בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נבואה היא מלאכה שניתנה ביד המשוררים

מייקל קנינגהם האמריקאי ודורית פלג הישראלית הם מספרים מיומנים ובלתי צפויים, והרומאנים החדשים שלהם מבקשים להפגין את נועזותם באמצעות השוואה בין הספרות לבין מצב העולם, או בין מצב התודעה שלהם למציאות הפוליטית שסובבת אותה

תגובות

מייקל קנינגהם האמריקאי ודורית פלג הישראלית הם שני יוצרים ששאפתנות ספרותית אינה זרה להם: קנינגהם כבר החיה את וירג'יניה וולף ברומאן המפורסם "השעות", ודורית פלג התנסתה בסוגות שנעות בין הרומאן הרומנטי לכתיבה גותית ופנטסטית. שניהם מספרים מיומנים ובלתי צפויים, והרומאנים החדשים שלהם מבקשים להפגין את נועזותם באמצעות השוואה בין הספרות לבין מצב העולם, או בין מצב התודעה שלהם למציאות הפוליטית שסובבת אותה. הם מבקשים להיות לא רק סופרים, אלא גם מוכיחים בשער, וספריהם החדשים אינם רק סיפור בדיוני, אלא מעשה נבואה.

"פני המקום" עוסק בנבואת חורבן הבית, ומתוח עליו קו של חומרה, התרסה וייאוש. הגיבורה המספרת היא גרושה תל-אביבית, אם לילד, שפוגשת באוטובוס את אלוהים, ומפתחת אתו מערכת יחסים זוגית מדכדכת. במהלכה היא שוקעת למצב קטטוני של מודעות מלאה, ומאבדת בהדרגה את אשליית הסדר שמבעדה היא מתבוננת על חייה. ביתה, והעיר תל-אביב כולה, נגלים בשלל סימנים המטרימים פורענות מוסרית וחברתית קשה.

אף שנוכחותו של אלוהים ברומאן היא חומרית לגמרי, שכן הוא מצוי בעלילה כדמות בשר ודם, הוא גם נעדר ממנה לחלוטין; לא רק בשל אוזלת ידו מול נשיאת שמו לשווא ומול העוול היומיומי, הזעיר והמצטבר, שמכריע אותו. הוא נעדר מהרומאן מפני שאין ב"פני המקום" כל אשליה של נחמה או של גאולה. הדמות השטנית שמלווה את העלילה, ומצטיירת בכל פעם בדמותו של אדם אחר - מטיף טלוויזיוני, מחזיר בתשובה במרכז הקבלה בתל-אביב, אב מתעלל או סרסור של זונות רוסיות - משפילה את אלוהים ומציגה אותו במערומיו הפיסיים: חלוש מכדי להתמודד עם העולם שיצר, חסר אונים מול המדברים בשמו. בעיר תל-אביב, סדום מודרנית, רדופה באלימות של פולחן זבחים ושל מערכות יחסים מקולקלות, משתמשת פלג בדבר האלוהים כדי לזעוק את נבואת החורבן החילונית ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

כשקראתי את הרומאן הירהרתי מדוע התיווך התכוף של דברי האל - באמצעות פסיקות הלכה, דרשות או פטפוט רוחני אופנתי - אינו יכול להיחשב כנבואה. הספרות היא המדיום היחיד שבו ניתן לדבר את האלוהים: במקרא נמסרת הנבואה תמיד כשירה משוכללת ומרהיבה, והיא מחויבת להימסר באופן זה כדי ללכוד את תשומת לבו של המאזין או של הקורא, שחרדותיו רדופות על ידי הרעב לאמת. עליה להבדיל את עצמה מהשפה היומיומית כדי להזר את עצמה, לתפוס מרחק ממושאיה ומנמעניה. האמת שלה נגזרת מהפואטיות שלה, והרי השירה עצמה התחילה מהמאגיה, ובאה ללכוד את תשומת הלב של נוכחויות נעלמות ולרתום אותן לרצונו של המכשף, ומאוחר יותר של המשורר.

כאשר הספרות באה ללכוד את הקורא ואת הנסתר בעת ובעונה אחת, היא מחויבת בפטישיזם מילולי. הפטישיזם הנבואי של פלג מחלץ את לשון הרומאן מהממד הפיגורטיווי שלה. פתגמים ושגרות תיאור מסירים את הממד המטאפורי ורוקמים עצמיות; השנים ש"לא הולכות ברגל" מתחילות ללכת ברגל על המדרכה, והגיבורה שהיתה מוכנה "לדרוך על גוויות" נאלצת לדרוך על גופות מתים שמוטלות לרגליה. התחבולה הזאת מצביעה על הממד הנבואי של "פני המקום": הפוליטיקה שלו מחייבת לנקוט תחבולות תמרון, שישחררו את שימושי השפה מכבליה של לשון שאלימות מפרנסת אותה.

הפרוזה של קנינגהם, שמצטיירת ב"עשבי פרא" כהרפתקה ז'אנרית נועזת, משתמשת בשירתו של וולט ויטמן כדי לזמן את הנבואה ולתווך אותה. בשלושת פרקי הרומאן, שכולם מתרחשים באותן שכונות של ניו יורק, ודמויותיהן נקראות באותם שמות, מופיע וולט ויטמן כדמות בשר ודם, ושורות שיריו מלוות ומפעילות את ההתרחשויות. הסיפור הראשון, "בלב המכונה", מתרחש במאה ה-19 ומגולל את סיפורו של לוק, נער בן שתים-עשרה שנדרש למלא את מקומו של אחיו סיימון במפעל נצלני, לאחר שהמכונה שאחיו הופקד עליה גרסה אותו בין שניה. בהדרגה מבין לוק שרוחו של אחיו לכודה בתוך מכונות; לא רק במכונה הרצחנית, אלא גם בתיבת הנגינה של אמו ובמכשיר הנשימה של אביו. חמור מכך, חושד לוק: רוחו של אחיו המת מבקשת לזמן לעולם המתים גם את קטרין, ארוסתו של האח, שבה הוא מאוהב בסתר. לוק, ש"עלי דשא" של ויטמן הוא הספר המכונן של חייו, סובל מתסמונת טורט משונה, שבה הוא משמיע באופן בלתי רצוני שורות שיר מהספר; הוא מבקש להזהיר את קטרין מפני המכונות שמצויות במקום עבודתה ומפני שירת הסירנות שהן משמיעות. ולמען הצלתה הוא מוכן להקריב את חייו.

סופו של הסיפור מתעלה לרמת קיטש מפואר ומרהיב, והסנטימנטליות השופעת הזאת מומרת בסיפור השני ביובש קדחתני של סיפור מתח משטרתי. קטרין היא פסיכולוגית משטרתית שחורה, שמקבלת שיחות משונות מילד ושמו לוק, המדווחות לה על פיגועי התאבדות שמבצעים ילדים ברחבי ניו יורק. האירועים המחרידים מעיבים על מערכת היחסים שלה עם סיימון, המאהב הלבן והעשיר שלה, וכשהיא מאתרת את לוק היא מגלה התארגנות מחתרתית של משפחה, שבראשה עומדת תמהונית שמכנה עצמה וולט ויטמן, ושילדיה - המכירים היטב את "עלי עשב" - מאומנים למעשי רצח סתמיים, במחאה על הניכור המודרני המתועש.

חלקו השלישי של הספר פונה אל המדע הבדיוני. הוא מתרחש בניו יורק עתידנית, שהשתמרה כפארק שעשועים היסטורי בעבור הבורגנות של עולם העתיד. סימון, שחציו אדם וחציו רובוט, וגם במעגליו החשמליים טבועות שורות שיר של ויטמן, בורח ממנה עם לטאה חייזרית בשם קטרין ועם ילד-נביא ניהיליסט בשם לוק כדי להגיע לעולם חדש: למקום הולדתו של ויטמן וליבשת חדשה, שבה אפשר יהיה לברוח מחטאי העבר אל עולם של חירות, אחווה ושוויון.

"עשבי פרא" אינו יוצר אילוסטרציה פרוזאית לפואטיקה של ויטמן. ויטמן מופיע בו כמורה דרך, כטרוריסט וכאל, אך גם כביטויה של טוטאליות רומנטית יפהפייה והרסנית; כמייצגה של רומנטיקה נשגבת שמתנגשת באלימות עם החיים המודרניים. כשוויטמן כתב: "והמוות אחר מכל שניתן לדמות, ובר מזל יותר", מתורגמת שורת השיר לעולם שבו כוחות משיחיים - התיעוש, הקפיטליזם הנצלני והגזענות - הופכים את המוות לאופציה ההרואית היחידה שנותרה למתנגדים לכוחות הללו; אבל לא היחידה, משום שגם הכתיבה הפואטית היא אופציה כזאת, ובשל כך היא הופכת פוליטית לחלוטין.

קנינגהם מפעיל את כל קסמיו ככותב - והוא מבורך בהם בשפע - כדי לנכס את השירה הטרנסצנדנטלית של ויטמן ולהמיר אותה בדבר נבואה. אולם קנינגהם יודע שהספרות המדובבת את הנבואה יוצאת מתחום שליטתו של המחבר, משום שמשמעה הליכה אל הלא-נודע, ואין בה דבר מהחד-משמעי. ראוי למי שמבקשים לתווך את קולו של האל או של העתיד לזכור זאת: נבואה היא מלאכה שנתונה רק בידי של משוררים. ישעיה, מחבר הנבואה המרהיבה ביותר, הבין זאת היטב; הוא כתב: "ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר".

פני המקום, מאת דורית פלג, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, 461 עמודים

עשבי פרא, מאת מייקל קנינגהם, תירגמה מאנגלית כרמית גיא, אחרית דבר עודד פלד, הוצאת כתר, 362 עמודים



דורית פלג. נבואת חורבן לתל-אביב


מייקל קנינגהם. ויטמן בניו יורק עתידנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו