות השונות שאנשים משמיעים על כך, על אף שכולם טוענים שהם מחבבים מאוד את הספר. נהוג לחשוב שאתה זה שעומד מאחוריו, אך נאמר לי שמוכר הספרים טוען כי אין הוא יודע תחת ידו של מי יצא". הניסיונות לנחש מיהו הסופר הבוטה היו חלק מהותי מהפולמוס שעורר הספר עם יציאתו לאור, בשל הביקורת החברתית-פוליטית הלגלגנית שבו. אין ספק שנכתב כדי לעורר מהומה רבתי.

הסאטירות של סוויפט הוצגו לקהל הקוראים כאילו חוברו בכל פעם על ידי אדם הוזה, שסוויפט המציא מחדש בכל אפיזודה. "מסעות גוליבר" סופר על ידי למואל גוליבר, שבמסעו הרביעי נתקל בגזע בני האדם הברברי "יאהו" ומזהה בהם את עצמו. כתוצאה מכך הוא מתפכח מאמונתו בעצמו ובציוויליזציה המודרנית, ומחליט לבלות את שארית ימיו באורווה, כאחד הסוסים (הישויות התבוניות ביותר בעולם ההוא), כשעשבים תקועים באפו על מנת שלא יצטרך להריח את הסירחון האנושי. כמה שנים מאוחר יותר פירסם סוויפט סאטירה חריפה בשם "הצעה צנועה", שיעצה לאירים להתחיל לשווק את ילדיהם למאכל לעשירים, כפתרון לבעיות העוני - כולל הוראות הכנה מדויקות. גם כתב היד הזה יצא לאור, מן הסתם, בעילום שם.

סודות מהבית הלבן

אנונימיות יכולה לפתוח פתח למשחק ערמומי עם הקוראים. דוגמה לכך מהווה התואר שניתן למחבר סדרת "ווברלי" (Waverley), רומנים שהיו רבי-מכר בתחילת המאה ה-19. הסופר האנונימי נקרא "הנעלם הגדול" ושמועות רבות התרוצצו על זהותו. היה זה, כמובן, סר ולטר סקוט - וכיום אנו יודעים שעשה מאמצים כבירים להישאר אינקוגניטו; ככל הנראה חשש למוניטין שלו כמשורר. מאחר שהיה בטוח כי בבית הדפוס שבו נהג להוציא את כתביו יזהו את כתב ידו, העסיק סקוט אנשים שהעתיקו את הספרים לפני ששלח אותם למו"ל, חלק מקבוצה קטנה של שותפים לסוד.

כשנשאל ישירות אם הוא המחבר, סקוט הכחיש נמרצות. אולם בסופו של דבר הודה שהוא אכן האיש מאחורי "ווברלי". ההודאה הדרמטית באה במעמד שאין מתאים ממנו - ארוחת ערב שנערכה ב-1827 באדינבורו, למטרת גיוס כספים לתיאטרון. ההחלטה על החשיפה לא היתה פתאומית. שנה לפני כן קרסה ההוצאה לאור שבה השקיע חלק גדול מרווחיו, והוא היה קרוב לפשיטת רגל. כעת, היה זקוק לפתע לשמו הטוב על מנת להתאושש.

הספרות האנגלית והסקוטית מלאה בסופרים שעשו מאמצים גדולים כדי לשמור על עילום שם, ובכך הגבירו את התעניינות הקוראים ביצירותיהם. הלקח פשוט למדי: אם הוא גורר אחריו גל חיפושים אחר המחבר - אפשר להכתיר את המאמץ להסתרת הזהות כמוצלח. ההיגיון הפרדוקסלי הזה תקף גם לגבי הקוראים המודרניים. בינואר 1996 יצא לאור בארה"ב רומן מפתח (Roman a-clef, שנכתב על פי סיפור אמיתי) בשם "Primary Colors" ועורר סנסציה מיידית. הספר סיפר את סיפורו של ג'ק סטנטון, מועמד מטעם הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב, בעת מאבקו בפריימריס.

סטנטון - מושל מדינה דרומית קטנה, נואף סדרתי, מכור לברביקיו ומשתמט - התאים לחלוטין ללא אחר מאשר ביל קלינטון. על כריכת הספר נטען כי מדובר ב"מבט מבפנים", וכל מי שקרא אותו זיהה בו מיד תיאור של אחד השלבים במסע הבחירות של קלינטון ב-1992. מה שעוד צוין על העטיפה הוא שם המחבר: "אנונימוס".

"Primary Colors" כיכב ברשימת רבי-המכר בארה"ב כמעט מהתחלה. התקבל הרושם כאילו מחברו נאלץ להסתיר את זהותו, מאחר שהוא או היא היו מוכרים היטב לגיבורי העלילה, ומשום שהוא או היא חשפו סודות כמוסים מחדרי-חדרים. הסיפור מובא בגוף ראשון על ידי "הנרי ברטון", שנשבה בקסמו האישי של סטנטון-קלינטון, והסכים לעבוד במסע הבחירות שלו.

בעיתונות האמריקאית הוסכם פחות או יותר, כי הסופר הוא ג'ורג' סטפנופולוס, יועצו הצעיר של קלינטון, בעוד סטפנופולוס, מצדו, לא הפסיק להדוף את השמועה העקשנית. בסוף ינואר הקדיש לארי קינג תוכנית שלמה לדיון בזהותו של כותב הספר. דניאל מנאקר, עורך בכיר בהוצאת "ראנדום האוס", סיפר לתקשורת ששיחותיו עם הסופר בענייני עריכה התנהלו באמצעות פקסים שנשלחו לסוכן שלו.

בסופו של דבר, השיג "ואשינגטון פוסט" אחת מהטיוטות הראשונות של הספר, שכללה הערות בכתב. מומחה השווה ביניהן לבין דגימות מכתב ידו של ג'ו קליין, בעל טור פוליטי ב"ניוזוויק". התאמה מושלמת. ואין זו הפעם הראשונה שכתב יד מהווה הוכחה "מרשיעה". פאני ברני, שנולדה באנגליה באמצע המאה ה-18 ונחשבת למבשרת של הסופרות האנגליות הגדולות, היתה אלמונית כאשר כתבה את "אוולינה", אולם בשל עבודתה כמזכירתו של אביה הסופר, חששה שבתי הדפוס והמו"לים יזהו את כתב ידה והעתיקה אותו מחדש - תוך שהיא מאמצת לעצמה כתב יד חלופי. וכשצ'רלס דודג'סון ענה למכתבים שהיו ממוענים לשם העט שלו, "לואיס קרול", דרך המו"ל שלו, הוא ביקש מחבר או מהמו"ל עצמו להעתיק את תגובתו בכתב ידם - כדי שהמעריצים לא יראו את כתב היד האמיתי שלו.

ובחזרה לקליין, "ואשינגטון פוסט" הצהיר מיד שהוא מחבר הספר. באותו יום ערך קליין מסיבת עיתונאים בראנדום האוס, שבה הודה כי אכן הוא האיש מאחורי הסקנדל. הוא כנראה חשב שעולם העיתונות יהיה משועשע מכל הפרשה, והגיע לאירוע ההכרזה עם אף של ליצן ושפם מלאכותי; במקום זאת, הוא זכה לקבלת פנים נזעמת, בשל "בגידה בחוזה הבסיסי בין עיתונאים, הוצאות מכובדות וקוראים", כפי שניסח זאת אחד מעיתונאי "ניו יורק טיימס".

דודג'סון הודה לפני חברים ומכרים לא מעטים שהוא אכן כותב הספרים שפורסמו תחת השם לואיס קרול, אך עם זאת עשה מאמצים נואשים לשמור על אלמוניותו. הוא ניסה לאלץ את הספרייה באוקספורד למחוק את ההצלבה בין שני שמותיו (היא סירבה), והביע את מחאתו על כך שחנות ספרים בבריסטול ציינה בקטלוג שלה את שמו כמחבר "אליס בארץ המראה". ב-1890 הדפיס חוזר שבו נכתב "מר דודג'סון... אינו מכחיש או מכיר בכל קשר לשם עט כלשהו, או לספר כלשהו שלא פורסם תחת שמו שלו". כל תכתובת שנשלחה ללואיס קרול בקרייסט צ'רץ' שבאוקספורד, שם התגורר, חזרה לשולח בצירוף הערה זו.

זה חייב להיות גבר

באופן מסורתי, היו אלה בעיקר נשים שביקשו לא להיות מזוהות כסופרות בפומבי, לפחות עד המאה ה-19. אולם בחינה מדוקדקת יותר של הצניעות הנשית לכאורה חושפת לפעמים גם מניפולטיוויות שובבה - למשל, הטריקים שבהם השתמשה ברני. היא עשתה מאמצים רבים כדי ש"אוולינה" ייצא לאור, תחת פסוודונים. אחיה בן ה-19, צ'רלס, ניגש עם כתב היד למוכר הספרים תומס לונדס, כשהוא מסתתר מתחת לכובע ומעיל ומזדהה כ"מר קינג". אחרי כן עברה משימת התיווך לבן דודה אדווארד, "מר גראפטון". לונדס התבקש להשאיר לו את התכתובות בבית קפה בקובנט גרדן, שאותו ניהלו שתי דודותיה של ברני.

"אוולינה", שזכה להצלחה כמעט מיידית והעלה תהיות רבות בנוגע למחבר שמאחוריו, הסב לברני עונג רב - כפי שמעידים קטעים נרגשים ביומנה: "ליידי היילס דיברה על כך, בתמימות רבה, במלים הגבוהות ביותר, והצהירה כי היא בטוחה שהסופר הוא איש החברה הגבוהה וכי יש בו ניצוצות של גאונות! כמה מגוחך!... חה, חה, חה!"

וברני לא היתה היחידה ששמעה כי מייחסים את ספריה לגבר. כשמריאן אוונס (בשם העט ג'ורג' אליוט) פירסמה את הרומן "אדם ביד" ב-1859, מעטים ידעו מה זהותה האמיתית. אליוט סיפרה כי ידידתה, אגנס אוון, דיברה אתה על הסיפור בלי שידעה את זהות מחברו, ו"חשבה שאני אב בעל משפחה. היא היתה בטוחה שאני גבר שבקיא היטב במנהגי החברה הגבוהה". נראה כי טעותה של החברה סיפקה את ההוכחה להישגה היצירתי של אליוט.

אך סופר המשתמש בשם עט לא נתקל בהכרח בדברי שבח. זמן קצר אחרי שהתפרסם הרומן הראשון שלה, "תבונה ורגישות", תחת השם "מאת גברת", ביקרה ג'יין אוסטן בספרייה עם אחותה, קסנדרה, שידעה מי המחבר, ועם אחייניתה, אנה, שלא ידעה. אנה ראתה עותק של הרומן של אוסטן, וזרקה אותו הצדה בזלזול, בלי שתיארה לעצמה מי כתב אותו. להנאתן הרבה של דודותיה שעמדו לידה, היא קראה "אין ספק שזה ספר גרוע, אפשר לדעת על פי שמו".

אבל קרוביה של אוסטן ידעו גם לנצל את אלמוניותה להנאתם. אחיינית אחרת, פאני נייט, הורתה למחזרה ג'יימס ויילדמן לקרוא את כל הרומנים שכתבה דודתה בלי לגלות לו את זהותה האמיתית של הכותבת. לוויילדמן, שהאמין כי "כל העלמות הצעירות אמורות להתנהג ללא רבב", לא היתה דעה חיובית על הגיבורות הלא מושלמות בספרים. פאני דיווחה על תגובתו לדודתה. "רחמי עליו, ספרי לו את האמת והניחי לו להתנצל", כתבה הדודה המשועשעת. זו היתה הפעם היחידה שבה היא ביקשה שיגלו את זהותה.

פאני, אחיינית האהובה ביותר על אוסטן, השתמשה בשיטתיות ברומנים של דודתה כדי לסנן את מחזריה. "כשהאמת תיוודע לו הוא יחוש נבוך. את יצור מוזר ביותר!" אמרה לה הדודה ג'יין באחת הפעמים, בנימה שהביעה עונג לא פחות ממורת רוח. היא הרי ידעה היטב שקונדסות וענווה יכולים ללכת יד ביד.



מלמעלה בכיוון השעון: שרלוט ברונטה (קורר בל), ג'יין אוסטן ("מאת גברת"), צ'רלס דודג'סון (לואיס קרול), סר ולטר סקוט ("הנעלם הגדול") ומריאן אוונס (ג'ורג' אליוט)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו