בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

פידל קסטרו חייב הרבה לארצות הברית, שניסתה להתנקש בו 638 פעם, ורק איחדה סביבו את העם הקובני. עכשיו, כשהוא בן 80 ומנוטרל מכוחו, מותר כבר להספיד את המהפכן האחרון

5תגובות

אלמלא כומר ישועי אחד, ייתכן שההיסטוריה המודרנית בחצי הכדור המערבי היתה נראית אחרת. שמו היה נאון מארי. הוא לא התפרסם בזכות עצמו, שכן תפקידו היה בסך הכל להעניש תלמידים סוררים בבית הספר הדתי "לה סאייה" שבסנטיאגו דה קובה. אבל אחד מתלמידיו, אי שם באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, היה פידל קסטרו.

פידל היה אז בכיתה ה'. הוא נהג להסתובב ברחובות סנטיאגו, בעיקר ברחוב הזונות. לפעמים, כשכומר מבית הספר שלו היה עובר ברחוב, קראו לו הזונות הקריביות השחורות ממרפסות הבתים: "היי, כומר, אתה עולה אלינו?" ופידל, פרח כמורה לבוש במדי בית הספר, התפוצץ מצחוק.

יום אחד טייל ברחוב. ילד אחר, גם הוא תלמיד בית הספר הישועי, בא לקראתו והתחיל להציק לו. פידל הבין שהילד רק רוצה לריב אתו, וביקש ממנו להפסיק. אבל הילד המשיך והמשיך, עד שפידליטו הקטן הנחית בפניו אגרוף בידו הימנית והטיל אותו ארצה.

הילד ההוא היה בן טיפוחיו של מארי. כמה ימים לאחר מכן השתתף פידל במיסה בכנסייה הקטנה שבבית הספר. בעודו מתבונן בריכוז בטקס, בין איקונות הבתולה והצלוב, בין ריח הקטורת לפסוקים הקדושים, נפתחה דלת גדולה מאחור ואצבע מאיימת הופנתה לעברו וסימנה לו לבוא. זה היה מארי. הוא הכניס אותו לחדר קטן ותבע ממנו הסברים להתנהגותו באותו יום. מה קרה שם בדיוק, שאל. עוד לפני שהספיק פידל לפצות פה, נתן לו מארי סטירה חזקה בפניו, בכל הכוח. סטירה של אדם מבוגר לילד בקושי בן 12. ואז, כשהניף את ידו בחזרה - סטירה בלחי השנייה. פידליטו היה המום.

אלא שכאן זה לא הסתיים. בסוף הסמסטר ניתנו לכל התלמידים תעודות הערכה: תעודה בצבע לבן לתלמידים הטובים, בצבע אדום לתלמידים שצריכים להשתפר, ובצבע ירוק - לאלה שלא יוכלו להמשיך. פידל המתין בשקט בכיתה, מחכה כמו כולם לגזר הדין. "תעודה לבנה", קרא המורה, וחלק שבחים למצטיינים. "אדומה", המשיך המורה, וסיים בירוקה. פידל המתין והמתין, אך לא קיבל תעודה. המורה פשוט התעלם ממנו, ופידל הבין את המסר - הוא אפילו לא ראוי לתעודה גרועה. הוא ראוי להתעלמות מוחלטת.

פידליטו העביר את הימים הבאים בבית הספר בהמתנה דרוכה שהוריו יבואו לקחת אותו לחופשת הסמסטר. כשאלה הגיעו, אמר להם מארי כי פידל הוא הילד המופרע ביותר שפגש אי פעם. האבא, למרבה התדהמה, האמין למארי, וזה כבר היה יותר מדי לפידל הקטן. הוא הרגיש קורבן מוחלט של חוסר צדק משווע. לא רק שלא היה אשם, לא רק שנענש כמה פעמים באכזריות, אלא שאביו עוד האמין למורה. ולא סתם האמין, אלא שלא הפסיק לדבר על הטרגדיה הנוראה שקרתה למשפחה בגלל הילד הבעייתי. כעונש סופי החליט האב למנוע מפידל ללכת אי פעם לבית ספר.

או אז פרצה המהפכה. בינתיים לא הקובנית, רק הפרטית של פידל. הוא צרח וצרח וצרח, ואמר להוריו שזה פשוט בלתי נסבל. כשלא הקשיבו לו, איים עליהם שיצית את בית העץ של המשפחה, ולא אכפת לו בכלל אם כולם ימותו. הוא לא באמת התכוון לזה, אבל העלבון ותחושת הנקמה היו חזקים מהכל.

האירוע הזה נחרת היטב בזיכרונו של פידל. כשסיפר אותו לפני שלוש שנים בראיון הגדול האחרון - שהעניק לאיגנסיו רמונה, עורך "לה מונד דיפלומטיק" - שיחזר אותו כאילו התרחש רק אתמול. "אם אתה רוצה לדעת איך נהפכתי למהפכן", אמר פידל לרמונה, "כדאי לחזור לילדות, שכן הרקע המשפחתי האמיד שלי ייעד אותי למקום אחר לגמרי. הילדות שלי חשובה מאוד כדי להסביר למה אני מהפכן".

המהפכן הזה, אחת הדמויות המרתקות והססגוניות במאה ה-20, עומד עכשיו לרדת מהבמה. לפני כשבועיים, ב-31 ביולי בשעות הערב, קטעה הטלוויזיה הקובנית את שידוריה. קריין חמור סבר הקריא הודעה מטעם פידל לבני עמו, שבה הודיע להם על העברת כל סמכויותיו לאחיו ראול בגלל דימום קשה בבטנו. מאז ועד כתיבת שורות אלה, ביום שלישי אחר הצהריים, פידל לא הופיע וקולו לא נשמע. ההערכה הרווחת היא כי מצבו קשה ביותר, וכי גם אם ישרוד ויחזור להופיע בציבור בעוד כמה שבועות, הרי שלא יוכל עוד למלא את כל תפקידיו. המשמעות היא שעידן קסטרו תם, ושחילופי השלטון בקובה נמצאים בעיצומם.

"באופן חד משמעי, מדובר בתום תקופה", אומר פרופ' רענן ריין, לשעבר ראש המכון ללימודים לטינו-אמריקאיים באוניברסיטת תל אביב. "גם אם פידל יחזור, ברור לכולם שעידן קסטרו נגמר. פוליטיקאים בכירים קובנים אומרים כל יום שהוא מתאושש ושהכל יחזור להיות אותו דבר, אבל שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. מחלתו הנוכחית של קסטרו והעברת הסמכויות - אירוע חסר תקדים במהלך חייו - מהווים פגיעה קשה באחיזה הפוליטית שלו, בכריזמה שלו ובאוטוריטה שלו".

אחד הפרשנים הבכירים לענייני אמריקה הלטינית, אנדרס אופנהיימר, כתב השבוע בטורו בעיתון "מיאמי הראלד" כי נכון לעכשיו, יש שלוש אפשרויות לגבי מצבו של קסטרו. אחת, וזו הסבירה פחות מכולן, היא שקסטרו ערך מעין ניסוי וביים את כל האירוע, כדי לבדוק מי נאמן לו ומי לא במנגנוני השלטון. אפשרות שנייה היא שקסטרו כבר מת ושהרשויות מנסות למשוך זמן, כדי להעביר את השלטון בצורה החלקה ביותר. האפשרות השלישית היא שקסטרו אכן חולה מאוד, ייתכן בסרטן, ושאינו יכול להופיע או לדבר. אופנהיימר סבור כי שתי האפשרויות האחרונות הן הסבירות יותר, אך משמעותן ממילא היא אחת: קסטרו ירד מהבמה.

בית הזונות של הקריביים

חייו הסוערים של פידל קסטרו רוס התחילו לפני 80 שנה פחות יומיים. הוא נולד ב-13 באוגוסט 1926 בביראן, שלישי מבין שישה אחים לאנחל קסטרו וללינה רוס. האב נולד בספרד, הגיע לקובה כחייל בצבא הספרדי בסוף המאה ה-19 ונשאר בה אחרי העצמאות. פידל כבר נולד למשפחה אמידה מאוד - אביו היה בעלים של יותר מ-100 אלף דונם אדמה חקלאית - אך פידל גדל עם ילדי העובדים העניים של האב. "זה המזל שלי", אמר לרמונה בראיון, "כך לא נוצר אצלי מעולם רגש עליונות".

הוא ידע קרוא וכתוב כבר בגיל ארבע, ואחיו הבכור ראמון סיפר שמגיל צעיר היה אנציקלופדיה מהלכת. את אביו הוא מתאר כאיש חם למדי, אך מכות היו בבית קסטרו מטבע עובר לסוחר. מכות בחגורה, מכות על הראש, סטירות, הכל הלך. גם בבית הספר הוא זוכר עינויים מעינויים שונים. אחד מהם, למשל, היה להכריח את התלמיד לשבת על ברכיו, להניח גרגרי תירס יבש מתחת לברכיו, ולהורות לו להרים את הידיים.

למרות התקרית הקשה בבית הספר בסנטיאגו דה קובה, שלאחריה אסר עליו האב ללכת לבית הספר, חזר פידל לספסל הלימודים, סיים לימודי תיכון והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת הוואנה. רק שם, לדבריו, החל להתעניין בפוליטיקה. אז החל לחבור אופיו המרדני עם מצבה העגום של קובה, שהיתה באותה תקופה למעשה מושבה של ארצות הברית. כלכלתה של קובה היתה תלויה לחלוטין ביצוא מוצר אחד, סוכר, והיא נודעה אז בכינוי "בית הזונות של הקריביים". מאיר לנסקי ואל קפונה נהגו לבקר בקביעות בבתי המלון של הוואנה, ובתי הקזינו של העיר היו סימן ההיכר שלה.

הניסיון הצבאי המשמעותי הראשון של קסטרו התרחש ב-26 ביולי 1953. פידל, יחד עם אחיו הצעיר ראול ועם עוד כ-200 מורדים, התקיפו את בסיס הצבא השני בגודלו במדינה, המונקאדה שבסנטיאגו. המבצע היה כישלון טוטאלי: כמעט כל המורדים נהרגו, ופידל וראול הוגלו למקסיקו. כמו במק , בעוד שקסטרו היה קודם כל לאומן קובני. המרקסיזם התפתח אצלו בהדרגה, ועמד תמיד במקום השני אחרי האינטרסים של עמו.

יומם הגדול של השניים לא איחר לבוא. ב-1956 הפליגו באונייה רעועה ממקסיקו ל קובה, עלו להרי הסיירה מאסטרה והחלו לנהל מלחמת גרילה במשטרו של פולחנסיו בטיסטה. אז טבע פידל את אחד ממשפטיו הידועים: "אם אני אפסיד, אנסה שוב. אם בטיסטה יפסיד, זה סופו". והסוף אכן הגיע, ב-1 בינואר 1959, כשקסטרו, צ'ה וחבריהם נכנסו לבירה הוואנה. בעצרת ענק במרכז העיר, לעיני מיליון וחצי בני אדם ששואגים "פידל, פידל", וכשיונה לבנה יושבת על כתפו, הכריז קסטרו על ניצחון המהפכה הקובנית.

"האווירה אז בהוואנה היתה של שמחה עממית אדירה", אומר יואל בר-רומי, דיפלומט ישראלי לשעבר שפתח את הנציגות הישראלית בקובה ושירת בה ב-1959-1960. "אנשים חיו בתחושה של שחרור והתרוממות רוח. משכורות הועלו, בוטלו כל תקנות האפליה הגזעית ומעמדם של יוצאי ספרד איבד את ייחודו. עד אז לא נתנו לשחורים להתרחץ בחופים מסוימים, וקסטרו ביטל את זה. גם האוניברסיטאות נפתחו לשחורים.

"הימים הראשונים היו מטורפים. קסטרו קיים פגישות עבודה במכוניתו, בזמן נסיעה ברחובות הוואנה בשעות הלילה. הכל היה אז לא נורמלי. אני באופן אישי הרגשתי שותף לאירוע היסטורי חשוב, שהזכיר לי את מלחמת השחרור הישראלית. זו היתה התקוממות מרשימה נגד שלטון העריצות של בטיסטה".

הקובנים היו באופוריה, וקסטרו, שנתפס כאדם ישר שפועל למען ההמונים, היה המשיח. תפיסת עולמו עדיין לא היתה מגובשת, אך פעולותיו הראשונות היו הלאמת התשתיות והחברות הגדולות, כמו גם החרמת אדמות. הוא ניגש למשימות החשובות ביותר מבחינתו - חיסול האנאלפבתיות והנהגת מערכות חינוך ובריאות חינם.

במקביל החל קסטרו לטהר את הצבא מתומכי בטיסטה על ידי הוצאות להורג. די מהר התברר כי מדיניותו אינה מתיישבת עם חופש הפרט - הבורגנות נפגעה, והמשטר השתמש נגדה באיומים ובהפחדות ונהג בה כבאויב העם. קסטרו הקים מנגנון של מלשינים, שקיים למעשה עד היום כמעט בכל שכונה. רבים הושלכו לכלא ונמקו שם שנים, אם כי ככל הנראה, בקובה מעולם לא היו מחנות כפייה המוניים שהיו נפוצים במדינות קומוניסטיות אחרות באותה תקופה.

ליחס משפיל במיוחד זכו במהלך שנות ה-60 הומוסקסואלים, תופעה שתוארה בסרט "לפני שהלילה יורד" משנת 2000. גברים הומוסקסואלים, חלקם תומכי המהפכה, נשלחו למחנות מעצר ונאסר עליהם כל קשר עם החברה. בראיון לאיגנסיו רמונה מ-2003, הכה קסטרו על חטא בעניין זה בצורה הבולטת ביותר עד כה. "זה היה תוצר של התרבות המאצ'ואיסטית של לוחמי הגרילה הקובנים", אמר פידל. "כן, היתה אפליה קשה נגד הומוסקסואלים, והוחלט לא לאפשר להם לשרת בצבא. אני לוקח אחריות על כך, ואין לי שום כוונה להגן על המדיניות הזאת. היתה בורות גדולה מאוד אצלנו ובחברה כולה. גם הדעות האישיות שלי בעניין הזה השתנו. זאת היתה המציאות אז, אבל היום אני יכול להגיד לך שכמה מהמשוררים, הסופרים והקובנים המרשימים ביותר בתולדותינו היו הומוסקסואלים".

קוץ בישבן של ארצות הברית

קסטרו אמנם ניסה לשמור על מדיניות עצמאית ככל שיכול, אך די מהר נשאב לתוך מאבק הכוחות בין ארצות הברית לברית המועצות בימי המלחמה הקרה. בתחילת 1959 עוד העניק ראיון באנגלית לאד מורו, אך בהמשך אותה שנה זכה לביקור מריצ'רד ניקסון, סגן נשיא ארצות הברית דאז, שבסיומו הכריז ניקסון כי מדובר בקומוניסט. "קסטרו ניסה לא להיות גרורה סובייטית", אומרת בז'רנו, "אבל זה לא החזיק יותר מדי זמן. המהפכה כולה היתה קריאת תיגר נגד ארצות הברית, לאו דווקא מסיבות מרקסיסטיות, אלא משום שהתנועה הלאומית הקובנית היא נגד השתלטות ארצות הברית על האי".

באוקטובר 1960 הטילה ארצות הברית אמברגו כלכלי על קובה, שנאכף עד היום ושהיווה מכה אנושה לאי הקטנטן שנמצא רק 150 קילומטרים מחופי פלורידה. שנה מאוחר יותר, באפריל 1961, אירגן הסי-איי-אי יחד עם גולים אנטי-קסטריסטים את הפלישה למפרץ החזירים שבדרום האי, בניסיון להפיל את המשטר. ניסיון ההפיכה הזה, שנכשל כישלון חרוץ, דחק את קסטרו עוד יותר לזרועות ברית המועצות. שנה נוספת חלפה, וקסטרו מצא עצמו בלב אחד המשברים החריפים במלחמה הקרה, משבר הטילים, שבמהלכו הבין כי הוא חייל פשוט במשחק האדירים בין ניקיטה חרושצ'וב לג'ון קנדי.

מאז הפך הניסיון להדיח את קסטרו לאובססיה של ממש בוושינגטון. תשעה נשיאים אמריקאים ניסו להפיל אותו בכל דרך אפשרית, בכלל זה באמצעות אינסוף ניסיונות התנקשות יצירתיים (ראו מסגרת). "המדיניות של ארצות הברית כלפי קובה", אומר פרופ' ריין, "היא אחד הכישלונות הגדולים בהיסטוריה של מדיניות החוץ שלהם. אין גם סיבה להניח שעכשיו הם ינהגו אחרת. הלחץ האמריקאי על קסטרו גרם לאיחוד שורות מאחורי קסטרו. זה לדעתי הסבר המפתח להישרדותו של קסטרו בשלטון במשך 47 שנה. כל מי שרגש לאומי קובני מפעם בקרבו, אינו מוכן לתכתיבים אמריקאיים. קסטרו לא היה שורד כל כך הרבה זמן אלמלא המדיניות האמריקאית".

קסטרו נהפך לסמל של עמידה איתנה אל מול האימפריאליזם של המעצמות. הוא קנה לו תומכים באמריקה הלטינית, באפריקה, באסיה ובעולם הערבי. השפעתו הסמלית והפוליטית חרגה בהרבה מממדי האי הקטנטן בקריביים - הוא היה המהפכן האולטימטיווי. הוא ניסה לגבש מדיניות חוץ עצמאית, אך המאמצים האלה באו אל קצם, לדברי בז'רנו, בזמן הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה ב-1968. קסטרו, שלפי כל הנתונים היה אמור להתנגד לפלישה אלימה כזאת, נאלץ להרכין את ראשו ולתמוך בה.

אומרים שאני מדבר הרבה

למרות מדי הצבא שהוא מקפיד ללבוש כל הזמן והאקדח התחוב בחגורתו, מספרים מכריו של קסטרו על איש חם, שאינו מאיים כלל וכלל. חלק מהפן האישי הזה נחשף בראיון נרחב שהעניק קסטרו לאוליבר סטון בפברואר 2002. נעול בנעלי נייק שחורות, עם שעון קסיו פשוט על זרועו, סיפר קסטרו כי מעולם לא הלך לטיפול פסיכולוגי, משום שבילדותו למד שעליו לפתור בעיות לבד, ושאף פעם לא השתמש בוויאגרה, למרות שהוא שמח על ההמצאה. הוא לא מאמין באלוהים, וגם לא בכך שמתנקש בודד רצח את קנדי.

יש לו שבעה ילדים מכמה נשים, שעם אף אחת מהן לא התחתן, משום שהוא אינו מאמין בטקסים רשמיים. "אם נבחן אם הייתי אבא טוב לפי הזמן שביליתי עם הילדים", אמר קסטרו לסטון, "אפשר לומר שלא. אבל אם נבחן לפי הרגשות שלי כלפיהם, אז כן. הייתי רוצה לבלות אתם את כל היום".

בשני סרטי התעודה שעובדו על סמך הראיונות - "קומנדנטה" של סטון ו"אני, פידל קסטרו" של רמונה - נראה קסטרו כאילו זה עתה התחיל את כהונתו. נמרץ, חריף שכל ומצליח להתרכז במשך שעות. לרגעים הוא משועשע עד דמעות, לרגעים רציני ומכונס ולעתים מהורהר. כמעט לכל שאלה הוא עונה בתשובה "זאת שאלה חשובה", ואז מפרט את תשובתו בכ-45 דקות, שבהן הוא מפליג למחוזות היסטוריים ופילוסופיים. "אומרים שאני מדבר הרבה", הוא אומר לסטון, "אבל אני פשוט אוהב לשכנע".

בין האנשים שיכלו לעמוד על היכולות האלה היו גם כמה ישראלים. יורם גוז'נסקי, חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, נפגש עם קסטרו ב-1978 וב-1992, ומספר על אדם כריזמטי ופתוח. לדבריו, גילה תמיד התמצאות בלתי רגילה בנעשה במזרח התיכון. הדיפלומט בר-רומי, שנפגש גם הוא כמה פעמים עם קסטרו, יודע לספר כי למרות העובדה שבתקופות שונות התייצב קסטרו לצד מנהיגי ערב שנלחמו בישראל, הוא ידע להפריד בין היהודים בארצו לבין מדינת ישראל.

הרב ישראל מאיר לאו, שנפגש עם קסטרו בהוואנה ב-1994, אמר השבוע כי התרשם מחוכמתו וממהירות הקליטה של הקומנדנטה. לאו ביקש בפגישה מקסטרו לאפשר ייבוא של בשר כשר לקובה. "הרי אמרתי לך שאני לוחם בארצי נגד תופעת האנטישמיות", ענה לו קסטרו. "האם ברצונך להפוך את עמי לאנטישמי? אצלנו נהוגה הקצבה של 150 גרם לחם ליום, אז ליהודים בקובה יהיה בשר? הרי ישנאו אותם שנאה נוראה, יקנאו בהם קנאה גדולה וישדדו את בתיהם. אם במצב הזה תדאג לייבוא בשר כשר ליהודים, אתה בעצמך תביא לאנטישמיות שאני כל הזמן בולם".

רופאים תמורת נפט

עם נפילת מסך הברזל איבד קסטרו בן לילה את תמיכת ברית המועצות והגוש הקומוניסטי - שהיוו 85% מסחר החוץ של קובה - וכלכלת המדינה הצטמקה ב-35%. אספקת הנפט נקטעה, אופניים החליפו כלי רכב, והפסקות חשמל ארוכות, לעתים של 12 שעות, היו תופעה יומיומית. אז התברר בעצם שמשטר כלכלי-חברתי מהסוג הקובני אינו יכול להתקיים באופן עצמאי. רבים מהתחלואים הקודמים, כמו תעשיית זנות משגשגת, צצו ועלו שוב.

כמו עוף החול, הצליח קסטרו לצאת גם מהמשבר הזה. הוא נקט כמה צעדים של פתיחות כלכלית, איפשר להקים עסקים קטנים, ומעל הכל - פתח את קובה לתיירות מהמערב. אבל המשבר היה אמיתי וחריף, ולסטון סיפר קסטרו, כי מאז 1990 לא יצא לחופשה ולא ראה אפילו סרט אחד בבית קולנוע. דווקא בשנים האחרונות זכה קסטרו לעדנה מחודשת, עם עלייתם לשלטון של כמה מנהיגי שמאל באמריקה הלטינית, דוגמת הוגו צ'אווס בוונצואלה. עבורם היווה קסטרו מגדלור של "התנגדות לאימפריאליזם האמריקאי", גם אם הכריזמה שלהם ומדיניותם בפועל רחוקים מלהזכיר את פידל. תמיכתו של צ'אווס בפידל סייעה לו בשנים האחרונות גם בפן הכלכלי: תמורת רופאים קובנים ששלח פידל לוונצואלה, מעבירה זו משלוחי נפט בחינם לקובה. בהוואנה שוב יש אור בלילה.

כיצד הצליח קסטרו להישאר בשלטון זמן רב כל כך? הסבר אחד לכך הוא הישגי המהפכה - ובראש ובראשונה מערכות החינוך והבריאות, וההצטיינות המרשימה בענפי ספורט שונים, הרבה מעבר לגודלה היחסי של קובה. הסבר אחר הוא סוג השלטון שיצר, שאם הודה בכך או לא, היה למעשה שלטון יחיד ללא אופוזיציה משמעותית, ויש שיגידו דיקטטורה בסגנון סובייטי של ממש. אך סייעו לו גם לא מעט מזל וכישורים פוליטיים חדים, שהנחו אותו לשחק משחק מורכב ועדין בימי המלחמה הקרה. בסופו של דבר, המוטו שלו היה "הכל למען המהפכה".

לאחד מחבריו של קסטרו יש דעה מגובשת מאוד על כך. הסופר והעיתונאי הברזילאי, פרננדו מוראיס, פירסם ב-1977 ספר על קובה, "האי", שנמכר באמריקה הלטינית במיליוני עותקים. בשלושים השנים האחרונות פגש את קסטרו פעמים רבות. השבוע הוא סיפר מביתו בסאו פאולו כי "כדי להבין כיצד הצליח פידל לשרוד בשלטון כל כך הרבה שנים, מספיק לצטט משלט רחוב שנתלה בהוואנה בזמן ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בקובה ב-1999: 'הלילה יישנו ברחוב 200 מיליון ילדים ברחבי העולם. אף אחד מהם לא יהיה קובני'.

"מנהיג שמשיג הישג כזה במדינה שעד לפני חצי מאה היתה בית הזונות של פלורידה, יכול להמשיך לשרוד בשלטון בתמיכת העם אפילו 100 שנה. קובה ופידל ייכנסו להיסטוריה בדלת הראשית, לא רק בגלל ההישגים החברתיים. במאה ה-22 אנשים עוד ישמעו על האיש הזה, כמו גם על האומה שלו, שעמדו מול המתקפות של המעצמה הצבאית החזקה בהיסטוריה של האנושות, ארצות הברית".*



עם צ'ה גווארה (משמאל) ב-1962. ידע להוציא את המיטב מכישלון / צילום: אוסוולדו סאלאס, מתוך הספר "CHE"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו