בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסלול עוקף בוש

הביקור ההיסטורי באנקרה, המעורבות של שווייץ, ההסתייגויות של אריאל שרון. כך התנהל המו"מ העקיף עם הסורים בארבע השנים האחרונות

תגובות

הכל התחיל ביום שלג אחד, 6 בינואר 2004, כשבשאר אסד הגיע לביקור היסטורי באנקרה. זה היה הביקור הראשון של מנהיג סורי בטורקיה מאז שסוריה זכתה לעצמאות ב-1946. הוא כמובן עורר עניין רב בישראל: בירושלים חששו שהתקרבות לסוריה תרחיק את הטורקים מישראל. למרות שבצמרת צה"ל ובמשרד החוץ התגבש מחנה נכבד של תומכי סוריה-תחילה, איש לא עצר את נשימתו בציפייה שהביקור יעורר את תהליך השלום הרדום בין ישראל לסוריה. אסד הצעיר נחשב לצעיר חצי-תמהוני, המשמש כלי משחק בידי הגוורדיה הסורית הישנה של יועצים וגנרלים שמרנים. בלשכת ראש הממשלה היו אז העיניים נשואות דרומה, לרצועת עזה. אריאל שרון החל כבר לרקוח את תוכנית ההתנתקות ממנה.

למרבה ההפתעה, אסד הציע לראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, לנצל את קשריו הטובים

עם ישראל, כדי לחדש את התהליך המדיני בין סוריה לישראל, שהופסק מאז הפגישה של אביו עם נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, באביב 2000. אסד לא היה צריך לבקש פעמיים. ארדואן הבטיח לנסות את כוחו.

הסיפור הטורקי לא עורר התרגשות מיוחדת בישראל. מאז ראשיתו של תהליך השלום ועד הקפאתו, חאפז אל-אסד לא נכנס עם ישראל לחופה בלי שושבין אמריקאי. המומחים אמרו שלא מתקבל על הדעת שהבן יסתפק בפחות. פארוק א-שרע, אז עדיין שר החוץ הסורי, הבהיר כי "טורקיה לא עוסקת בתיווך בין המדינות", והוסיף מיד: "אנחנו רק עוסקים בשאלות בנושא".

לימוזינה נשיאותית

הטורקים ניגשו ל"נושא" בזהירות דיפלומטית רבה. שגריר טורקיה בתל אביב, פרידון סימירליאולו, נפגש עם ידידו ד"ר אלון ליאל, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וכמה שנים קודם לכן היה ראש הנציגות הישראלית באנקרה. הדיפלומט הטורקי ביקש ממנו לבדוק בצנעה אצל חבריו לשעבר בפקידות הבכירה, אם לדרג המדיני בירושלים יש עניין ביוזמה. ליאל ביקש משלום תורג'מן, היועץ המדיני של ראש הממשלה, להעביר את המסר לאריאל שרון. התשובה השלילית הגיעה די מהר. לא שראש הממשלה מתנגד לשלום עם סוריה, נאמר לליאל, "אבל, אתה יודע, האמריקאים לא יאהבו את זה".

באותם ימים, הבוס של תורג'מן, ראש לשכת רה"מ דב ויסגלס, התרוצץ בוואשינגטון במאמץ לחלץ מהנשיא ג'ורג' בוש מכתב שירכך את ההתנגדות לפינוי עזה. רק זה היה חסר לשרון, שבוש ישמע שהישראלים מקלקלים לו את ציר הרשע ומשוחחים עם סוריה. החיפושים אחר נציג ישראלי רבע-רשמי הביאו את ליאל עד למשכן הנשיא - ליועצו המדיני של משה קצב, אבי גרנות. קצב הסכים לשיתופו של גרנות בתהליך, בתנאי שראש הממשלה יאשר. שרון הציע שקצב ימשיך לעסוק במשימות החשובות של בית הנשיא.

בסוף מארס, בעקבות סדרה של פיגועי התאבדות, הורה שרון לצה"ל להתנקש בחייו של מנהיג חמאס, שייח אחמד יאסין. כעבור פחות מחודש חוסל גם מחליפו, עבד אל עזיז רנתיסי. הסערה בעולם המוסלמי הגיעה עד לגדות הבוספורוס. המנהיגות האיסלאמית בטורקיה לא הסתירה את מורת רוחה מהפגיעה במנהיגות הדתית-הפוליטית בשטחים.

אף שאסד ביקש מהם לפתוח במגעים עם גורמים ישראלים רשמיים, הצליח ליאל לשכנע את הטורקים לנסות את כוחם בערוץ משני עם ישראל, וחיפש איש קשר שייצג את הצד הסורי מול ישראל. באותם ימים ביקר בדמשק אזרח אמריקאי ממוצא סורי בשם איברהים סולימן. האיש, עלאווי בשנות השבעים לחייו, מוכר היטב לכל הישראלים שהיתה להם יד ורגל בערוץ הסורי. הימים הטובים של סולימן, הידוע בכינויו "אייב", היו בתקופת שלטונו הממושך של בן כפרו, חאפז אל-אסד. שגריר טורקיה בדמשק הזמין את סולימן לפגישה, כדי להתרשם מקרוב מהמועמד. סולימן הגיע לפגישה בלימוזינה מצי הרכב הנשיאותי, סימן היכר מובהק לקרבה לגבורה. אחרי שיחה שנמשכה כמעט שלוש שעות, דיווח השגריר לאנקרה שיש עם מי לדבר בצד הסורי. עוזי ארד מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, שבהיותו היועץ המדיני של ראש הממשלה בנימין נתניהו, היה בסוד המגעים עם סוריה, נענה להזמנתו של ליאל להצטרף ליוזמה. בספטמבר 2004, אחרי כמה פגישות שליאל וארד קיימו עם שגריר טורקיה בישראל בביתו, התברר שהמסלול הטורקי לא מתקדם, וראש מחלקת המזרח במשרד החוץ באנקרה הודיע שטורקיה יורדת מהעניין.

האמריקאים לא מרשים

זמן קצר אחר כך הוזמן ליאל להרצות בכנס מטעם הפרלמנט האירופי בבריסל. לאחר ההרצאה ניגש אליו דיפלומט שווייצי שנכח באולם והציע לו להיפגש עם עמיתו, ניקולס לאנג, השגריר השווייצי המיוחד למזרח התיכון, שעמד אז לבקר בישראל. הפגישה התקיימה כעבור ימים אחדים במלון ירושלמי. לאנג, לשעבר הקונסול השווייצי בירושלים, היה הרוח השווייצית החיה מאחורי "יוזמת ז'נווה". כששמע שהטורקים נטשו את הזירה, הציע לבדוק את האפשרות ששווייץ תתפוס את מקומם.

הדיפלומטים השווייצים, אנשים ידועים בדייקנותם, עמדו על כך שהכל ייעשה, אם לא בסמכות, לפחות ברשות מלאה של הרשויות בירושלים ובדמשק. ליאל נפגש עם מנכ"ל משרד החוץ אז, רון פרושאור, וחזר גם לתורג'מן כדי לקבל את הסכמתם ולהבטיח להם דיווח שוטף על מהלך העניינים. פרושאור עידכן את שר החוץ אז, סילבן שלום, והודיע שלא שמע שום התנגדות למהלך. ראש אמ"ן באותו זמן, האלוף אהרן זאבי-פרקש, התרשם לימים שגם שרון ידע ולא מחה. האלוף הזכיר את הערוץ השווייצי באחד הדיונים בלשכת ראש הממשלה. "מנין אתה יודע על כך?", שאל שרון, בהדגישו את המלה "אתה". פרקש השיב: "אם לא הייתי יודע, היית צריך לפטר אותי". שרון החליף נושא.

לאנג נסע לדמשק כדי לעמוד מקרוב על מעמדו של סולימן בחלונות הגבוהים. גם הדיפלומט השווייצי קיבל את טיפול הלימוזינה הנשיאותית. מכבש המטוס הוא נלקח לפגישה עם א-שרע והגנרל בדימוס מוחמד נסיף, המחזיק בתיק ישראל בפמליית אסד. מאז הוא חזר חמש-שש פעמים לדמשק. לאחר כל סבב שיחות הקפיד לאנג לוודא שכל סעיף במסמך ההבנות שהלך והתגבש, מקובל על מקבל ההחלטות בדמשק.

לאנג דיבר עם הסורים גם על הקשרים עם איראן. הם אמרו לו שהמשטר העלאווי בסוריה הוא חלק מהעולם הסוני, ושהחרם האמריקאי דוחק אותם לזרועותיו של משטר שיעי קיצוני ששולח זרועות לעיראק וללבנון. הסכם שלום עם ישראל שיוביל לפיוס עם ארה"ב, אמרו, יאפשר לסוריה להדוף את חיבוק הדוב של טהראן.

הנשיאה ושרת החוץ השווייצית, מישלין קלמי-ריי, קיבלה את ההמלצה של לאנג והחליטה ליטול את הערוץ תחת חסותה. שכנו של סולימן בוואשינגטון, ג'ף אהרונסון מהקרן הוואשינגטונית לשלום במזרח התיכון, הצטרף לחבורה ורתם למבצע תורם אמריקאי נדיב. מדי כמה חודשים נחתו ליאל וארד בשווייץ והסתגרו עם סולימן ולאנג.

פארק במקום גבול

העמדות של ליאל נראו לארד תבוסתניות מדי, והוא פרש בטריקת דלת והשאיר את ליאל לבד מול סולימן ושולחיו. ארד התקומם בעיקר נגד "הכניעה" לסורים בסוגיית סימון הגבול. למעשה, אלון חזר על הפיקדון של יצחק רבין ולא סטה מהעמדות של ראשי הממשלה שבאו אחריו, שמעון פרס ואהוד ברק. שלמה בן עמי, שהיה שר החוץ בממשלת ברק, עומד על כך, חרף ההכחשות של נתניהו וארד, שמסמך מ-1998 שהופקד בכספת של לשכת ראש הממשלה, מלמד שנתניהו שלח את ידידו, המיליונר האמריקאי רון לאודר, לדמשק, עם עמדה זהה.

אלוף במילואים אורי שגיא, שעמד בראש הצוות של ברק לשיחות עם סוריה, אומר שכולם הסכימו לנסיגה לקווי 4 ביוני 67' תמורת שלום מלא ופירוז מלא של רמת הגולן. לדבריו, השאלה שמעסיקה את הצדדים היא היכן בדיוק עבר הגבול ב-67', שכן עד היום אין מפה מוסכמת בקנה מידה שמאפשר להתמודד עם פער של 400 מטרים.

בסופו של דבר, הדבר שכולם מדברים עליו, אך מעטים מדי עושים משהו כדי לשנותו, יפתור את הבעיה; מזג האוויר, שגרם בשנים האחרונות לנסיגה ניכרת של מפלס הכנרת, יאפשר לישראל לטעון שהיא לא נכנעה לתביעה הסורית לשכשך במי הכנרת, ואילו הסורים יוכלו לטעון שהם קיבלו מישראל יותר משקיבלו המצרים.

רעיון להקים באזור החיץ לאורך הכנרת פארק לשימוש סורי-ישראלי משותף נועד להניח את דעתה של סוריה ביחס לריבונות, ולהשאיר בידי ישראל אמצעי בקרה על הגדה המזרחית של האגם. כדי לשמור על איזון מסוים הוחלט שגם שטחים בצד הישראלי, ולא רק הסורי, יפורזו מנשק (ביחס של 1:4 לטובת ישראל). בצד סימון הגבול, המסמך השווייצי השאיר לגורמים הרשמיים להסכים על לוח הזמנים של הנסיגה ופינוי היישובים.

ואולם, הגורמים הרשמיים עמדו בסירובם לקפוץ על העגלה הסורית. לאנג הגיע לירושלים באוגוסט 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון, והתקבל לפגישה אצל יורם טורבוביץ', ראש לשכת ראש הממשלה החדש, אהוד אולמרט. היועץ האזין בסבלנות לדיווח של הדיפלומט השווייצי. שני מקורות שהיו בסוד העניין טוענים שלאנג הביא אתו גם הצעה הנוגעת לשני החיילים החטופים, אלדד רגב ואודי גולדווסר. לשכת ראש הממשלה מכחישה זאת.

טורבוביץ' הבטיח ללאנג לברר אם אולמרט מוכן לסטות מהמדיניות שלפיה אסור בשום אופן להרגיז את בוש, ולשגר נציג ישראלי רשמי להמשך השיחות. הסורים ביקשו שישראל תשדל גם את האמריקאים לשלוח פקיד בכיר. התשובה השלילית הגיעה כעבור כמה ימים בדואר אלקטרוני.

הסיפור השווייצי פורסם ב"הארץ" באמצע ינואר 2007, בלוויית מסמך ההבנות. אולמרט הגיב בביטול אופייני ולעג לליאל ש"ניהל משא ומתן עם עצמו". הוא אף נזף בשרים עמיר פרץ, יולי תמיר ומאיר שטרית, שאמרו לתקשורת שהממשלה חייבת למצות את המהלך. זאבי-פרקש נפגש עם אולמרט והציע לו להתייחס לעניין ביתר רצינות. התברר ששרון לא מצא לנכון לעדכן את ממלא מקומו, שנהפך ליורשו, בפעילות בערוץ הסורי. הקצין בדימוס הציע לראש הממשלה שלא יסתתר מאחורי התירוץ השחוק: "האמריקאים לא מרשים".

חודש אחר כך, בדיוק שלוש שנים אחרי ביקורו של אסד באנקרה, ישב אולמרט באותה כורסה בלשכתו של ארדואן. המנהיג הטורקי, שהיה מעודכן במצבה האנוש של היוזמה השווייצית, הציע שוב את שירותי התיווך הטורקיים. אולמרט ביקש מטורבוביץ' לפתוח בגישושים זהירים. לא משהו שיעצבן את האמריקאים. המגעים השקטים, שהתנהלו בניצוחו של המשפטן הסורי ריאד דאודי, מוותיקי המו"מ עם ישראל, לא חשפו שינויים מהותיים בעמדות הסוריות.

עקיבא אלדר



תצלומים: ירון קמינסקי, אנצ'ו גוש / ג'יני, אלון רון, רויטרס ו-AFP



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו