בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ושלח אורך לראשיה, שריה ויועציה

מאז נוסחה ב-1948, מעוררת התפילה לשלום המדינה מחלוקת, כיאה לתפילה שגם הימין וגם השמאל רואים בה טקסט פוליטי לכל דבר. אפילו על מחברה יש ויכוח. זה כנראה לא היה עגנון, אבל הוא העדיף ליהנות מהספק

תגובות

בליל כ"ט בנובמבר 1947, מיד לאחר ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ, ישב רב העיר פתח תקוה, הרב ראובן כ"ץ, וחיבר תפילה לכבוד המדינה העתידית. כעבור חצי שנה, ביום הכרזת המדינה, ה' באייר תש"ח, ממש בזמן שבו קרא דוד בן-גוריון את הכרזת העצמאות, ישב רב העיר תל אביב, הרב יהודה אונטרמן, וכתב נוסח אחר של תפילה. אותו נוסח נאמר למחרת בבית הכנסת הגדול בעיר, אבל מאז לא חזרו עליו.

במוצאי אותה שבת נכתב נוסח תפילה שלישי, הפעם על ידי יהודי חילוני, חוקר הספרות פרופ' דב סדן. כל שלושת הנוסחים האלה לא התקבלו בציבור. התפילה שהתקבלה היא הרביעית שנוסחה, שפורסמה לראשונה בעיתון "הארץ" ב-21 בספטמבר 1948. לפי העיתון, הנוסח הזה נכתב על ידי הרבנים הראשיים אז, יצחק הרצוג ובן ציון עוזיאל, בהסכמת חברי מועצת הרבנות הראשית. העיתון ידע לספר ש"על פי הרב הראשי הרצוג השתתף גם הסופר ש"י עגנון בניסוח התפילה".

כך מתחיל סיפורה הנפתל של אחת התפילות השנויות ביותר במחלוקת בסידור התפילה היהודי המודרני: התפילה לשלום המדינה.

ד"ר יואל רפל, חוקר ותיק של תולדות ארץ ישראל והיהדות, חקר את סיפורה של התפילה במסגרת עבודת דוקטורט שהשלים לאחרונה באוניברסיטת בוסטון. העבודה, בהנחיית ידידו הסופר אלי ויזל, היא על "המפגש בין פוליטיקה לתפילה: התפילות לשלום המלכות ולשלום המדינה ביהדות". לדברי רפל, "התפילה לשלום המדינה הפכה לסמל מרכזי בזהותה של הציונות הדתית, משום ששאר סמלי המדינה - הדגל, הסמל וההימנון - אינם בעלי משמעות ייחודית".

"התפילה היא תרומתה המובהקת של הציונות הדתית לסמלי המדינה, ומאותה סיבה בדיוק החוגים החרדיים מקפידים שלא לומר אותה", הוא מוסיף. "הרב עובדיה, למשל, אמנם מקפיד, בניגוד לחרדים האשכנזים, שהסידורים שהוא חתום עליהם יכללו את התפילה לשלום חיילי צה"ל (אותה, לפי רפל, חיבר הרב שלמה גורן בימי מבצע סיני, י"ש), אבל באותה מידה הוא מקפיד שלא לכלול בסידורים שהוא חתום עליהם את התפילה לשלום המדינה, בנימוק שלא למדינה הזאת התפללנו".

האבהות על התפילה שנויה במחלוקת גדולה כבר עשרות שנים. מצד אחד עמדה הידיעה הראשונית בעיתונות, שדיווחה כי הרבנים הראשיים הם שחיברו את התפילה בסיועו של עגנון. גם הרב עוזיאל העיד בכמה מכתביו שהוא והרצוג הם שחיברו את התפילה. מנגד, נפוצה בעקשנות טענה שש"י עגנון הוא המחבר. טענה זו מבוססת על צילום מסמך שבו מופיע נוסח התפילה בכתב ידו של עגנון, שכלל גם מחיקות שונות ושנמצא בעיזבונו.

רפל אומר שעגנון "מעולם לא טען שהוא זה שחיבר את התפילה. יש בידי את עדויותיהם של פרופ' שמואל ספראי, שהיה שכנו של עגנון, ושל מאיר חובב, שהיה מזכירו, שמספרים ששאלו את עגנון ישירות על כך והוא אמר להם 'עברתי על התפילה'. הוא גם לא כלל את התפילה ב'ספר המדינה' שלו, שבו כלל את הטקסט של 'הקדיש על מיטתם של הרוגי ארץ ישראל' שחיבר. אם היה מחבר התפילה, אין ספק שהיה כולל אותה שם. מצד שני, נכון שהוא גם לא הכחיש בתוקף את השמועות. זו היתה דרכו; הוא רצה ליהנות מהספק". רפל גם מדגיש שמלבד כתב היד של התפילה שנמצא בארכיון עגנון, מצוי טקסט נוסף, בכתב ידו של הרב הרצוג, בארכיונו של הרצוג.

את חלקו של עגנון בתפילה מסביר רפל באמצעות מכתב ששיגר הרב יעקב גולדמן, מזכירו של הרב הרצוג בזמן הקמת המדינה, לבתו של עגנון, אמונה ירון, ב-1975. גולדמן כתב, כי הרצוג התבקש לחבר תפילה למדינה לכבוד טקס לאומי חשוב, אבל חשש שאינו האדם המתאים למשימה, בפרט אם יהיה עליו לעבוד בלחץ זמן. אז, מספר גולדמן, הוא הציע להרצוג "חבר תפילה כמיטב יכולתך ואני אביא את הנוסח לפני מר עגנון שישים עינו עליו ויעיר את הערותיו", וכך היה.

את ההוכחה הסופית לתזה של רפל סיפק לו לפני שנים אחדות ידידו, הרב שמואל אבידור-הכהן. "הוא ידע שאני מתעניין בנושא וקרא לי לחדר העבודה שלו. משולחן הכתיבה הוא הוציא מעטפה, שבתוכה היה נוסח התפילה לשלום המדינה בכתב ידו של עגנון. על גבי המעטפה נכתב, בכתב ידו של הרב הרצוג, 'תפילת המדינה כפי שהעתיקה ותיקנה מר עגנון - בכתב ידו'".

הרב אבידור-הכהן קיבל, לדבריו, את המעטפה מארכיון הרצוג, בימים שבהם עבד על ביוגרפיה של הרב. מדוע, אם כן, העתיק עגנון את התפילה בכתב ידו? רפל משער ש"משום קדושתן של תפילות הוא לא רצה להציע מחיקות על גבי הטקסט המקורי, ולכן העתיק אותה". לדבריו, לפני כשנה סיפר על כך בהרצאה בירושלים. אחרי ההרצאה, הוא אומר, "ניגש אלי איש מבוגר והודה לי על הדברים. זה היה חמדת עגנון, בנו של עגנון. הוא אמר לי שחשוב שאני מפריך את השקר כאילו אביו כתב את התפילה".

אבא כתב את התפילה

בתו של עגנון, אמונה ירון, כנראה לא השתכנעה. השבוע, בשיחה עם "הארץ" אמרה: "הגרסה שאני מכירה היא שאבא כתב את התפילה".

השינויים שערך עגנון בתפילה, אגב, היו מזעריים. בשני מקומות שבהם התלבט הרצוג בין גוף ראשון לגוף שלישי: "הנחילם/הנחילנו אלוהינו ישועה", ו"עטרת ניצחון תעטרם/תעטרנו", השאיר עגנון את שתי האופציות ולא הכריע ביניהן (בסופו של דבר התקבל הנוסח בגוף שלישי). השינוי העיקרי שטבע עגנון היה קיצור הביטוי שהציע הרצוג בתחילת התפילה "צור ישראל, מושיעו וגואלו" ל"צור ישראל וגואלו".

עם פטירתו של הרב אבידור-הכהן ביקש רפל מיוסק'ה אחיטוב מקיבוץ עין צורים - שקיבל לידיו את ארכיונו - שישמור היטב על המעטפה שבה נשמר נוסח התפילה המקורי, אבל התברר שהיה זה מאוחר מדי. אבידור הוריש את עיזבונו לקיבוץ, אבל את שולחן העבודה, שבו היתה המעטפה, הוריש למשפחתו. כעבור כמה שנים נדהם רפל לגלות בקטלוג של מכירה פומבית את כתב היד של עגנון. "שיערתי שבנו החרדי של אבידור, אברהם, שמן הסתם לא היה לו עניין ב'תפילה לשלום המדינה', הוא שהציע את כתב היד. ביקשתי מבן דודו, ד"ר אביעד הכהן, שינסה לעצור את המכירה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי".

את כתב היד קנתה אוניברסיטת בר אילן, שהפכה אותו לגולת הכותרת באוסף כתבי היד שלה. האוניברסיטה אף מעניקה צילום שלו לתורמים החשובים ביותר שלה. לזכותה של האוניברסיטה ייאמר שהיא מקפידה שלא לטעון שעגנון הוא שכתב את התפילה, אלא רק שהתפילה נכתבה "על ידי הרבנים הראשיים בשיתוף עם הסופר ש"י עגנון". גם אוצר כתבי היד של האוניברסיטה, דוד בן-נעים, אמר השבוע ל"הארץ", "אנחנו לא טוענים שעגנון הוא מחבר הטקסט. מצד שני, אני גם לא משוכנע, כמו רפל, שהוא בוודאות לא מחבר הטקסט. הטיעון של רפל, שהוא העתיק את הטקסט בגלל קדושתו, לא נשמע סביר. האם למחוק טקסט מקודש מנוסח מועתק תקין יותר מלמחוק אותו מהטקסט המקורי?"

מה שברור הוא, שהתפילה נכתבה בחיפזון, ומשום כך חלו בה שיבושים ושינויי נוסח רבים במשך השנים. הרצוג ועגנון גם יחד שגו בציטוט אחד הפסוקים המופיעים בתפילה. המדובר בפסוק מספר דברים, שבו נאמר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה". אלא שהפעם השנייה שבה מופיעות המלים "ה' אלוהיך" נשמטה מהנוסח המקורי של התפילה. רפל אומר ש"אפילו כל מועצת הרבנות הראשית, שאישרה את הנוסח לפרסום, לא שמה לב לטעות והוציאה לאור נוסח שגוי". המלים הוחזרו אל התפילה רק כאשר פורסם הנוסח הרשמי והסופי שלה, בשנה ה-25 למדינה.

שינוי בולט נוסף הוא שבנוסח שאותו הציג הרב עוזיאל במאמריו כנוסח התפילה הופיעו פסוקים נוספים מ"דברים" ("ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך") - שלא הופיעו בטקסט המקורי שכתב הרצוג ושאישרה מועצת הרבנות, שבה ישב גם עוזיאל עצמו. רק ברבות השנים נוספו גם הפסוקים האלה לנוסח הרשמי והנוסחים אוחדו למעשה.

טקסט פוליטי

רפל מציין, שהרבנים הראשיים אמנם קבעו שיש לומר את התפילה מדי שבת, אבל בראשית שנות המדינה לא השתרש המנהג. "בדקתי את כל הסידורים שהופיעו מראשית המדינה, ומצאתי כי יש שינוי בולט במעמדה של התפילה לפני ואחרי מלחמת ששת הימים", הוא אומר. "עד המלחמה היא נדפסה בדרך כלל בסוף הסידור, כתפילה שאומרים ביום העצמאות בלבד. רק אחרי ששת הימים היא עברה לנוסח תפילות השבת, ומכאן שהתחילו לומר אותה מדי שבת, כנראה מתוך תחושת תודה על הניצחון הגדול במלחמה".

ניסוח התפילה ואמירתה היו ביטוי להשקפה ציונית-דתית, שעמדה בניגוד לדעתם של החרדים, שלא קיבלו את התפילה. שינויים שונים שהוצעו לאורך השנים בניסוחה ביטאו את המחלוקות והתהפוכות הפוליטיות שפקדו את אומרי התפילה. הביטוי המפורסם ביותר, והשנוי ביותר במחלוקת בתפילה, הוא כמובן כינוי המדינה כ"ראשית צמיחת גאולתנו". הכינוי הזה ביטא תפישה שראתה במדינה את התחלת תהליך הגאולה המשיחית המוזכרת בספרי הנביאים. תפישה כזאת לא היתה מקובלת על החרדים, כמובן, אבל גם בקרב אנשי הציונות הדתית לא כולם קיבלו אותה. "היו חוגים ציוניים-דתיים ששינו את הנוסח הזה", אומר רפל. "הרב הראשי לאנגליה, הרב עמנואל יעקובוביץ', פירסם נוסח תפילה שבו נאמר 'ברך את מדינת ישראל שתהא ראשית צמיחת גאולתנו'. כלומר, כתקווה שתהיה כזאת, ולא כקביעה שהיא כבר כזאת".

חוגים רפורמיים בתפוצות, לעומת זאת, ביקשו להוסיף תיקונים אחרים לתפילה, כמו "שתהא נוהגת לפי משפט העמים". הקהילה הליברלית בהולנד ביקשה לברך לא את "ראשיה, שריה ויועציה" של המדינה, כפי שמופיע בנוסח המקובל, אלא את "ראשיה, שופטיה ונבחריה", על פי מסורת הפרדת שלוש הרשויות.

הוויכוח הגדול על אופיה של התפילה התחולל אחרי הסכמי אוסלו, בשנות ה-90. כעסם של רבים מאנשי הציונות הדתית על המדינה היה גדול כל כך, שהם ביקשו "לנקום" בה באמצעות התפילה. כך, למשל, היו חוגים שהציעו לוותר לגמרי על אמירת התפילה. "אחרים", אומר רפל, "כמו הרב משה-צבי נריה, הציעו לשנות את הנוסח מ'הגן עליה באברת חסדך ושלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה' ל'הגן עליה מפני ראשיה, שריה ויועציה'".

בבית הכנסת ביצהר, אחד היישובים הקיצוניים בשומרון, ויתרו לגמרי על אזכור ראשי המדינה הנוכחיים ובמקומם ביקשו "והעמד בראשה (של המדינה, י"ש) אנשי חיל, יראי אלוהים מקדשי שמך". בנוסח שחיבר רב הרובע היהודי בירושלים, הרב אביגדור נבנצל, ושאושר על ידי הרב הראשי לשעבר, אברהם שפירא, נוספו באותם ימים המשפטים: "וכל היועץ על עמך ישראל עצה שאינה טובה ומחשבה שאינה טובה תופר עצתו".

אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין, חושף רפל, בא גם שינוי משמאל. שר הדתות אז, פרופ' שמעון שטרית, הציע את הנוסח "והאצל מרוחך על נשיאה, על ראש ממשלתה, על שריה, על שופטיה ועל יועציה - חזק את יד מגיני ארץ קודשנו. טע אהבה, רעות ואחווה בלבנו והרחק מעלינו שנאה, איבה וקנאה".

גם אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות, בקיץ 2005, חזרה התפילה לככב בוויכוח הפנימי במחנה הדתי-הלאומי. היו שחזרו והציעו לוותר לגמרי על אמירתה, ואחרים שביקשו לשנות את נוסחה ברוח הדברים שנכתבו כבר אחרי הסכמי אוסלו. ד"ר אשר כהן, חוקר הציונות הדתית מאוניברסיטת בר אילן, אף הציע, בפרפראזה על המשפט המפורסם בנוסח המקורי של התפילה, להגדיר את השינוי ביחס של אותם חוגים למדינה "ראשית צניחת גאולתנו".

התפילה לשלום המדינה

נוסח הרבנות הראשית 1973

אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו,

ברך את מדינת-ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו,

הגן עליה באברת חסדך ופרוס עליה סוכת שלומך,

ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה,

ותקנם בעצה טובה מלפניך:

חזק את ידי מגיני ארץ קודשנו,

והנחילם, אלוהינו, ישועה ועטרת ניצחון תעטרם,

ונתת שלום בארץ, ושמחת עולם ליושביה:

ואת אחינו כל בית ישראל, פקוד-נא בכל ארצות פזוריהם,

ותוליכם מהרה קוממיות לציון עירך, ולירושלים משכן שמך,

ככתוב בתורת משה עבדך.

אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך יי' אלהיך ומשם יקחך.

והביאך יי' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה,

והיטיבך והרבך מאבותיך.

ומל יי' אלוהיך את-לבבך ואת לבב זרעך,

לאהבה את יי' אלוהיך בכל-לבבך ובכל-נפשך למען חייך.

יחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, ולשמור את כל דברי תורתך,

ושלח לנו מהרה את בן-דוד משיח צדקך. לפדות מחכי קץ ישועתך.

הופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך,

ויאמר כל אשר נשמה באפו, יי' אלוהי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה.



מחברי התפילה. מלמעלה: הרב יצחק הרצוג, הרב בן ציון עוזיאל והסופר ש"י עגנון


הרב שלמה גורן בכותל המערבי ב-1967. עד ששת הימים, נועדה התפילה ליום העצמאות בלבד. לאחר מכן עברה לנוסח תפילות השבת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו