בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זביידי מאשים: האינתיפאדה נכשלה לחלוטין

זכרייה זביידי, עד לא מזמן מנהיג גדודי חללי אל-אקצה בג'נין, מרגיש מובס: "הפוליטיקאים שלנו זונות, ההנהגה שלנו זבל", ואם לא יהיה הסכם עם ישראל, תפרוץ אש גדולה בגדה. ראיון פסימי עם אגדת אינתיפאדה

תגובות

"כשתראה את זכרייה אולי תופתע, אבל עכשיו הוא נראה כמו עוד גבר פלשתינאי. ללא ליווי של חמושים, ללא נשק, סתם אחד מהרחוב", אמר השבוע אחד ממכריו של זכרייה זביידי, עד לא מכבר מפקד גדודי חללי אל-אקצה בג'נין. אבל לא פשוט בימים אלה למצוא את האיש שביחד עם מרואן ברגותי הפך לאגדת אינתיפאדה, סמל ללחימה בישראל.

זביידי אמנם אינו מסתתר עוד מכוחות צה"ל, אבל נראה שמאס מהעיסוק בפוליטיקה, במאבק, בתקשורת. אנשי תיאטרון ג'נין, שבו הוא עובד, ניסו לאתרו כמה שעות בלא הצלחה. זביידי לא ענה לטלפון הנייד שלו גם כשמפקד כוחות הביטחון הפלשתיניים בג'נין, סולימאן עומראן, התקשר אליו. בסופו של דבר אמרה אחת העובדות בתיאטרון, שזביידי נוהג לישון עד מאוחר וייתכן שהוא בביתו.

בעבר נהג להגיע לבית זה במחנה הפליטים של ג'נין עם חבריו המבוקשים לפרקי זמן קצובים ולהיעלם, מחשש שהישראלים יארבו לו. התזכורות היחידות מאותם ימים הן התמונות הממוסגרות של השאהידים שנהרגו לאחרונה במחנה, והפוסטר הענק של סדאם חוסיין, שמתנוסס עדיין מעל אחת הסימטאות המובילות לביתו של זביידי.

את הדלת פתח בנו, מוחמד, שקרא מיד לאביו. האב ירד בסנדלים וטי-שירט שחור, והבטיח לבוא בתוך כמה דקות למשרדי התיאטרון. זביידי הגיע לשם במעיל הקצינים ה"קרבי" שלו אך בלי נשק וללא ליווי של עמיתיו לשעבר, מ"הגדודים".

מה אתה עושה עכשיו?

"אין משהו מיוחד. סיימנו עם גדודי אל-אקצה אבל עוד לא קיבלתי חנינה מלאה מישראל, אני קצת בבית, קצת בתיאטרון".

למה לא קיבלת חנינה?

"שיקרו לנו, ישראל והרשות הפלשתינית. הרשות הבטיחה לנו שלאחר שלושה חודשים שבהם נשהה במתקני הרשות ולא נהיה מעורבים בפעולות, נקבל חנינה. נגמרו שלושת החודשים ולא קרה דבר. אנחנו עדיין צריכים לישון במפקדות של המנגנונים. הבטיחו לנו משרות וגם זה לא קרה. חלק מאתנו מקבלים משכורת של 1,050 שקלים בחודש. מה תעשה עם זה? תקנה במבה לילדים? שיקרו על כולם, עשו הפרדה בין אלה שהיו באמת בגדודי חללי אל-אקצה, שאותם דפקו, לבין קבוצות שקראו לעצמן בשם הזה אבל בפועל עבדו מטעם הרשות".

אז למה הפסקת?

"בין היתר בגלל הסכסוך בין פתח וחמאס. תראה, הרי ברור לי שלא נוכל לנצח את ישראל. המטרה שלי היתה שבאמצעות ה'התנגדות' (שם הקוד לפיגועים, א"י) נעביר מסר לעולם. אבל אין תועלת בהתנגדות כשאין הנהגה לעם הפלשתיני, שקובעת לו אסטרטגיה. בימי אבו-עמאר (יאסר ערפאת) היתה לנו תוכנית, היתה אסטרטגיה והיו הוראות שלו, שאנחנו ביצענו".

בעצם אתה אומר את מה שעמוס גלעד והמודיעין אמרו תמיד, שערפאת תיכנן הכל?

"נכון. כל מה שנעשה באינתיפאדה נעשה בהוראת ערפאת, אבל הוא לא היה צריך לומר לנו את הדברים מפורשות, הבנו את המסר שלו".

והיום אין הנהגה?

"היום אני יכול לומר מפורשות. נכשלנו באינתיפאדה לחלוטין. לא ראינו ממנה שום תועלת או תוצאה חיובית. לא השגנו דבר. זה כישלון מוחץ. נכשלנו במישור המדיני, לא הצלחנו לתרגם את הפעולות הצבאיות להישגים מדיניים. ההנהגה הנוכחית אינה רוצה פעולות מזוינות ולאחר שמת אבו-עמאר, כבר אין מי שיכול להשתמש בפעולותינו כדי להביא הישגים שכאלה. כשמת אבו-עמאר, מתה עמו האינתיפאדה החמושה".

מדוע היא מתה?

"למה? כי הפוליטיקאים שלנו זונות. ההנהגה שלנו זבל. תראה את רוחי פתוח, שהיה יו"ר הרשות הפלשתינית ל-60 ימים, כממלא מקום של ערפאת. הוא הבריח טלפונים ניידים. אתה מבין? הובסנו. הפיצול והפילוג הפוליטיים חיסלו אותנו, לא רק מדינית, הם חיסלו את הזהות הלאומית. היום אין זהות פלשתינית. תלך לכל אדם ברחוב ותשאל אותו 'מי אתה?' הוא יענה לך, 'אני פעיל פתח', 'אני פעיל חמאס', או כל ארגון אחר, אבל לא יגיד לך 'אני פלשתינאי'. כל ארגון מניף את הדגל שלו, אך אף אחד אינו מרים את דגל פלשתין".

אתה, שהיית לסמל האינתיפאדה, אומר "הובסנו, נכשלנו"?

"גם גמאל עבד אל-נאצר הודה בתבוסתו, אז אני לא אודה? בשבת נערך טקס יום השנה לחיסולו של אחד השאהידים שלנו. ביקשו ממני לומר כמה דברים. מה יכולתי להגיד? אני כבר לא יכול להבטיח שנלך בדרכו של השאהיד, כפי שנהוג, בגלל שאשקר. אז בא אחד מראשי הפתח ואמר, 'אנו הולכים בדרכם של השאהידים, אנחנו ממשיכים בהתנגדות'. ניגשתי אליו ואמרתי לו שהוא שקרן. 'אל תשקר לאנשים', ביקשתי ממנו. אני מרגיש שנטשו אותנו, את פעילי אל-אקצה, שכחו מאחור. אנחנו צועדים לעבר שום מקום, לעבר הרס מוחלט. העם הפלשתיני נגמר. חלאס. חמאס עולה לשידור בטלוויזיה שלו ואומר 'פתח בוגד'. יעני, 40% מהעם בוגדים. ואז פתח עושה אותו הדבר ויש לך כבר 80% בוגדים".

בגלל זה אתה בבית?

"התעייפתי. כשאתה מפסיד, מה אתה יכול לעשות? אנחנו, הפעילים, שילמנו את המחיר הכבד. נהרגו לנו בני משפחה, חברים, הרסו לנו את הבתים ואין לנו פרנסה. ומה התוצאה? אפס. פשוט אפס. וכשזו התוצאה, אתה לא רוצה להיות חלק מזה יותר. הרבה אנשים אחרים, כתוצאה מהתסכול ובגלל שלפתח אין עוד זרוע צבאית, הצטרפו לג'יהאד האיסלאמי. הפעילים הללו מוכנים עדיין לשלם את המחיר. ותראה מה עושה הרשות הפלשתינית למי שממשיך. אם איש רשות נהרג בהיתקלות עם הישראלים, הקצבה שתועבר למשפחתו תסתכם ב-250 שקלים בחודש, למרות שהשתכר כ-2,000. למה? כדי שלא יחשוב אפילו לעשות פיגועים. זו התוכנית היחידה שיש היום לרשות - הביטחון הישראלי. ביטחון לכיבוש לפני הביטחון לאזרחים.

"כשג'יפ של הכיבוש נכנס למחנה הפליטים, הרשות אינה עושה דבר. אם מישהו יירה על הג'יפ הזה, יילכו ויעצרו אותו מיד. היום הנשיא של העם הפלשתיני הוא הגנרל דייטון (קית דייטון, המתאם הביטחוני האמריקאי, א"י). כולם עובדים אצלו, הוא בעל הבית. רשות פלשתינית כבר לא קיימת יותר".

מלחמת הכל בכל

זביידי מספר כי התיאטרון מספק לו מפלט מהמציאות הפוליטית העגומה שהפלשתינאים עומדים בפניה. "פה אין פוליטיקה, אין דתות. אני עדיין מרגיש חופשי כאן". הוא משוחח מדי פעם עם טלי פחימה וחברים יהודים באים לבקרו בתיאטרון, אך התחזית שלו באשר לעתיד האזור קודרת מאוד.

"הטעות של אבו מאזן (יו"ר הרשות, מחמוד עבאס, א"י) היא שהוא מהמר על הכל סביב המשא ומתן. ומה יקרה אם השיחות ייכשלו? מה התוכנית אז? אני אומר לך, שאם בסוף 2008 לא תקום מדינה פלשתינית, תהיה כאן מלחמה. לא נגד ישראל, או בין חמאס ופתח, אלא נגד הרשות. האזרחים יסלקו מכאן את הרשות. כיום הרשות עושה את מה שדייטון וישראל אומרים לה לעשות, אך בסוף השנה, כשישראל לא תיתן לפלשתינאים מדינה, הרשות תסולק. תהיה כאן מלחמה של הכל בכל, על השליטה בגדה".

הפסימיות של זביידי באשר לעתיד הרשות אינה מנת חלקו בלבד. דברים דומים נשמעים בימים אלה מכל עבר בגדה, והשימוש בשורש כ.ש.ל באשר לתפקוד מנהיגי הרשות והפתח, נעשה שכיח. בכירים אמריקאים וישראלים ששוחחו לאחרונה עם ראש הממשלה הפלשתינאי, סלאם פיאד, אומרים כי הייאוש ניכר בו. חלק מהתמרמרותו של פיאד נובע מיחסה המזלזל של ישראל כלפי הרשות. אך נראה שלא פחות מכך, הוא מתוסכל מהעימות הבלתי פוסק עם אנשי פתח, שדוחקים בו למנות שרים מתנועתם ובה בשעה אורבים לכישלונו.

חלק מהביקורת נגד ממשלת פיאד מוצדק. ראש הממשלה הפלשתינאי, למרות הצלחותיו הרבות, אינו מחולל נסים ואינו יכול לשנות את פני המציאות לבדו. חבורת השרים שמינה נחשבת טכנוקרטית לטוב ולרע, ואינה מצליחה ליצור שינוי מהותי במגזר הממשלתי.

גם ראשי התנזים, אותם בכירי פתח שהיו אמורים להפוך למנהיגי העתיד של הארגון, אינם מסתירים את ייאושם. הם צופים בתנועתם ממשיכה לצעוד לאבדון: ללא רפורמות ממשיות, ללא שינוי מהותי, אך עם דיבורים אין-סופיים על בחירות בפתח ומלחמה בשחיתות. אפילו חלק מראשי המנגנונים מבקרים את הפעילות המגומגמת של הרשות נגד חמאס והג'יהאד בגדה.

ובעוד חמאס מנהל משא ומתן עקיף עם ישראל על הפסקת אש, הרשות מראה, כדברי זביידי, אפס הישגים: מו"מ מקרטע, אי-נכונות ישראלית לסייע, שחיתות והעדר רפורמות. בעיני כמה מאנשי התנזים, הרשות צועדת בדרך הבטוחה להתפוררות. לא באופן מהיר וחד, אלא בתהליך מתמשך שבסופו תיעלם מהגדה ואת מקומה יתפסו הכיבוש הישראלי וחמאס. התרחיש היחיד כמעט שיכול לשנות את פני הדברים, הוא כמובן הסכם מדיני או הסכם מסגרת בין הרשות וישראל. אבל לך תסמוך על הישראלים.



זכרייה זביידי בתיאטרון ג'נין, השבוע. "ברור לי שלא נוכל לנצח את ישראל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו