בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פיאמה נירנשטיין עושה היסטוריה

היא מתנגדת להחזרת שטחים, פוסלת מכל וכל מו"מ עם חמאס, תומכת במלחמת תרבות נגד האיסלאם ומאמינה שהצדק הישראלי הוא נס שלאורו צריך המערב לצעוד. פיאמה נירנשטיין, תושבת גילה, נבחרה השבוע לפרלמנט האיטלקי. מטעם מפלגתו של ברלוסקוני, כמובן

תגובות

גילה היא אחת השכונות הגדולות בישראל. קרוב ל-50 אלף תושבים גרים בה, כמו בעיר קטנה עד בינונית במושגים ישראליים. עד היום לא היה לה נציג בפרלמנט. מהשבוע יש לה. אבל לא בפרלמנט בירושלים. פיאמה נירנשטיין, תושבת השכונה זה עשר שנים, נבחרה השבוע לפרלמנט האיטלקי. נירנשטיין, ככל הנראה, עומדת להיות התושבת הישראלית הראשונה החברה בפרלמנט האיטלקי או בפרלמנט אירופי בכלל.

השבוע, בסדרת שיחות טלפון לרומא, בין הבשורות הראשונות על ניצחון דחוק לקואליציית מפלגות הימין שנירנשטיין חברה בה לבין הידיעות הסופיות על הניצחון הסוחף של סילוויו ברלוסקוני ואנשיו והתבוסה המוחצת של השמאל, נירנשטיין הבהירה כמה פעמים שהיא לא אזרחית ישראלית. היא לא ביקשה אזרחות ישראלית, משום שרצתה להמשיך להסתובב באופן חופשי כעיתונאית בעזה או ברמאללה. אבל העובדה הביורוקרטית הזאת לא מערערת את הזהות שלה. "אני מרגישה שעשיתי עלייה", אומרת נירנשטיין בשיחה שמתנהלת פעם בעברית ופעם באיטלקית.

עניין מיוחד טמון בכך שנירנשטיין לא הסתירה את הישראליות שלה במערכת הבחירות. התפישה הרואה בישראל מוצב קדמי של הדמוקרטיה המערבית במאבק נגד הטרור העולמי היתה הציר המרכזי במסע הבחירות שלה. "התמודדתי על מקום בפרלמנט כנציגת מחוז ליגוריה, ערכתי עצרות בגנואה ובערים אחרות באזור", היא מספרת, "אבל לא דיברתי עם האנשים על בעיות מקומיות. אמרתי להם שהדבר הכי חשוב לזהות האיטלקית שלהם הוא לעמוד לצדה של ישראל". לספר האחרון שכתבה, נתנה נירנשטיין את הכותרת "ישראל היא אנחנו". במלה "אנחנו" הכוונה, כמובן, היא לאיטלקים.

אף על פי שאיטליה לא ידעה פיגועי טרור ואף שמספר המהגרים המוסלמים באיטליה קטן בהשוואה למדינות אחרות באירופה, הדיבורים על חשיבות המאבק בטרור האיסלאמי או התמודדות עם האיסלאם בכלל נוכחים מאוד בשיח האיטלקי הנוכחי. אוריאנה פלאצ'י, העיתונאית המפורסמת ביותר בתולדות איטליה, הקדישה את שנות חייה האחרונות לכתיבת ספרים בוטים במיוחד, שבהם תיארה את האיסלאם כמקור כל הרוע בעולם. הספרים זכו להצלחה מסחררת.

ברלוסקוני עצמו, המנהיג הבלתי מעורער של הימין האיטלקי זה יותר מעשור, הסביר באחת מהופעותיו לפני כמה שנים: "עלינו להיות מודעים לעליונות של התרבות שלנו... שהעניקה שגשוג לאנשים במדינות שאימצו אותה ומבטיחה כבוד לזכויות האדם ולדת. הכבוד הזה ודאי אינו קיים במדינות האיסלאמיות".

בקיצור, גם בארץ שאין בה יותר מדי מוסלמים, מלחמת התרבויות נמצאת במקום גבוה על סדר היום. אולי זו הסיבה שגם ברלוסקוני וגם שותפו, ג'יאנפרנקו פיני, בעבר ראש המפלגה הניאו-פשיסטית, הציעו לנירנשטיין להצטרף לרשימה המאוחדת שלהם, "עם החירות".

אביה של נירנשטיין הגיע לאיטליה במלחמת העולם השנייה, כחייל בבריגדה היהודית. בפירנצה פגש את אמה, שלחמה כפרטיזנית נגד השלטון הפשיסטי ואחר כך נגד המשטר הנאצי. "נולדתי כקומוניסטית", היא אומרת. בצעירותה היתה חלק מהדור של 1968, הקימה את הביטאון הפמיניסטי הראשון באיטליה ועבדה בעיתוני שמאל.

אחרי מלחמת ששת הימים החל להיפער פער בינה ל"חברים הקומוניסטים" שלה, שראו בישראל מדינה כובשת. "הרבה זמן הייתי מבולבלת", היא אומרת. "ב-1982 עוד חתמתי על עצומה נגד מלחמת לבנון הראשונה. היום לא הייתי חותמת עליה. מה ישראל הרוויחה מהנסיגה מלבנון?"

עלייה בלי אזרחות

בישראל ביקרה מפעם לפעם ככתבת, עד שב-1992 השתקעה כאן באופן קבוע. שנתיים ניהלה את המכון האיטלקי לתרבות, ואחרי רצח רבין החליטה שזה מקומה. "היתה לי תחושה שזו הזירה הכי מעניינת בעולם, וחוץ מזה, הרגשתי שהדיווח על ישראל מוטה". אזרחות ישראלית היא לא קיבלה, משום שחשבה שדרכון ישראלי יפריע לה בעבודה, אבל מלבד זה היא מרגישה ש"עשתה עלייה". "אני חושבת שכל יהודי בעולם הוא ישראלי, גם אם הוא לא מודע לזה", היא אומרת היום, "מי שלא יודע, עושה טעות גדולה". נירנשטיין מתגוררת בגילה עם בעלה, צלם העיתונות הישראלי עופר אשד. בנה בן ה-26 מתגורר באיטליה.

לפי הקווים שסביבם מסתדרת כיום המערכת הפוליטית בישראל, נירנשטיין נמצאת ימינה מקדימה וממפלגת העבודה, אולי אף ימינה מבנימין נתניהו. לדבריה, היא מאמינה ברעיון של שתי מדינות לשני עמים, אבל לדעתה העיקרון "שטחים תמורת שלום" נכשל. אין טעם לדון בו, הסבירה, עד שהעולם הערבי כולו יהיה מסוגל להכיר בישראל. מו"מ עם חמאס פסול לחלוטין.

אבל יש סקרים שמראים שרוב הישראלים מוכנים למו"מ עם חמאס.

"הציבור תומך בפשרה עם חמאס, כדי שיפסיק לירות על שדרות. אבל מבחינה מוסרית, אסור לשאת ולתת עם חמאס, שחושב שיהודים הם בני קופים וחזירים. אסור לשאת ולתת עם קניבלים, שאוכלים בני אדם".

קשה להתווכח עם נירנשטיין. גם בגלל קו הטלפון הגרוע לרומא, וגם מכיוון שהיא חושבת שישראל לא סתם צודקת בסכסוך שלה עם הפלשתינאים. הצדק של ישראל, לדעתה, הוא הנס שלאורו צריך לצעוד המערב כולו. "ישראל היא המוצב הקדמי של כל הדמוקרטיות בעולם, והגיעה השעה שאירופה תכיר בכך", היא אומרת.

אבל במסע הבחירות נפגשת עם איטלקים שבקושי יודעים איפה ישראל. איך שיכנעת אותם שישראל חשובה לחיים שלהם?

"אמרתי שאיטליה יכולה ללמוד הרבה מישראל. היא יכולה ללמוד מהי דמוקרטיה אמיתית, איך דמוקרטיה יכולה להתקיים בתנאים של עימות, בלי לוותר על עקרונות היסוד שלה. ישראל זו תרבות של חיים, תרבות של אנשים שמחפשים תמיד את השלום. הבעיה שלנו באיטליה, היא שלפעמים אנחנו לא יודעים מי אנחנו. אפשר לדעת מי אתה, אם אתה יודע מי האויב ומי הידיד שלך. ישראל היא ידידה של איטליה".

כלומר, האיסלאם הוא האויב?

"אני לא אומרת שכל המוסלמים הם טרוריסטים, שכל המוסלמים הם פושעים. אבל חמאס הודיע שהוא רוצה לכבוש את רומא, להפוך אותה למוצב שממנו יכבוש את כל אירופה".

ואת חושבת שחמאס באמת מתכוון לכבוש את רומא?

"רומא היא נקודה מאוד סימבולית בעיני האיסלאם הקיצוני. איטליה, עם התרבות הקתולית שלה, היא אויב בעיני האיסלאם".

קשה לדעת עד כמה נירנשטיין באמת מאמינה שגדודים של חמאסניקים נמצאים ברגע זה בדרכם לכבוש את פיאצה נבונה, אבל ברור שהדברים האלה נוגעים באחת הסוגיות המרכזיות שעלו במערכת הבחירות האחרונה באיטליה: המהגרים. פיני, שאמור להתמנות ליו"ר הפרלמנט בממשל החדש של ברלוסקוני, הרבה לדבר על הצורך באיסור על הגירה בלתי חוקית. אפילו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המתונה, שבראשה עומד ראש עיריית רומא בעבר, ולטר ולטרוני, הקדישה לא מעט מקום לעניין הזה.

"האנשים מרגישים שההגירה מאיימת על הערים שלהם, על התרבות שלהם", מסבירה נירנשטיין. "אולי זה מוגזם, אבל תושבי פירנצה, לדוגמה, רואים בעיר שלהם מקדש של יצירות האמנות שנוצרו בה. כשהם רואים את המדרגות של הדאומו מלאות מהגרים, הם בשוק".

התגוררתי בפירנצה. אני זוכר את איטליה כמדינה סובלנית.

"היא השתנתה מאוד. יש רבעים שלמים שאי אפשר להיכנס אליהם בלילה. יש אונס, יש תקיפות, יש סחר בסמים. יש בתי ספר של מהגרים שלא תולים בהם את הצלב. למהגרים יש בוז כלפי התרבות שלנו. נתנו להם עבודה, והם בזים לערכים שלנו. יש סתירה עמוקה בין האיסלאם היותר קיצוני לבין הערכים של איטליה.

"הבעיה היא שבאיטליה אין כמעט איסלאם מתון. ההפך. ברומא בנו מסגד עצום, יש הרבה מסגדים באיטליה, ובתוכם פועלות מדרסות מאוד אנטי-מערביות. יש פוליגמיה, יש הכאת נשים, זה נפוץ. יש אבא שהרג את הבת שלו מטעמים של שמירה על כבוד המשפחה. הגיוני שהאיטלקים יקלטו את זה, ויהיו לכך תגובות".

אין רשימה מושלמת

נירנשטיין אומרת שאינה אנטי-מוסלמית ובספרים שלה אי אפשר למצוא את התוקפנות האנטי-מוסלמית הזועקת מכל עמוד בספריה של פלאצ'י. אבל גם אם אינה חלק מגל ההתנגדות למהגרים ולמוסלמים ששוטף את איטליה, היא משתייכת לימין החדש שנחל השבוע ניצחון מרשים. נדמה שבכל אירופה אין ימין כל כך "ימני": ברלוסקוני הקפיטליסט המושבע והפרו-אמריקאי הכי נחרץ באירופה מצד אחד, הליגה הצפונית עם ההסתה הפרועה שלה מצד שני, פיני והמפלגה הניאו-פשיסטית לשעבר שלו מצד שלישי. אנגלה מרקל וניקולא סרקוזי נראים כמעט קומוניסטים מול ההרכב הזה.

נירנשטיין לא מקבלת את ההגדרה הזאת "לחלוטין". בעיניה, ברלוסקוני הוא איש מרכז שלקח קולות גם מהשמאל, מכיוון שהוא "בעד המסכנים" ויש לו רצון להפחית את נטל המסים שרובץ עליהם. היא רואה בעצמה "חברה של הליגה הצפונית", שבסך הכל רוצה להפוך את איטליה למדינה פדרלית. זו לדעתה שאיפה לגיטימית, גם אם חלק מההצהרות של הליגה נראות לה "אנטיפתיות".

הקרבה למפלגה הניאו-פשיסטית לשעבר גרמה לנירנשטיין אי נחת קלה במסע הבחירות, לאחר שאחד המועמדים של ברלוסקוני לסנאט, ג'וזפה צ'אראפיקו, הכריז בגאון שהוא פשיסט. נירנשטיין אמרה שהמועמדות שלו "אינה עולה בקנה אחד" עם המועמדות שלה, בתור אנטי-פשיסטית מושבעת, יהודייה ובת של פרטיזנית, אבל בכל זאת נשארה ברשימה. "אין רשימה מושלמת", היא אומרת.

יצא לך להיתקל באנשים כמו צ'אראפיקו במערכת הבחירות?

"באחת מעצרות בחירות שהשתתפתי בהן, בגנואה, מישהו הצדיע במועל יד. ניגשתי לאנשי אלאנצה נציונאלה (שמה החדש של המפלגה הניאו-פשיסטית לשעבר, מ"ר) ושאלתי מיהו. אמרתי שאני מוחה, שאני נדהמת לראות דבר כזה ואני מבקשת לא לראות זאת שוב".

אבל פיני עצמו הצדיע במועל יד בעצרות בשנות ה-60, כשכבר היה ידוע לכולם לאן הוביל הפשיזם.

"אני לא יודעת אם פיני הצדיע במועל יד, אולי הוא עשה את זה כשהיה נער. אבל אני לא יודעת מה היה יכול לעשות יותר מאשר לכרוע ברך ב'יד ושם' - להרוג את עצמו?"

הוא אולי לא היה יכול לעשות יותר. אבל איך את, יהודייה, בת של פרטיזנית, הרגשת לצד אדם שבבגרותו תמך בפשיזם?

"הוא היה פשיסט כשאני הייתי קומוניסטית, כשהייתי אדישה למה שעשה פול פוט, כשהערצתי את צ'ה גווארה. אני רואה בו אדם שהתפתח".

איטליה שלאחר הבחירות, אומרת נירנשטיין, היא מקום טוב יותר, יציב יותר, בלי שמאל קיצוני ובלי ימין קיצוני. היא עדיין אינה יודעת מה תעשה בפרלמנט החדש. נירנשטיין רוצה לעסוק בענייני חוץ, אבל ברור לה שתיאלץ לשלם מחיר: בינתיים היא תישאר ברומא ותיפרד מהחברים הטובים בישראל. על הבית בגילה היא לא מוותרת. הוא יעמוד סגור, בהמתנה לשובה של חברת הפרלמנט מרומא.



תצלום: עופר אשד


נירנשטיין על רקע כרזה של ברלוסקוני. לספרה האחרון קראה "ישראל היא אנחנו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו