בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזהות איננה תכלית בפני עצמה, אלא תנאי להשגת צדק ושחרור

דודי מחלב מיעט לכתוב אבל הרבה לדבר, ותובנותיו נטמעו לאורך השנים בכתביהם של אחרים; האי-כתיבה שלו נבעה מכך שקיבל את הניתוח הביקורתי ושלט בו, אך לא הסתפק בו וביקש דבר אחר: צדק ושחרור. אמנון רז-קרקוצקין על מאמר מתוך הספר "קולות מזרחיים", שבועות אחדים לאחר מות מחברו, דודי מחלב

תגובות

על מאמר אחד מתוך הספר "קולות מזרחיים" עורכים: גיא אבוטבול, לב גרינברג ופנינה מוצפי-האלר. הוצאת מסדה, 438 עמ', 87.5 שקלים

בסוף מאמרו האחרון, "הרהורים על זהות", שפורסם בקובץ "קולות מזרחיים", כותב דודי מחלב את הדברים הבאים: "ההגדרה יהודי-ערבי מקובלת בחוגים מסוימים ב'קשת הדמוקרטית המזרחית', ואולם מבחינתי הצירוף הזה הוא תיאור שגוי למציאות הנוכחית. אינני יכול להגדיר את עצמי כיהודי-ערבי משום שאני נמצא במגרש אחר, במגרש הלאומי. ביקורת הלאומיות אין פירושה, כמובן, שאתה יכול להימצא מחוץ לאותו מרחב ערכי-נורמטיבי המכונה האתוס הישראלי. אנחנו לא משוחררים ממרחב זה, אלא פועלים לשינוי כלליו. ובמובן זה, לא שמורה לי האופציה הש"סית לפרוש ממרחב זה ולעבור למגרש ערכי-נורמטיבי אחר. הייתי מברך על האופציה היהודית-הערבית, כאופציה שמסמנת את קו האופק המדומיין של כולנו".

דברים חדים, מורכבים ורבי עוצמה אלה באים כסיכום של מהלך שלם שאותו טווה מחלב במאמר שאף שהוא משתרע על חמישה וחצי עמודים בלבד, אפשר לנהל עליו סמינרים שלמים. הוא משקף את הידע העצום שהיה לו בשדות ידע רבים, ובעיקר את מקוריותו ואת הביקורת הסמויה שלו על שורה של תובנות מקובלות. אני מבקש להעיר כאן הערות פתיחה לסמינר זה: לקרוא את דודי, לחזור על דבריו ולהמשיך לחשוב איתו.

* דודי מיעט לכתוב, ולאי-כתיבתו יש חשיבות תרבותית. אפשר לייחס אותה לתכונותיו האישיות, אבל דומה שהיא היתה הרבה מעבר לכך: זוהי אי-כתיבה שכל מי שרוצה לבחון את הכתיבה, כלומר את מה שכן נכתב, צריך להתייחס אליה. זו איננה "שתיקה", שכן דודי הרבה לדבר, והרבה מתובנותיו נטמעו לאורך השנים בכתביהם של אחרים. האי-כתיבה של דודי נובעת מן הסירוב שלו לקבל את ההנחות שהתלוו לאקדמיזציה של השיח הפוליטי. מכאן גם ניתן להבין מדוע דודי, מורה נערץ ומהאנשים המוכשרים ביותר שדרכו באקדמיה, לא השתלב בתוכה: בשבילו היה הניתוח כלי בדרך לשחרור, לא השחרור עצמו. הוא קיבל את החשיבה הביקורתית ושלט בה, אך לא יכול היה להסתפק בה.

בראשית מאמרו האחרון יוצא דודי נגד אלה התוקפים את עצם הדיון על מושג הזהות; הוא איננו מתעלם מהדיון המתרחב על זהויות, ומודע לכשלים שלו. הוא מודע גם לבעיות שמכילה תפיסה מהותנית של זהות, כדבר קבוע וסגור. הדיון בזהות, הוא כותב, "מותנה במובן שהזהות איננה תכלית בפני עצמה, אלא משרתת ערכים מוסריים מרכזיים". בעיניו, הזהות היא חלק מהמבנה המכונן של ההוויה האנושית, ולכן בלעדיה כל דיון על זכויות, צדק ושחרור נעשה חסר ערך.

הדיון על הזהות אם כך איננו (רק) על הזהות: הוא בעצם דיון על החירות, אלא שאין חירות ללא זהות. הזהות היא תנאי להשגתה של החירות. רק למעמדות השליטים יש את הפריבילגיה להצהיר שהם "חסרי זהות", שכן הם מגדירים את זהותם כאוניברסלית, ומתכחשים לזהות הנרמסת של המדוכאים. מי שמקבל את שלילת הזהות, או את ההנגדה המקובלת בין זהות לבין צדק, מקבל למעשה את הזהות המעוותת שהוענקה לו, את אותו "קיום מופרע" המבוסס על אימוץ אינסטינקטיבי של זהות מוכנה מראש, של המקום שאירגנו לו האליטות השליטות.

אבל לדעת דודי, לא רק שהזהות איננה דבר סטטי, אלא היא אקט מתמיד של בחירה: בחירה בין יסודות מן העבר, המכוונים כבר כלפי העתיד. ועצם הדיון בזהות איננו דבר הנתון לבחירה, אלא חלק מהמבנה המכונן של ההוויה האנושית. אדרבא, הבחירה מותנית בקבלת המחויבות ל"עבר", למסורת. אין בחירה אלא בתוך המחויבות והאחריות כלפי העבר. הדיון על הזהות ממילא איננו, עבור דודי, דרך להסתגרות אלא דרך למאבק מכליל, שבסופו של דבר מסמן את "קו האופק המדומיין של כולנו".

זוהי נקודת המוצא של דודי לדון בזהות מזרחית; לפיה, "אין להסתפק בטענה כי קיימת גזענות, אלא יש להדגיש את הניסיון לגזול מן המזרחים את חירותם". תובנה זו היא תנאי להפיכתה של הזהות המזרחית מנוף לשחרור כולל, לשם הצבתה של עמדה כוללת ומכלילה, של אוניברסליות שאיננה מבוססת על דיכוי החירות. הטענה שקיימת גזענות מותירה את ההתייחסות אל המדכא ואל תרבותו במוקד הדיון, היא עוסקת בגזען יותר מאשר בקורבנו. דודי לא שולל את החשיבות של ניתוח הגזענות, אלא רק מדגיש את מוגבלותו.

האפשרות להתנגדות, לשחרור, מתחילה מההכרה בשלילת החירות, ושלילת החירות היא בראש ובראשונה שלילת ההיסטוריה, שלילת העבר: "האפיון הסוציולוגי של המזרחי הוא אפיון בעל מרכיבים של נכות בשל מחיקת ההיסטוריה ושעבודה להיסטוריות אחרות. גזילת ההיסטוריה המזרחית היא גזילת החירות המזרחית". ללא היסטוריה נשללת הבחירה, נשללת חירות הפרשנות, וזאת מכיוון ש"היסטוריה אינה רק אירועים שקרו במרוצת הזמנים, אלא הדרך בה מבוטאים אירועים אלה ופשר היחס שלנו אליהם".

הזהות היא אם כן תהליך מתמיד של הבניה, המתבצע בין קוטב העבר וקוטב העתיד, כלומר במצב של הוויה והתהוות מתמידים. העבר מכיל את "הנתונים העובדתיים ההכרחיים", והעתיד מסמל את אפשרות הבחירה והדמיון. הבחירה איננה אפשרית אלא מתוך תודעת הכפיפות לעבר, אם כי זוהי כפיפות "שאין פירושה פסיביות גמורה, משום שאני חוזר באופן תמידי אל עברי, מפרש אותו ובונה אותו מחדש". והעבר בשביל דודי הוא גם ה"עבר" הקונקרטי שממנו בא, כלומר מגדל העמק, המקום שבו עלתה בתודעתו שאלת המזרחיות, וגם "העברים" שנמחקו ממנו בתהליך הישראליזציה, ושהחתירה אליהם היא חלק מתהליך הפנייה שלו אל אותו "עתיד".

דודי שב ומזכיר שהזהות המזרחית היא זהות שארץ מוצאה היא ישראל, אבל לא מסתפק בכך; הוא מנתח את ה"מקום המזרחי" כסנדביץ', כ"מיקום מעמדי-תרבותי בין הקבוצה האשכנזית לבין הקבוצה הערבית". בו בזמן, הוא מנסה לסמן את הכוח שנובע מתוך תובנה בסיסית זו. גישתו מקבילה ומשתלבת עם גישתו של חברו הטוב מאיר בוזגלו יבדל"א, על המסורת והמסורתיות כדרך להציב אתגר לשיח הישראלי בכללותו: אופציה אחרת, בין התודעה הלאומית הקיימת לבין הבריחה אל מסורת מדומיינת. שניהם מציעים, מתוך החוויה המזרחית, אופציה השוברת את הניגודים המרכזיים של התרבות הישראלית: בין חילונים לדתיים, בין מזרח למערב, בין יהודים לערבים.

דודי דוחה במאמרו את הקטגוריה "יהודי-ערבי" כסימן של זהות, שכן בעיניו גם היא סוג של אשליה נוסטלגית, המתעלמת מהשלכותיה של מערכת החינוך והסוציאליזציה הישראלית. "אני לא יהודי-ערבי", הוא כותב, "אני ישראלי יליד הארץ, בן ליהודים ערבים, אבל עם ביקורת נוקבת על הישראליות". הוא בן ליהודים עיראקים, יהודים שתרבותם ערבית, "קשור לשפה הערבית בעבותות של אהבה אינטימית", אבל ביושר חסר הפשרות שלו הוא מסרב לקבל את ההגדרה הנוחה הזו כנקודת מוצא, למרות אהבתו לתרבות הערבית, למרות שכתב כי המוזיקה הערבית "אוחזת בשורש נשמתי", ולמרות שהיה מי שניסה באופן העמוק ביותר לשלב הגות מערבית ומזרחית, לקרוא הגות מערבית ממזרח.

ההתנגדות למושג "יהודי-ערבי" כמסמן זהות באה לדודי מתוך ההכרה שהמגרש שבו הוא נמצא הוא מגרש אחר: המגרש הישראלי-הלאומי. ביקורת הלאומיות איננה יכולה לטשטש זאת בשמה של עמדה "פוסט לאומית" לכאורה, שהרי עמדה כזו כמוה כעצם שלילת הזהות, דרך של השפה ההגמונית להדוף כל ביקורת בטענה שהיא איננה רלבנטית יותר. "ביקורת הלאומיות", הוא כותב, "אין פירושה, כמובן, שאתה יכול להימצא מחוץ לאותו מרחב ערכי-נורמטיבי המכונה האתוס הישראלי. אנחנו לא משוחררים ממרחב זה, אלא פועלים לשינוי כלליו".

לכן, הביקורת של דודי על הישראליות לא נעשתה מבחוץ, אלא דווקא כהשתתפות בה וכמאבק על ערכיה. זוהי עמדה של מחויבות ושל אחריות מלאה, המובילה לקריאה למאבק מזרחי המסמן קו אופק כולל. את המקום של האתגר הזה הוא מסמן באחת התחנות המהותיות של חייו, תחנה שאליה הוא שב שוב ושוב, ושהיא יסוד הגותו: תנועת קמפו"ס. "בית גידולי הפוליטי", הוא כותב, "ממנו יצאתי אני לחשוב על שאלת הזהות, הוא קמפו"ס: קבוצה יהודית-ערבית לפעילות פוליטית וסטודנטיאלית, באוניברסיטה העברית בירושלים".

אבל למרות שהוא מציין שהפעילות בקמפו"ס היתה "מתוך מחויבות ערכית, לא מתוך מזרחיותי", הרי שדרכו בהמשך חייו היתה ניסיון לשלב בין שני יסודות אלה. גם ממרחק השנים, השחרור מסתמן במה שקמפו"ס היתה, או יותר נכון במה שהיה נדמה שהיתה. קמפו"ס מסמנת את הזיכרון, את התקווה וגם את הייאוש. דומה שרק מתוך מקום זה הוא יכול היה לפתח את זהותו כמזרחי, כיהודי וכישראלי.

אבל מיד ממשיך דודי ומוסיף משפט חשוב: "אני שייך לשמאל, אך השמאל הוא אשכנזי". זהו המתח הגדול שליווה אותו כל חייו. השמאל הוא אשכנזי, לא רק במובן זה שרבים מחבריו הם אשכנזים - אלא שהוא אשכנזי בהוויתו, בטרמינולוגיה המנחה אותו. הסנדביץ' שבו כלוא המזרחי הוא המקום שמוענק לו בין השמאל לבין הערבים, ובאופן פרדוקסלי, ברצונו להצטרף אל השמאל הוא נדרש לוותר על זהותו כערבי בתרבותו, וגם כיהודי - לקבל את שעבודה של ההיסטוריה שלו להיסטוריות אחרות.

בהקשר זה מקבלים דברי הסיום של דודי את משמעותם המלאה. כאשר הוא הופך את ה"יהודי-ערבי" ממסמן של זהות (המטשטש ומסלף את המציאות) לקו האופק המדומיין של כולנו, הוא הופך אותו למסגרת של אחריות הכוללת בתוכה את כל תושבי הארץ, וגם לחיפוש אחרי זהות יהודית חדשה, כזו שאיננה מבוססת על שלילת הערביות ועל שלילת הלאומיות הערבית-פלסטינית. הלאומיות היהודית המשוחררת שאותה מציע דודי, לאומיות שעברה דה-קולוניזציה, ממילא איננה יכולה להיות לאומיות המקיפה את עצמה בחומה, מבודדת את עצמה ועסוקה בעצמה. שכן החומה שבאה להפריד בין יהודים לבין ערבים באה להנציח גם את ההפרדה בין המזרחי ובין זהותו - כלומר לבין זהותו הלאומית לבין זהותו התרבותית.

הלוואי שיפרו דבריו של דודי ויפיחו חיים באותה דרך שאליה התגעגע כל ימיו, ושזכרו לא יצטמצם רק לאישיותו הסוחפת, הרומנטית והחמה, אלא יכלול גם את המלים שצרבו את נפשו ואת מוחו: שחרור וצדק.

דודי מחלב המורה, הפעיל החברתי וההוגה הפוליטי דודי מחלב נולד בשנת 1955. את פעילותו הפוליטית החל בתנועת קמפו"ס באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחר כך היה ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית. מחלב היה גם מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת עלמא. הוא הלך לעולמו באוגוסט השנה

ספרו של ד"ר אמנון רז קרקוצקין, "הצנזור, העורך והטקסט", זכה בפרס שזר לשנת תשס"ו



דודי מחלב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו