בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפילוסוף שתיעב קיפודים

במסותיו עובר כחוט השני עימות קוטבי בין שועלים פלורלים, היודעים דברים הרבה, לקיפודים מוניסטים, הכמהים לדבר גדול אחד. ישעיה ברלין עצמו היה שועל מובהק, כפייתי ומיוסר - וציוני מאושר בגולה

תגובות

איך, אם בכלל, ישתייר זכרו של ישעיה ברלין בדורות הבאים? תהייה זו ניקרה בחייו ומוסיפה לנקר אחרי מותו, בגיל 88, לפני עשור. למי שהכירו כמוני (מאז 1948), התשובה לתהייה זו חד-משמעית: שילוב של בור-סוד עם מעיין מתגבר; איש-אשכולות רנסאנסי; אשף של מלים; סקרן לא נלאה; מרצה נחשק; אוהב-אדם, המודע והמפרגן לחולשותיו; מעל לכל, כאיש-שיחה מצודד.

אמת, כדי לדובב את שעיה, לא נדרש מאמץ על-אנושי. די היה בהפוגות הנדירות שחצצו בין נחשולי הגיגיו כדי להשחיל לעברו, במארב מתוכנן מראש, קושיות כגון: ההיתה התורה הנאצית משגשגת כפי ששיגשגה בלי מרכיביה האנטישמיים? או: מדוע מאריכים מנהיגים ליברלים ימים מיריביהם במפלגות אחרות? או: מדוע מצטיינים אנגלים ורוסים בספרות ובתיאטרון, בעוד איטלקים זוהרים יותר באופרה ובציור וגרמנים במוסיקה? קושיות אלה ואחרות הגירו מדמיונו הפורה תלי תלים של אלתורים משעשעים והשערות ספקולטיוויות.

לזכותו ייאמר שקולו נדם למשמע בליסטראה זדונית-כוללנית שהטחתי בפניו, והיא: מדוע תדיר כה מוקשה ועילגת, כה משמימה ומסורבלת, כה סתומה ונטולת חן והומור לשונם של הוגי דעות, בעבר כבהווה? עד כדי כך, שכדי לרדת לסוף דעתו של ענק-רוח כפרידריך הגל, אין מנוס אלא לתרגמו משפת המקור הגרמנית לשפה אחרת.

כג'וזף קונרד לפניו וכבן דורו ולדימיר נבוקוב, סופרים נערצים יוצאי אירופה ששפתם המאומצת, אנגלית, היתה רהוטה מזו של מושכים בעט ילידי בריטניה וארה"ב, עשיר סגנונו של ברלין (שאנגלית לא היתה שפת אמו) מזה של רוב עמיתיו האנגלו-סקסים. אף שלפעמים הוא חוטא בסטיות עקלקלות ובסלסולים ארכניים - שהוכתבו למזכירתו המסורה, פאט אוטצ'ין, בקצב דיבורו הסהרורי - מפכים משפטיו בלהט וניחנים בקסם ובנופך ספרותי שאינם רווחים כחוק אצל פילוסופים יבשושים מן השורה.

לוליינותו המילולית היתה לשם דבר. בשיאו, ירה צרורות של 400 מלים בדקה, פי שניים מן הממוצע, כשהוא הוגה מלה כ"אינטלקטואל" בהברה אחת. אליבא דידידו, הפסנתרן אלפרד ברנדל, ריצד שטף דיבורו ברוסית, שהיתה שפת אמו, בקצב עוד יותר מסחרר. זכור לי איך נותרתי פעור-פה כשפרס בפני, בברד זיקוקין-די-נור, את מסכת חייו המרתקת של קרובו, יצחק שדה (לנדברג). בסדרת שיחות ברדיו על הוגים רוסים בתחילת שנות ה-50 (שירות השידור הבריטי הקצה שעה תמימה לכל שיחה), הרצה ברלין כשהוא נעזר בראשי פרקים בלבד ומסיים, כלאחר יד, בדקה היעודה.

להרצאותיו באוקספורד ובאוניברסיטאות אחרות, שדורגו כהצגה הטובה בעיר, נהרו רבים, גם אלה שהקשו לעמוד בקצב דיבורו המצמרר, שהיה מהיר אף מרצף מחשבתו. הדיווחים השבועיים (חתומים בראשי תיבות), ששיגר במלחמת העולם השנייה משירותו בשגרירות הבריטית בוואשינגטון, נבלעו בשקיקה במשרד החוץ בלונדון. אחדים מדיווחיו נחתו על שולחן עבודתו של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל.

בשנות ה-50 וה-60 הפצירו בו מקורביו למעט ללהג ולדאוג להנציח את הגיגיו השופעים בכתב. לימים, טיפטפו מסותיו, הרצאותיו ותרומותיו לסימפוזיונים לכתבי עת דלי-תפוצה. ברבות השנים גאל אותם מתהום הנשייה, בעבודת בילוש נמלית ראויה להוקרה, ידידו ועמיתו, הנרי הארדי, שקיבץ ביגיעה רבה את עיקרי כתביו, ומאות מכתבים נידחים ששיגר וקיבל, בסדרה של תריסר כרכים שקצתם טרם ראה אור. הספרים ואסופות המאמרים העוסקים במורשתו, שראו אור בחייו ואחרי מותו, אינם נופלים בהיקפם מאלה שחיבר.

יכולתו הנדירה לנבור בנבכיהן של אידיאות רדומות ולהפיח רוח חיים ברעיונות עלומים של הוגים שכוחי-אל נגלית במלוא הדרה (בין השאר) בדיוקנאות ששירטט ב"רשמים אישיים". דיוקנאות אלה, הקולעים ללוז אישיותם של מושאי כתיבתו, נוטעים בקורא תחושת התעלות של ריחוף בזמן - מימינו, עידן הדוט.קום, הישר לכורסה נוחה בטרקליניה העשנים של סנט פטרסבורג באמצעה של המאה ה-19.

בהזדמנויות אחדות העיד ברלין על עצמו שהווייתו מעוגנת בשלוש יתדות: רוסיותו, אנגליותו ויהדותו. מוצאו הרוסי קירב אותו לחקר מקורותיה והשראותיה של האינטליגנציה הרוסית במאה ה-19. בעידן הצארים היתה הספרות - לצד חלופתה, הגלות - אפיק כמעט בלעדי להבעת דעות חתרניות, אנטי-ממסדיות. אנגליותו ("אני אנגלו-מניאק"), מלבד היותה נעוצה בהכרת טובה לישות שהעניקה לו מקלט, ניזונה מסגידתו לנאורות, לשפיות ולסובלנות המאפיינות את המסורת התרבותית האמפירית של בריטניה.

יהדותו של ברלין, שהיה נצר למשפחה חסידית, קירבה אותו לרעיון הציוני שאותו ינק עם חלב אמו - דמות מרשימה בזכות עצמה, שלגימת תה-מנחה אנגלי-רוסי בביתה בלונדון היתה חוויה שלא בנקל תישכח. קירבה זו התעצמה כשהכיר בשלהי שנות ה-30 את חיים ויצמן, שאישיותו גימדה בעיניו את זו של מדינאים ופוליטיקאים שצצו לעם ישראל לפניו ואחריו. בהצהרת בלפור, שקרמה עור וגידים מעמדות-מוצא רעועות למדי, ראה את אחד ההישגים הדיפלומטיים המכוננים של המאה ה-20; הישג שפילס דרך לתיקון העיוות המובנה, שייחד את הווייתם של יהודים משופעי-היסטוריה ודלי-גיאוגרפיה לאורך 2000 שנות גלות.

השואה, שבה נספו שבעה מקרוביו, שאימיה והיקפה נודעו לו, כלרבים אחרים, בשלביה הסופיים, הגבירה את תחושת השייכות ושותפות הגורל שחש כלפי בני עמו; חיזקה את אמונתו בציונות; ואוששה את משנתו באשר לקרינה המשכרת וההרסנית של רעיונות-עוועים על גורלם של בני אדם. אף שלא הירבה לקונן בפומבי על זוועות הנאצים, ראו רבים בהתנגדותו להוצאתו להורג של אדולף אייכמן (מחשש לתגובות אנטישמיות) תגובה גלותית מתרפסת. התמיכה שהפגין בפשרת שתי מדינות לשני עמים (שהונעה על ידי חרדה ליכולתה של מדינת ישראל לשרוד על חרבה) עוררה את ביקורתם של מי שלא היו שותפים לדעותיו. אלה כילו בו את זעמם - זעם שלא מנע ממנו לדבוק בדעתו, שעדיף שלום רע על כל פתרון אחר.

מדוע לא השתקע ישעיה ברלין בישראל? אף שצבר ידידים ותלמידים לרוב ברחבי העולם, והיה בן-בית בכל אתר שורץ-אינטלקטואלים שאליו נקלע - בהארוורד, בסידני, בניו דלהי ובמשכנות שאננים בירושלים - יותר מכל חש נינוח בצל מגדלי השן החולמניים של אוקספורד. זיקתו אליה חושלה בשנות ה-60 וה-70, כשלמטלותיו האקדמיות חברו מטלות ארגוניות (גיוס כספים וסגל הוראה), שהיו כרוכות בהקמתו ובתפעולו של וולפסון קולג'.

סביר גם שלא רווה נחת מן הקרתנות, החספוס, הכוחנות והעדר הסובלנות המגוונים את אורחותיהן של ההנהגה והחברה בישראל. לעניות דעתי, גורם-מפתח לרתיעתו מהעתקת מגוריו לישראל היה לשוני: אף שהבין עברית, לא תיזז בה כפי שתיזז בשפתם של ויליאם שייקספיר וברטראנד ראסל. כששאלתיו, ערב נסיעה למוסקווה, אם ירצה ברוסית (שפת אמו) לצמרת האינטליגנציה הסובייטית שאירחה אותו במעוזה, השיב בחלחלה: "איני מעז".

אלוהים לא נמנה עם חוג מקורביו. לולא היה אגנוסטיקן אדוק, שכפר בקיומה של השגחה עליונה, היה מן הסתם מפקפק בעליונותה של אמונה עיוורת באל אחד (שבה כה מתהדרת היהדות האורתודוקסית) על אמונה מבוזרת באלים אחדים - המתיישבת יפה עם הפרדת רשויות ומתקוונת היטב לקאנון הרוביות (פלורליות).

במסותיו של ברלין עובר כחוט שני עימות קוטבי בין שועלים פלורלים, היודעים דברים הרבה, לקיפודים מוניסטים, הכמהים ומתמכרים לדבר גדול (והזוי) אחד. ברלין עצמו היה במובהק ובמוצהר שועל כפייתי ומיוסר; ספקן דוהר שכל מעייניו נתונים לנגוס בעסיסן של גפנים הצומחות פרא בכרמיהם של קיפודים שאפתנים ונחושים, הממאנים להשיל את קוציהם הדוקרנים. בשועליותו יש כדי לתרץ במידה רבה את הימנעותו מקבוע אילו תשתיות חברתיות מיטיבות לקדם את אידיאל השוויון, בלא לכרסם יתר על המידה באידיאל החירות; את נטייתו לשמרנות, שנבעה מהסתייגותו מדוקטרינות מהפכניות מתקנות עולם (תו-היכר למשטרי דיכוי למיניהם); ואת רתיעתו המולדת ממקסמי שווא משיחיים-מטאפיסיים, המתיימרים להביא גאולה לעולם - שאין לשור את אחריתם.

אבוי, בעימותים המתחדשים במאה ה-21 בין שני הזנים הצהובים זה לזה נוטה הזן השועלי המצוי, המתנאה כל כך בנאורותו וברב-אנפיותו, להשתפן ולהתבטל בפני הזן הקיפודי הנחרץ. על כך מעידים, בין השאר, התעצמותם של ארגונים מוסלמיים קנאים הששים להכחיד בחרבם את כלל כופרי העולם; של כלכלנים במערב, המטיפים בעזוז לקפיטליזם גלובלי נטול חמלה; ושל פוליטיקאים אוטופים המסתופפים לתומם במגדל בבל מפלצתי (האיחוד האירופי) והנכונים לוותר בעבורו על נתחים נדיבים של ריבונותם התרבותית והלאומית.

ישעיה ברלין לא חנך אסכולה ולא הותיר משנה סדורה. עם זה, דומה שלא במהרה יתאיידו תרומותיו לחקר הרעיונות והדחפים שליבו את הוגיהם. הכוונה בעיקר ל:

* התמקדותו ביכולתם הסגולית של רעיונות לשנות את פני האנושות לרע או לטוב (בדרך כלל, לרע).

* כושר החלחול (אוסמוסיס) שבו ניחן - תכונה ייחודית, שלגרסת לשונות רעות איפשרה לו לספוג את תכולתו של ספר או את תוכנו של מסמך באבחת-מישוש; ולגרסת לשונות יותר רחומות, איפשרה לו להיטמע ברוח התקופה (Zeitgeist) תוך כדי חשיפת מניעיהם, גלויים כנסתרים, של הנפשות שפעלו בה.

* חדירתו לעומקם של מתחים ופערים החוצצים בין לאומיות ללאומנות; בין עולם המדע לעולם הרוח; בין צדק למשפט; בין ליברליות לדמוקרטיה; בין חירות לשוויון (חירות לזאבים = כליה לכבשים); בין דאגה לצנעת הפרט לחופש ביטוי ולזכות הציבור לדעת; בין "חירות מ-" (=היעדר כפייה), שהיא תנאי הכרחי (אמנם לא מספיק), ל-"חירות ל-" (=חופש בחירה); ובין "כורח (דטרמיניזם) בהיסטוריה" לזכות ההכרעה השמורה ליחידים ולקבוצות.

* כפירתו הגורפת בקיומן של אמיתות אוניוורסליות - כולן נעלות כולן צודקות, כולן מתקנות עולם - שיסכנו לכל מצב ולכל נסיבה. כפירה זו מובילה בהכרח למסקנה (קיפודית לעילא) והיא: שחזקה על הבחירה המתסכלת בין אידיאלים סותרים - מפרה ומגוונת ככל שתהיה - שתייסר ותסייט אם לא את שני המחנות היריבים גם יחד, לפחות אחד מהם.



ברלין ב-1992. בשיאו, ירה צרורות של 400 מלים בדקה, פי שניים מהממוצע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו