בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חומות לא הולכות לאיבוד

הרומאים והביזנטים בנו אותן על בסיס חומות עתיקות, הצלבנים הבקיעו דרכן, העותמנים ביצרו אותן, ובארבע השנים האחרונות שוקדת רשות העתיקות על שיקומן. מי בכלל זוכר שאחרי מלחמת ששת הימים הציע בן-גוריון להרוס את חומות ירושלים כי "הן לא יהודיות"? שער ציון כבר כמעט מוכן לקלוז-אפ שלו

תגובות

ב-6 ביוני 1967, בשעת לילה, הלכה יחידת לוחמים מגדוד 28 חטיבה 55 של הצנחנים, במורד רחוב שטראוס בירושלים, לכיוון מעבר מנדלבאום, השער שבין העיר הישראלית לעיר הירדנית. מחייל לחייל עברה בלחישה הוראה: "יהודה למ"מ, יהודה למ"מ".

יהודה מלצר, היום המו"ל של ספרי עליית הגג, ד"ר לפילוסופיה, ממקימי תנועת "יש גבול", אז צנחן במילואים, התקדם בשקט אל המ"מ. הקצין, אמנון, היה קיבוצניק מבית אלפא. התמצאותו בירושלים נפלה במידה ניכרת מהידע שלו בחליבת פרות. "תגיד, מלצר," שאל המ"מ, "בתור הסטודנט הירושלמי של המחלקה, אנחנו כבר בעיר העתיקה? קרובים לכותל?"

"אמנון, יא חמור," לחש מלצר והצביע אל צדה השני של המדרכה, "אתה לא רואה מולך את דוכן מפעל הפיס?"

מלצר הוא גבר צנום ולא מאוד גבוה, כשהוא מדבר ראשו נוטה מעט ימינה. אבל בתוכנית טלוויזיה ישנה סיפר חברו ליחידה, הזמר מאיר אריאל, סיפור שמעניק נופך של גבורה לדמותו השברירית. הצנחנים הגיעו למוזיאון רוקפלר. כשהיו בגן המוזיאון והלכו לכיוון חומות העיר העתיקה החלו חיילי הליגיון הירדני לירות עליהם. "אנחנו מגיעים לגינה הזאת ואש נפתחת עלינו מהחומה", סיפר אריאל. "עד שקם יהודה, כן, כן, יהודה מלצר הפילוסוף הזה, זרק רימון והציל את כולנו".

"רוב הגדוד היה אמור להגיע לרוקפלר מכיוון שער שכם. אני, שהייתי בין הבודדים שקצת הכירו את העיר, הלכתי מסביב - דרך האמריקן קולוני - עם עוד שבעה חבר'ה ובהם מאיר אריאל", אומר מלצר. "הגענו לרוקפלר מלמטה. היינו הראשונים שהגיעו לבניין המקסים הזה, שלא היה לנו מושג מהו. נשכבנו מאחורי גדר אבן נמוכה וחיכינו לשאר הכוחות. פתאום שמענו כדורים שורקים מעלינו ורימונים מתנפצים אל הכביש שמתחתנו. הערכנו שהירדנים יושבים בפינת החומה ומטווחים אותנו. פחדנו שיתגלגל רימון מעבר לגדר ויחסל אותנו, אז קמתי, לקחתי רימון, הלכתי כמה צעדים לאחור וזרקתי אותו כמו שכל פיצ'ר הכי בינוני בבייסבול היה עושה, אילו עמד מול חומות ירושלים. השתרר שקט. זה היה מרחק לא קטן, אבל הרימון עשה את העבודה".

"צריך להרוס את חומת ירושלים, היא איננה יהודית. היא נבנתה על ידי סולטן טורקי במאה ה-16. אנו רוצים שירושלים תהיה עיר גדולה. אחת. חשוב לנו הכותל - והוא עומד וקיים. ואילו להריסת החומה יהיה ערך פוליטי עולמי. אז יידע העולם שיש ירושלים אחת ובה אפשרי מיעוט ערבי". (דוד בן-גוריון, חבר כנסת וראש ממשלה לשעבר, באסיפת רפ"י בבית הרופא בירושלים, 19 ביוני 1967, כשבוע לאחר מלחמת ששת הימים).

עוזי בנזימן, אז סופר "הארץ" בירושלים שדיווח על הדברים, אומר שאינו זוכר את המעמד עצמו, אבל זכור לו שהדברים עוררו תגובות. ואכן, למחרת פירסם "הארץ" מאמר שביקר בחריפות את דברי בן-גוריון. "לפני שרעיונות שגיוניים - כמו זה של מר בן-גוריון להרוס את חומות ירושלים העתיקה מפני שאיננה 'יהודית' - ישתלטו על דעת הקהל וישפיעו, ולוא במקצת, על מפעילי הבולדוזרים, כדאי בכל זאת שהשלטונות יתפנו סוף סוף ליצירת כלים נאותים לפיקוח על ההריסה ועל הבנייה בירושלים השלמה", כתב "הארץ" תחת הכותרת "הבארבארים באים".

המשורר יצחק שלו כתב במכתב תגובה ארוך שפורסם ב"הארץ" ב-22 ביוני 1967: "...מסתבר שלאחר שהצליח ב.ג. בכמה וכמה ניתוצים קודמים, כגון: ניתוץ 'אלטלנה', ניתוץ יחסיו עם חבריו הקרובים ביותר וניתוץ דמותו בעיני רבים ממעריציו, עוד נשאר די מרץ אגרסיווי בגרזנו לשם מעשה רב חדש: ניתוצה של חומת העיר העתיקה... הרי זו צרות עין וחוסר כל חוש כבוד היסטורי להרוס מבנה עתיק יומין רק משום שאיננו יהודי ונבנה על ידי סולטן טורקי..."

הסופר ש"י עגנון, שלא היה בארץ בזמן המלחמה, אבל סייר בעיר העתיקה ב-25 ביוני 1967, חתם את התגובות בדרכו הישירה: "בן-גוריון אמר הרבה שטויות בחייו, הצעתו להרוס את החומה היא היותר גדולה".

מרק אברהמי, משמר אמנותי, עוסק עכשיו בשימור שער ציון במסגרת הפרויקט של רשות העתיקות לשימור חומות העיר העתיקה. הפרויקט יצא לדרך בשנת 2004, ביום שבו נפלה אבן מהחומה הצפונית אל חצר בית הספר הנוצרי הקתולי קולג' דה פרייר. למעשה, מאז המנדט הבריטי, אז נעשו עבודות שימור חלקיות בחומות העיר העתיקה, כמעט ולא בוצעו פעולות כאלה במונומנט המיוחד זה. החומה, שאורכה הכולל כארבעה קילומטרים, בנויה אבנים מתקופות שונות, שמייצגות את ההיסטוריה של העיר על פני מאות שנים.

האבן שנפלה חייבה את רשויות המדינה - רשות העתיקות, משרד ראש הממשלה, הרשות לפיתוח ירושלים, עיריית ירושלים ומינהל מקרקעי ישראל - להתייחס לחומות. "חומות העיר העתיקה הוזנחו מאז 1967 ובמקום הזה אין ואקום", אומר בכיר ברשות העתיקות. "אם המדינה לא מטפלת במשהו, נכנסים לתמונה גופים לא ממשלתיים. הרגישות בירושלים, בעיר העתיקה, היא עצומה. בהתחלה היה לנו תקציב לטיפול בחזית החומות בלבד (שיפוץ טיילת החומות, למשל, לא היה בתכנון). אחר כך גויס כסף לשיפוץ השערים וכעת אני כבר בטוח שיימצא הסכום גם לאלמנטים הנוספים הדרושים להשלמה מלאה שלו".

אבי משיח, איש רשות העתיקות, האדריכל המתכנן של הפרויקט, מצביע על החלקלקה שלמרגלות מצודת דוד - סוללת עפר שעליה מונחות אבנים, שהוקמה בצד החיצוני של החומה כדי למנוע את הגישה אליה - ומתמקד באזור במרכזה שכבר עבר שימור. "מפה הוצאנו אלה ארץ ישראלית. היא נראתה תמימה, אבל כשהתחלנו לפרק את אבני החלקלקה חשבנו שלא יהיה לזה סוף. היו לה שורשים רחבים ועמוקים מאוד, שהשתרעו על שטח של מטרים רבים והעמיקו מאוד בקרקע. היא היתה אחוזה באדמה כמו כף יד ענקית, שלא רוצה להרפות".

ולמה לא לתת לה להמשיך להכות שורש, למי זה מפריע?

"הצמחייה שגדלה על החומות מזיקה ליציבותן. צמח שהצליח להשתרש בגלל התפוררות המילוי שבין האבנים (כיחול), או בגלל סדקים באבנים עצמן, יגרום להרחבת הסדקים ולערעור היציבות של הקיר כולו. זו הסיבה שבגללה אנחנו מטפלים באזורים העליונים של החומות - משלימים אבנים חסרות, מחדשים את שכבת האיטום - כדי למנוע ממים לחלחל אל תוך החומה".

פרויקט שימור החומות מלווה בתיעוד מפורט שמבצעת רשות העתיקות. כל חזית החומות ממופה באמצעות ציוד לייזר מיוחד, ברמת דיוק של 0.8 מילימטר, כל אבן מתועדת ונאסף חומר היסטורי רב. מחשבה מעמיקה הוקדשה לכל פרט. המשמרים צריכים, למשל, להתחשב בסימנים שהותירו בחומה קרבות תש"ח. ב-19 במאי 1948, פרצו לוחמי חטיבת הראל בפיקודו של דוד אלעזר דרך השער, בדרכם אל הרובע היהודי. למחרת, עקב חוסר תיאום בצד הישראלי, חזרו כוחות צבא ירדן והשתלטו על השער ללא קרב.

עקבות הפריצה של חטיבת הראל - סימני הפגיעה של כדורי המקלעים שנורו מעמדת הפלמ"ח שעל הר ציון, קליעים שנותרו תקועים באבן, סימני פיצוץ חומר הנפץ ששימש לפריצת השער - ניכרים בו עד היום. "כשניגשנו לעבודה", אומר משיח, "היינו צריכים לשקול מה חשוב יותר, צורתו של השער כפי שעמד כאן 400 שנה, עם העיטורים היפהפיים והכתובת העותמנית שמעל לפתח השער, או אירוע חד-פעמי ואלים, שאירע לפני 60 שנה, והשאיר את חותמו בדמות חורי קליעים באבן. בסופו של דבר החלטנו לשמר את סימני הפגיעה בשער, אבל לייצב את האבנים שניזוקו מאוד.

"חשבנו שלכתובת העותמנית, שאנחנו יודעים איך נראתה מתצלומים וציורים שנעשו לפני 1948, לא נותר זכר, ורצינו לשחזר אותה במלואה. אבל כשהתחילה עבודת הניקוי, גילינו שיותר מ-30% מהכתובת עדיין קיימים. הם הוסתרו על ידי לכלוך. החלטנו לא לשחזר את הכתובת, אלא לשמר אותה כמות שהיא. גם את אבני הקשת שמעל לכניסה, שהותקנו רק אחרי 1967 בשיפוץ חירום (בגלל סכנת התמוטטות) ושאינן תואמות את החזות הכללית של השער, החלטנו להשאיר. אנחנו רוצים לתת כבוד לרצף החיים כאן. בתוך חלל השער הסרנו שכבות פיח קשות, פתחנו מחדש חרך ירי אחורי שהיה מוסתר על ידי שלט זיכרון, ועשינו עוד פעולות לשיפור המראה. אני מתייחס אל השער הזה בכבוד רב, בעיני הוא כמו תרשים קרב. זאת ממש אנדרטה".

"אין לי עניין להשבית שמחות או לקלקל סיפור טוב", אומר פרופ' אמנון כהן מהאוניברסיטה העברית, מומחה בעל שם לתקופת השלטון העותמני בארץ ישראל. "אבל יש כמה הנחות רווחות הקשורות לבנייתן של חומות ירושלים, שלא מצאתי להן כל ביסוס. יש למשל סיפור על שני קברים, של מהנדסים כביכול, שנמצאים בסמוך לשער יפו. מסופר שהם הוצאו להורג על ידי הסולטן, משום ששכחו להכניס את הר ציון בין החומות. הנחה רווחת אחרת היא שהחומות תוכננו על ידי הארכיטקט האגדי מימאר סינאן, שישב באיסטנבול. עברתי על מרבית הפקודות שהוציא השלטון העותמני בנוגע לארץ ישראל במאתיים השנים הראשונות של האימפריה, ולא מצאתי רמז לזהותו של מתכנן החומות. ברור שחומות ירושלים דומות לשרידי חומות איסטנבול. ייתכן שהן תוכננו על פי אותו דגם, אבל מסמכים של תוכניות לבניין החומות לא נמצאו עדיין.

"גם בלי מסמכים ידוע שחומות ירושלים נבנו בשנים 1537-1541 בתקופת שלטונו של הסולטן העותמני סולימן בן סלים, שכונה 'המפואר' או 'הגדול' בפי האירופים, ו'המחוקק' בפי בני עמו. מנהל פרויקט החומות היה פקיד עותמני רם דרג, מוחמד צ'לבי אל-נקאש, שגם היה אחראי על גביית מסים בסוריה ובארץ ישראל. לצורך הבנייה הובאו אנשי מקצוע, כמו בנאים מומחים מקהיר ומחלב".

מדוע החליט סולימאן המפואר, סולטן של אימפריה שהשתרעה אז בין הדנובה לנילוס, להשקיע מאמצים כאלה בביצורה של עיר קטנה, שמנתה לא יותר מעשרת אלפים תושבים והיתה רק שלישית בחשיבותה לאיסלאם?

"עם כל הכבוד לירושלים, היא לא היתה היעד של הטורקים. הם עברו כאן בדרך לכבוש את קהיר, לשבור את המדינה הממלוכית המוסלמית. ירושלים נפלה לידיהם במקרה, אבל מרגע שהגיעו לעיר, היחס שלהם אליה השתנה. הם אמרו, 'אם אנחנו כבר כאן, נתייחס ברצינות לעיר הזאת, נלמד אותה, נפתח ונבנה'. נכון שירושלים היא העיר השלישית בחשיבותה מבחינת המקומות הקדושים לאיסלאם, אבל באימפריה העותמנית האיסלאם היה חוט מקשר. הם גם חששו מהנוצרים באירופה - ונציה, שהגדילה את הצי שלה פי ארבעה בדיוק אז, והוותיקן, שם דיברו על צורך במסע צלב".

ובכל זאת, העותמנים לא ראו בירושלים מקום מיוחד?

"כן, החומה היתה פרויקט של יוקרה, שמלמד על היחס שלהם לירושלים. יש כל מיני אינדיקציות המראות שיש התפתחות ביחסם לירושלים לאורך השנים. למשל, הם השתלטו על חדר הסעודה האחרונה בהר ציון והפכו אותו למקום פולחן מוסלמי. הם קיבלו תקציב לתחזק את המקום וגירשו משם את הפרנסיסקנים. הם גם השקיעו בתחזוקה ובשימור של מבני הדת שעל הר הבית".

"המספר האדיר של השחוטים עורר אימה. בכל מקום פזורים היו חלקי גופות והאדמה כולה היתה ספוגה דם. האימה לא נבעה רק ממראות של גופות ללא ראשים או איברים זרוקים לכל עבר, אלא, ואולי אף נורא מכך, ממראה המנצחים עצמם, נוטפים דם מראש ועד כף רגל. היה זה אות מבשר רעות לכל מי שראה זאת" (מתוך תיאור הטבח שעשו הצלבנים בתושבי ירושלים עם הפריצה לעיר במסע הצלב הראשון, ב-15 ביולי 1099, אצל ויליאם מצור).

חלקים מכביש 443 (ירושלים-מודיעין) נסללו בסמוך לתוואי של דרך קדומה, המובילה מן השפלה לירושלים. ב-7 ביוני 1099, כותב ההיסטוריון יהושע פראוור, הגיעו הצלבנים לנבי סמואל, שנקרא גם הר השמחה, מכיוון שמשם חזו לראשונה במראיה של ירושלים. אבל אחר כך התחילו הבעיות המצור על העיר נמשך חמישה שבועות ולבסוף פרצו את החומה באזור שער הפרחים, לא הרחק ממוזיאון רוקפלר של היום. לאחר שכבשו את העיר טבחו בתושביה באלימות יוצאת דופן.

לפי מקורות צלבניים, בחלקה הצפוני של העיר היו חפיר ושתי חומות - חומה חיצונית שכונתה "החומה הקטנה" וחומה פנימית שנקראה "החומה הפנימית והעתיקה". שלומית וקסלר בדולח, ארכיאולוגית ברשות העתיקות שעוסקת שנים בתוואי החומות בירושלים, משערת שהחומה הפנימית העתיקה, שתיארו הצלבנים היא החומה הרומית-הביזנטית, שהיקפה בצפון העיר קטן יותר.

"את החומה החיצונית אפשר לזהות עם החומה הבנויה על שפת חפיר חצוב, שמקובל לתארכה לתקופה האיסלאמית הקדומה, המאה העשירית והמאה ה-11 לספירה", היא אומרת. "חומות אינן הולכות לאיבוד", ממשיכה וקסלר בדולח. "גם אם נהרסו, חלקים מהן המשיכו לבלוט מעל פני הקרקע. בעת בנייתה של חומה חדשה הוכתב מהלכה לא רק על ידי שיקולים טופוגרפיים, או שיקולים של גודל האוכלוסייה, אלא גם על ידי שרידים הרוסים של חומות קדומות שבלטו על פני השטח ושימשו מאגר מצוין של אבני בנייה.

בחומה הרומית-הביזנטית, המתוארכת לשנת 400 לספירה, שולבו קטעים רבים של חומות קדומות. על פי רוב היא נבנתה משלושה סוגים של אבנים: שניים שמקורם בתקופת בית שני ובמבנים יהודיים מפוארים; והסוג השלישי היה אבנים שסותתו במיוחד לחומה זאת. הקמת חומה מסמלת את המשכיות החיים בירושלים, את השימוש באלמנטים מן העבר, אבל גם את ההרס".

"חומה סביב עיר בונים לצורכי ביטחון בלבד", אומר פרופ' רוני רייך, ארכיאולוג מאוניברסיטת חיפה המתמחה בתקופת בית שני. "חומה לא חייבת לעמוד נגד צבאות סדורים. הרי לא כל יום מגיע צבא אשורי או רומי, ומתדפק על השערים. מצד שני, יש מספיק נוודי מדבר שירצו לחמוס את הזהב שבכנסיות".

למה מפסיקים לבנות חומות?

"מי אמר שאי פעם הפסיקו? חומה היא דבר טוב, אבל מספיק להבקיע בה סדק כדי לכבוש עיר. מרגע שהחומה נפרצה, כבר אין בה תועלת".

"מאז כיבוש העיר העתיקה אני רק הולך וסובב ומצטער", אומר יהודה מלצר. "הרי היום זה כמעט קונסנסוס שאפשר היה לחכות יום-יומיים וירושלים היתה נופלת לידינו כפרי בשל. למה היה צריך את הקרב על בית הספר לשוטרים, את הקרב בגבעת התחמושת? למה החבר שלי יהושע היה צריך להיהרג? אלה באמת היו חבר'ה גיבורים, אבל שלא לצורך. מדינה שלמה נעמד לה, ויצאנו לכבוש את העיר הזאת, ריבונו של עולם... כל הדבר הזה, זאת הנכבה שלנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו