בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להרוג את ביל

קוונטין טרנטינו מעצב מציאות שבה לא נותר דבר מלבד התרבות הפופולרית, בסרט שמעיד שוב על הווירטואוזיות שלו.

תגובות

"אני הייתי בת חמש והוא היה בן שש. רכבנו על סוסי עץ. אני הייתי לבושה בלבן והוא בשחור. הוא תמיד ניצח בקרבות בינינו. בנג בנג, הוא ירה בי. בנג בנג, אני פוגעת בקרקע. בנג בנג, הצליל הנורא הזה. בנג בנג, "my baby shot me down". מלות הפתיחה של להיטה של ננסי סינטרה משנות ה-60 (שנכתב על ידי סוני בונו) מלוות את דקות הפתיחה של "להרוג את ביל", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו, וזו אחת מהצהרות הכוונות המורכבות ביותר שנשמעו בקולנוע עד כה.

ראשית כל, המלים עצמן. זהו שירה של אשה שהגבר שהיא אוהבת יורה בה שוב ושוב, עד שהוא נוטש אותה סופית (בלי שהוא לוקח לעצמו את הזמן לשקר או להיפרד). כמובן שהירי הוא מטאפורי, אך כך זה תמיד בתרבות הפופולרית; שנית, "בנג בנג", כמו להיטה הקודם של ננסי סינטרה "מגפיים אלה נועדו להליכה" הוא שיר פופ שפועל על גבול האיכותי. הוא פורץ מהמקור שממנו באו שירי הג'אז והבלוז האמריקאיים הגדולים ביותר, שעסקו במצוקתן, זעמן ונקמתן של נשים, אבל בו בזמן נדמה גם כמו חיקוי יעיל מאוד, אם גם מעט זול שלהם; שלישית, זהותה של הזמרת שמבצעת את השיר, שמעולם לא זכתה להערכה של ממש, והטענה העיקרית נגדה היתה שלולא היא היתה "בתו של" היא לעולם לא היתה זוכה להצלחה. גם טרנטינו רואה את עצמו באיזשהו מקום כ"בן של". לא כבן של מישהו מסוים, אלא כבנם של הקולנוע והתרבות הפופולרית כולה. בסרטיו הוא חוגג את מעמדו זה ומתענג עליו, אבל גם מודע לכבלים שבהם הוא נתון כתוצאה ממנו ולסכנות הקטלניות לפעמים שאורבות לו; ורביעית, וכאן אני חוזר למלות השיר עצמו, המלה "בייבי" שחוזרת בו שוב ושוב, והיא חשובה כל כך בהקשר העלילתי של סרטו החדש של קוונטין טרנטינו.

"להרוג את ביל" הוא סרטו הארוך הרביעי של טרנטינו. העובדה הזאת מצוינת גם במודעות הפרסומת של הסרט וגם מיד בכותרות הפתיחה שלו. מלבד ל"8 1/2" של פדריקו פליני, שנקרא כך כיוון שזה היה מספרו של הסרט בפילמוגרפיה של הבמאי האיטלקי, והיה לפיכך בעצם סרט ללא שם, אינני זוכר עוד מקרה שבו במאי ציין עובדה דומה בהבלטה שכזאת. מתנגדיו של טרנטינו יגידו ודאי שזה מעיד על היהירות העצומה שלו; על העובדה שהוא מודע לכך שכל אחד מסרטיו נחשב לאירוע ושבמשך שש השנים שחלפו מאז סרטו הקודם, "ג'קי בראון", נוצרה סקרנות עצומה לגבי השאלה מה הוא יעשה הלאה.

שש שנים הן זמן ארוך מאוד בזיכרון ובתודעה הקולקטיוויים; ולמרות שטרנטינו מעולם לא נשכח, כיוון שהשפעתו על הקולנוע האמריקאי מאז שנות ה-90 המוקדמות היא חזקה מדי, ההבלטה בדבר היותו של "להרוג את ביל" סרטו הרביעי היא הכרזה שהוא חזר, שהוא פה, ושהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. ואמנם, לא רק שיש לו סרט חדש, מה שמוקרן כעת הוא רק חלקו הראשון של אותו סרט; חלקו השני ייצא לאקרנים בחודש פברואר. אני כותב את הדברים האלה יומיים אחרי שצפיתי ב"להרוג את ביל"; ולמרות שתמונותיו וצליליו של הסרט מהדהדים בזיכרוני, ואני סקרן לצפות בחלקו השני, משהו מעוצמת החוויה שהסרט עורר בי בזמן הצפייה הולך ומתעמעם, וזה קורה מוקדם מדי ומהר מדי.

האם הסיבה לכך היא שהמדובר בסרט מרשים אך ריק? ביצירה שמעוררת אין ספור תגובות, אך לא הזדהות של ממש? נדמה לי שאף אחת משתי התשובות האלה אינה מספקת. לא יהיה זה נכון לומר, למשל, ש"להרוג את ביל" אינו מעורר רגש אצל הצופים בו. כמו שלושת סרטיו הקודמים של טרנטינו, יש ב"להרוג את ביל" משהו מדכא מאוד; אך השאלה היא אם הדיכאון עולה מתוך מה שהסרט אומר - או מתוך מה שהוא מייצג לגבי עצמו, יוצרו והרגע ההיסטורי והתרבותי שבתוכו הוא נוצר.

חברת ההפקה של קוונטין טרנטינו נקראת "A Band Apart" על שם סרטו של ז'אן לוק גודאר "חבורה נפרדת", אך נקודת המוצא העלילתית של סרטו החדש נראית לקוחה מסרט של פרנסואה טריפו דווקא: "הכלה לבשה שחורים". כמו סרטו של טריפו, שהתבסס על אחד מספרי המתח של קורנל וולריץ', "להרוג את ביל" הוא סרט נקמה; וכמו בסרטו של טריפו, זו נקמתה של אשה, שבעלה נרצח במהלך טקס נישואיהם.

למרות הדמיון הראשוני, הסיטואציה המרכזית בסרטו של טרנטינו שונה מאוד מזו שבסרטו של טריפו. בעוד שגיבורת "הכלה לבשה שחורים" היתה אשה צרפתייה בורגנית, שבעלה נורה על מדרגות הכנסייה רגע אחרי שהם נישאו, בידי חבורה של גברים חסרי אחריות ששיחקו בחדר ממול לכנסייה עם הרובה שלהם, גיבורת "להרוג את ביל" מגיעה ממחוזות חברתיים, תרבותיים ובעיקר קולנועיים שונים לחלוטין. בחלק הראשון של הסרט היא ידועה בשני כינויים בלבד: "הכלה" ו"בלק ממבה", שזה היה כינויה כאשר היא היתה שייכת לחוליה של רוצחים שכירים, ששמו של כל אחד מהם נקרא על שם נחש צפע אחר. מייסדה ומפקדה של החוליה הוא אחד בשם ביל, שהוא זה ששולח את שאר חברי החוליה לחסל את "הכלה", בעלה ושאר אורחי החתונה במהלך הטקס שמתקיים באל פאסו שבטקסס. הם מבצעים את המשימה, אך מפשלים בדבר עקרוני אחד: "הכלה" - שהיתה בהריון בחודש התשיעי, ורגע לפני שיורים בה מכריזה שהילד הוא של ביל - נפצעת קשה, אך אינה מתה. היא נקלעת לתרדמת שאורכת ארבע שנים, וכאשר היא מתעוררת ממנה, בעקבות עקיצת יתוש, היא יוצאת לנקום באלה שרצחו את בעלה ואת שאר הנוכחים בחתונה.

כצפוי, אין טרנטינו מספר את הסיפור הזה באופן כרונולוגי, אלא נע קדימה ואחורה בזמן. זו רק אחת התחבולות התסריטאיות והצורניות הרבות בהן הוא משתמש במהלך הסרט. אבל יש הבדל יסודי אחד בין "להרוג את ביל" לסרטיו הקודמים. טרנטינו נודע, בין השאר, כמחבר דיאלוגים בעלי סגנון ייחודי ושנון (זכורה אולי בעיקר הסצינה מ"ספרות זולה", שבה שני הרוצחים השכירים, בגילומם של ג'ון טראוולטה וסמיואל ל' ג'קסון, דנים בדרכם למשימתם בשמו של ה"ביג מק" באירופה). בכתבה שהתפרסמה אודותיו בגיליון אוקטובר של הירחון "וניטי פייר", ונכתבה על ידי פיטר ביסקינד, מודה טרנטינו עצמו שייתכן שבכך טמונה ההשפעה הגדולה ביותר שלו. הוא מספר שהוא עצמו באיזושהי מסיבה שאל את הנוכחים מהי לדעתם השפעתו הגדולה ביותר, ואחד הגברים ענה שבסרט "בחורים רעים" יש סצינה שבה שני גנגסטרים דנים באחד הפרקים של הסדרה הטלוויזיונית "לוסי אהובתי". זה לא היה קורה לולא נולדת, הוסיף אותו גבר. אבל ב"להרוג את ביל" כמעט ואין דיאלוגים.

לא שזהו סרט שקט; פס הקול גדוש באפקטים ובמוסיקה מסוגים ומקורות שונים. אבל כמעט ולא מדברים, וכאשר כן מדברים הרי זה כמעט אך ורק בצורה פונקציונלית והצהרתית. אולי זה מבקש לומר משהו על שתיקתו של טרנטינו עצמו במשך שש השנים שקדמו ל"להרוג את ביל"?

ניתן היה לקרוא לסרט "פאלפ סינמה" אילו מושג כזה היה קיים בתרבות הפופולרית. הוא מורכב מסדרה בלתי פוסקת של סצינות פעולה, שכל אחת מהן מבוימת בסגנון אחר. בחלקו הראשון אנו פוגשים בשלוש חברותיה לשעבר של "הכלה" (אומה תורמן בהופעה פיסית מרשימה), שהיו לאויבותיה המושבעות: ורניטה גרין (ויוקה א' פוקס), אל דרייוור (דריל האנה) ואו-רן אישי (לוסי לו). העימות עם ורניטה גרין מתרחש בבית הפרברים האמריקאי הקלאסי שבו היא מתגוררת עם בעלה הרופא, וחלק ממלחמת הסכינים בין שתי הנשים מתקיים אפילו מול עיני בתה בת החמש. הסצינות האלה, ובעיקר הרגע שבו, באמצע הקרב, בתה של ורניטה נראית דרך החלון יורדת מאוטובוס התלמידים הצהוב שעצר לפני הבית, מזכירים את דייוויד לינץ' של "קטיפה כחולה". אל דרייוור נראית בחלק הראשון לבושה במדי אחות בבית החולים שבו "הכלה" מאושפזת בתחילת הסרט. עינה האחת מכוסה ברטייה, ועליה צלב אדום; העימות עם או-רן אישי, שהפכה למנהיגת הפשע המאורגן בטוקיו, מתרחש במועדון לילה שבקומתו התחתונה מופיעה להקת פופ יפאנית; חלקו השני מתקיים בנוף לילי מושלג וחלומי. את סיפור חייה של או-רן אישי מציג טרנטינו בעזרת אנימציה יפאנית. במרבית הסצינות האלה יש שילוב מפתיע ולעתים אפילו מצמרר בין אלימות קיצונית חזיתית לליריות חמקמקה.

הדיכאון העולה מ"להרוג את ביל", כמו מסרטיו הקודמים של טרנטינו, נובע מהעובדה שיש הרגשה שהדמויות בסרטיו מתות ברגע שהן נראות על המסך; הן מתות מעצם היותן גיבורות של סרט, חלק ממה שנשאב מיידית אל תוך הים הגדול שהוא התרבות הפופולרית. הן לפיכך כולן - ותמיד - רוחות רפאים; הן המת החי. הקולנוע מעצם טבעו מתעד את המוות בפעולה; ההווה שבו הוא תמיד כבר עבר, והעבר מתחזה להווה. טרנטינו, שסרטיו נעים בין הווה לעבר, ועלילותיהם חוצות את הגבול המפריד לכאורה בין החיים למוות, הוא נציגו הקולנועי האפל של המוות בפעולה, והתחושה הזאת בולטת במיוחד ב"להרוג את ביל" כיוון שיש הרגשה שטרנטינו משייך את עצמו הפעם אל המתים שבסרטיו.

בשנים האחרונות הופק מספר לא מועט של סרטים שהציגו את סיפורן של דמויות שמוצאות את עצמן לכודות בעולמה המומצא והמדומה של התרבות הפופולרית. מרבית הסרטים האלה, בין אם זה היה "המופע של טרומן" של פיטר ויר או "מלהולנד דרייב" של דייוויד לינץ', יצרו איזשהו דיאלוג בין מה שנתפס כמציאות באותם סרטים לתרבות הפופולרית שייצגה את המציאות הזאת; במהלך הצפייה באותם סרטים שאלו הצופים את עצמם מה מייצג את מה, והגבול שאמור להפריד בין השתיים הלך והיטשטש; "טלוויזיית המציאות", שהתפתחה בשנים האחרונות לממדים מבהילים, טישטשה את הגבול הזה עוד יותר. ב"להרוג את ביל" קיימת רק התרבות הפופולרית; היא המציאות היחידה שסרטו של טרנטינו מתחבר אליה, והיא מייצגת אך ורק את עצמה. כך היא הופכת לדימוי למהות הקפיטליסטית העכשווית בצביונה האכזרי הישיר ביותר, שניזונה מעצמה ומשרתת רק את עצמה. וכיוון שאין מציאות ב"להרוג את ביל", טרנטינו עצמו לכוד בתוך התרבות הפופולרית שסרטו מייצג, ואף הוא החי המת, לא פחות מכל הדמויות שמופיעות בסרט. זו הסיבה לתחושת הדיכאון ואף היאוש שעולה מהסרט. נדמה שב"להרוג את ביל" אומר טרנטינו שהוא ניתק מהחיים ונטמע בתוך התרבות הפופולרית שהוא וסרטיו הפכו חלק ממנה. איזושהי תחושה של זעקה לעזרה עולה מתוך הסרט, שהוא מסעיר ונוגע ללב, סוחף ומדכא, עשיר אך גם ריק כמו החידלון עצמו.

גיבורת הסרט היא אשה, ומרבית יריבותיה הן נשים אבל להעניק ל"להרוג את ביל" כתוצאה מכך פרשנות פמיניסטית נדמה לי כטעות. "להרוג את ביל" איננו "תלמה ולואיז" וגם לא "נמר דרקון" (וגם הסרטים האלה היו בעייתיים מאוד מבחינת היכולת להעניק להם פרשנות פמיניסטית קוהרנטית וקבילה). אין ספק שהסרט עוסק באיזשהו מקום בזעם נשי, שפורץ ממה שנתפש (על ידי מי? גברים? נשים?) כמהות הנשיות, היכולת ללדת; אבל הסרט מנותק כל כך מכל מציאות, שהעיסוק בנשיות שמתקיים בו נדמה כסוג של הטעיה; הוא מתקיים היכן שהעובדה שהגיבורה הלוחמנית והרצחנית שלו היא אשה, כמו מרבית יריבותיה, כבר לא ממש משנה. הוא פועל מעבר להבחנות האלה, והתוצאה לפיכך נעדרת מיניות; היא באיזשהו מקום אנדרוגנית (והופעתה ונוכחותה של אומה תורמן, למרות יופיה, מחזקת את התחושה הזאת).

יתכן וחלקו השני של הסרט יבהיר את הממד הזה של "להרוג את ביל" יותר מהראשון; בכלל, כיוון שהמדובר אך ורק בחלקו הראשון של סרט (וההחלטה לחלק אותו לשניים נעשתה זמן קצר לפני הפצתו) אני נמנע מהחלטה מפורשת לגבי ערכו. אני מרגיש כאילו שיצאתי להפסקה, ולעתים קרובות כבר יצאתי להפסקה בסרטים ברגשות ראשוניים, מעורבים ואף מבולבלים, ורק בתום חלקו השני, כאשר החוויה הצטברה והושלמה, ידעתי בדיוק מה אני מרגיש כלפי אותו סרט ומה דעתי עליו. גם אם בשלב הזה ניתן לומר כבר שאין ספק שחלקו הראשון של "להרוג את ביל" מעיד פעם נוספת על הווירטואוזיות של יוצרו, הרי את המסקנה הסופית לגבי הסרט אני דוחה עד פברואר.

האלימות האינטנסיווית שבסרט עוררה בארצות הברית את זעמם של מתנגדיו של טרנטינו. כן, ראשים וגפיים מתעופפים באוויר ב"להרוג את ביל". אבל זו אלימות כה דחוסה, כה מופרכת וכה מעוצבת באופן מלאכותי, שהיא כבר מעבר לאלימות, כיוון שהיא אינה תובעת מאיתנו תגובה אנושית. ולכן, ברגע שמרגישים את הצורך להסתיר את העיניים בכף היד או להסיט בבהלה את המבט, מרגישים מעט מגוחכים; מודעים לעובדה שזו תגובה אינסטינקטיווית, שאמורה להוכיח את אנושיותנו ורגישותנו, אבל היא מעט גרוטסקית, כיוון שלא רק ב"להרוג את ביל" אלא בקולנוע תמיד האלימות אינה אלא החיקוי הלא מסוכן והלא פוגע שלה. ולכן כאשר בתה בת החמש של ורניטה גרין צופה בפנים אטומות בקרב שבין "הכלה" לאמה, שתוצאותיו הקטלניות צפויות מראש, אטימותה מצמררת אמנם, אך היא מייצגת את אטימותם של הצופים בסרט, גם כאשר לכאורה הם מזדעזעים קשות.

כל האמביוולנטיות הרעיונית והרגשית והפרדוקסים שמאפיינים את "להרוג את ביל" באים לידי ביטוי בפס הקול שלו, שנע בין קטעים מהמוסיקה שליוותה סדרות טלוויזיוניות אמריקאיות כגון "הצרעה הירוקה" ו"איירונסייד", שזכו למעמד פולחני, לנעימת "הרועה הבודד" בביצועו של זמפיר. פס הקול כולל גם ביצוע של להקת סנטה איזמרלדה לשיר "Misunderstood Don't Let Me Be".נדמה לי שהכללתו בסרט ובדיסק שלו היא גם בקשה אישית ופרטית של יוצר "להרוג את ביל" עצמו.

קוונטין טרנטינו נולד בנוקסוויל שבמדינת טנסי ב-1963. אמו בת ה-16 היתה חצי אינדיאנית (משבט הצ'רוקי) וחצי אירית. אביו, שהיה שחקן לעת מצוא, נעלם לפני שטרנטינו נולד. אמו היגרה יחד עם בנה לקליפורניה, והתיישבה באזור שליד שדה התעופה של לוס אנג'לס. היא החליפה בני זוג רבים (לאחד מהם היא נישאה), עברה דירות רבות, ובנה החליף בתי ספר רבים שבאף אחד מהם הוא לא הסתדר גם בגלל מראהו המוזר, שגרם לתלמידים להציק לו, וגם בגלל שהלימודים לא עניינו אותו. כשאמו יצאה בבוקר לעבודה, הוא העדיף להישאר בבית, לקרוא ספרי קומיקס ולצפות בטלוויזיה. בגיל 15 או 16 הוא פרש סופית מלימודים והחל לעבוד בעבודות מזדמנות, למשל כסדרן בבית קולנוע לסרטי פורנו וכזבן בספריית וידיאו (שם הוא השלים את השכלתו העיקרית בכך שהוא ראה עד כמה שניתן היה את כל הסרטים שהופקו אי פעם). הוא החל ללמוד משחק, ואף הופיע בתפקידים קטנים בטלוויזיה (בין השאר כחקיין של אלוויס פרסלי באחד מפרקי הסדרה "נערות הזהב"). כל אותה תקופה הוא כתב תסריטים, והחל למכור כמה מהם (בין השאר הוא מכר את התסריטים ל"רומן של אמת", שהיה לסרט בבימויו של טוני סקוט, ו"רוצחים מלידה", שהיה לסרט שנוי במחלוקת בבימויו של אוליוור סטון).

ב-1992 יצא לאקרנים סרטו הראשון כבמאי, "כלבי אשמורת", שעורר סערה כאשר הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע של סאנדנס. חברת מירמקס (שעמה טרנטינו עובד עד היום) רכשה את הסרט להפצה, ולמרות ש"כלבי אשמורת" לא עשה הרבה כסף בקופות, הוא היה לאירוע קולנועי מיידי. "ספרות זולה", שנתיים לאחר מכן, שינה את פני הקולנוע האמריקאי המכונה "עצמאי". הסרט, שהופק בתקציב של כשמונה מיליון דולר היה הסרט העצמאי הראשון שחצה את קו ההכנסות של מאה מיליון הדולר בארצות הברית בלבד. "ספרות זולה" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן והיה מועמד לשבעה פרסי אוסקר. טרנטינו ורוג'ר אייוורי, שותפו לכתיבת התסריט (שעמו הוא מסוכסך), זכו.

בעקבות "ספרות זולה" הפך טרנטינו לגיבור תרבות ותקשורת. השאלות העיקריות שהטרידו אותו היו מה יהיה סרטו הבא ואם ניתן יהיה לו לשבור את השיא של "ספרות זולה". בארבע השנים שמפרידות בין "ספרות זולה" ל"ג'קי בראון" הוא בילה הרבה, הופיע כשחקן בכמה סרטים (בין השאר לצדו של ג'ורג' קלוני בסרטו של ידידו, רוברט רודריגז, "From Dusk Till Dawn", שהיה מערבון ערפדים שהתבסס על תסריט ישן של טרנטינו), ותקופות ארוכות הסתגר בבתים השונים שלו בקליפורניה וטקסס כדי לצפות בסרטים ללא הפסקה כמעט. בכתבה אודות טרנטינו שהתפרסמה ב"וניטי פייר" מספר חבר לא מזוהה שאין זה המקרה של מרטין סקורסזי, שנוהג לצפות בסרטים של הבמאים האהובים עליו, כגון מייקל פאול או דייוויד לין. טרנטינו היה נוהג לצפות בכל, מספר אותו חבר, מהמערבונים המוסיקליים עם רוי רוג'רס ודייל אוונס משנות ה-40 (טרנטינו יכול היה לנאום במשך שעות על מעלותיו של טריגר, סוסו של רוג'רס באותם סרטים, כנוכחות קולנועית) ועד לסרטי הטלוויזיה הזניחים ביותר. ב-1995 הוא ביים את אחת האפיזודות בסרט "ארבעה חדרים" ואף כיכב בה. הסרט בכללותו נקטל על ידי הביקורת ונכשל בקופות. לבסוף הוא החליט לבסס את סרטו הבא על ספרו של אלמור לנארד "Rum Punch", ושינה את שמו ל"ג'קי בראון". הסרט הפתיע. למרות שהיו בו מרכיבים עלילתיים וסגנוניים דומים לשני סרטיו הקודמים, ואף הוא התייחס למסורת קולנועית מסוימת ביותר (במקרה של "ג'קי בראון", סרטי הפעולה בכיכובם של שחקנים ושחקניות שחורים, שהופקו באמריקה בשנות ה-70, וזכו שם לכינוי "Blaxploitation Movies"), הוא היה עדין יותר מ"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה". הוא עסק בזיקנה, במוות, וסיפור האהבה המרכזי שבו התפתח בין שתי דמויות לא צעירות (שאותן גילמו שני כוכבי עבר, פאם גריר, שכיכבה ברבים מהסרטים אליהם "ג'קי בראון" התייחס ורוברט פורסטר). "ג'קי בראון" הופק בתקציב של 12 מיליון דולר, והכניס בארצות הברית בלבד כ-40 מיליון דולר. במלים אחרות, בשום פנים ואופן לא ניתן לראות בסרט כישלון. אבל משום שהוא הכניס הרבה פחות מ"ספרות זולה", ופה ושם נקטל על ידי הביקורת, נטבע עליו חותם של כישלון, וטרנטינו עצמו היה שותף להרגשה הזאת.

בשש השנים שמפרידות בין "ג'קי בראון" ל"להרוג את ביל" המשיך טרנטינו בניסיונותיו להגשים את חלומו הגדול ביותר: להפוך לשחקן. ב-1998 הוא נחל את אחת ממפלותיו המשפילות ביותר כאשר הוא החליט להופיע בברודוויי בהפקה מחודשת את המותחן "בודדה באפלה", שכתב פרדריק נוט. מריסה טומיי גילמה את האשה העיוורת, שפושעים משתלטים על דירתה, והוא את הפסיכופת המרכזי. הביקורת קטלה את ההפקה, ובעיקר אותו, ללא רחמים (ב"ניו יורק טיימס" כתב בן בראנטלי ש"הדבר היחידי שטרנטינו מאיים עליו זו ההצגה עצמה").

הכישלון דיכא אותו, אבל טרנטינו לא נואש, ולאחרונה למשל הופיע ככוכב אורח בשני פרקים של הסדרה המצליחה "זהות גנובה". במהלך השנים האלה המשיך טרנטינו לכתוב, וחזר שוב ושוב אל תסריט בשם "Inglorious Bastards", שעסק במלחמת העולם השנייה, ואשר בכתיבתו הוא החל שנים רבות קודם לכן. אבל הכתיבה ארכה זמן רב, היא הניבה בסופו של דבר שלושה תסריטים נפרדים, ועד שהיא נגמרה הופקו כבר כמה סרטים על מלחמת העולם השנייה (כגון "להציל את טוראי ראין", "הקו האדום"), וכמו כן סדרת הטלוויזיה "אחים לנשק", ואחרי האכזבה היחסית מ"פרל הארבור" והכישלון של "לחישות מלחמה", השוק לסרטים על הנושא הזה נסגר זמנית.

בכתבה של פיטר ביסקינד ב"וניטי פייר" מספר טרנטינו שלבסוף הוא נפגש במסיבה עם אומה תורמן, שהופיעה ב"ספרות זולה", ואותה הוא לא ראה במשך כמה שנים. תורמן שאלה אותו מה קרה לרעיון שהיא העלתה פעם בפניו לעשות סרט על רוצחת שכירה שבעלה נרצח בטקס חתונתם, והיא יוצאת לנקום ברוצחיו. טרנטינו חזר לביתו, עיין בשלושים העמודים של התסריט שהוא כתב בזמנו על בסיס הרעיון של תורמן, וכעבור יומיים - זה היה ביום הולדתה של תורמן - הודיע לשחקנית שהוא ישלים עבורה את התסריט תוך שבועיים. זה לקח לו שנה ושלושה חודשים.

כאשר טרנטינו הציג את התסריט של "להרוג את ביל" לשחקן וורן בייטי, והציע לו לגלם בסרט את דמותו של ביל, סירב בייטי בטענה שהתסריט נדמה לו אך ורק כסדרה בלתי פוסקת של סצינות פעולה (כמה חבל, אגב. זו יכלה להיות הברקה). "אם זה הרושם שקיבלת", ענה לו טרנטינו, "אז השגתי את מטרתי".

טרנטינו הכריז ש"להרוג את ביל" הוא סרט הפעולה הראשון שלו, וגם שזהו המחווה שלו לכל סרטי אמנויות המלחמה שהוא ראה אי פעם ואהב (את תפקיד ביל הוא העניק לשחקן דייוויד קאראדין, שזכה להצלחתו הגדולה ביותר כשהוא כיכב בסדרה הטלוויזיונית "קונג פו". רק ידיו של קאראדין נראות בינתיים בחלקו הראשון של "להרוג את ביל"). זה כך, אבל זה כמובן גם לא כך. אז מה זה כן בעצם?



אומה תורמן ב"להרוג את ביל". יוצאת למסע נקמה שנמשך שני סרטים


טרנטינו, שסרטיו נעים בין הווה לעבר, ועלילותיהם חוצות את הגבול המפריד לכאורה בין חיים למוות, הוא נציגו הקולנועי האפל של המוות בפעולה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו