בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמריקה במכונת הזמן

"רציתי שוולט ויטמן, שצפה לאמריקה עתיד נפלא, יראה מה קורה לנו עכשיו", אומר מייקל קנינגהם, שהציב את המשורר הגדול במרכז ספרו "עשבי פרא". כמו "השעות", ספרו החדש מפוצל לשלושה חלקים - שכל אחד מהם כתוב בז'אנר ספרותי אחר

תגובות

הפעם וולט ויטמן, המשורר האמריקאי הגדול בן המאה ה-19, הוא שעומד במרכז הרומן החדש של מייקל קנינגהם, "עשבי פרא". ברומן הקודם שלו, "השעות", זו היתה הסופרת וירג'יניה וולף. הפעם אפשר להשתעשע בשאלה מה היה "הסבא הטוב של השירה האמריקאית" חושב על אמריקה של ימינו. "כל חלקיק השייך לי, שייך גם לך", כתב ויטמן באחד משיריו בספר "עלי עשב", שורה החוזרת ומצוטטת לאורך הרומן של קנינגהם, בסיטואציות מגוונות.

ספרו של קנינגהם "עשבי פרא" (באנגלית הוא נקרא "Specimen Days", ימים לדוגמה), אינו רומן במובן המקובל של המלה, אלא שלוש נובלות, או שלושה רומנים קצרים, מאוחדים לכרך אחד וקשורים זה בזה. שמות, דמויות ונושאים חוזרים על עצמם בשלושת חלקי הספר, המרכיבים ביחד סצינה של עבר, הווה ועתיד באמריקה.

כל אחד מהחלקים כתוב בז'אנר ספרותי אחר: הראשון, "בלב המכונה", כתוב בז'אנר סיפורי רוחות ומתרחש במנהטן בזמן המהפכה התעשייתית. לוק, נער מעוות למראה בן 12, בן למשפחה ענייה של מהגרים אירים, מאוהב בקתרין, ארוסתו של אחיו סיימון, שנהרג בתאונת עבודה - מכונה בלעה אותו בשעה שעבד במפעל. לוק מדבר בשפתו של ויטמן, מצטט ממנו בלי הרף, אפילו פוגש אותו ברחוב, ומשוכנע שרוחו של אחיו נמצאת במכונה שבלעה אותו.

החלק השני של הרומן, "מסע הצלב של הילדים", כתוב כמותחן ומתרחש במנהטן של ימינו. גיבורתו היא קט, פסיכולוגית משטרתית שחורה, המתרחקת מבן זוגה הלבן, הצעיר והנאה סיימון ומתקרבת אט אט אל לוק - הפעיל ברשת בינלאומית של טרוריסטים. החברים ברשת, כולם ילדים, מתקרבים אל אנשים ברחוב, מחבקים אותם, מצטטים שורות משירים של ויטמן ומתפוצצים אתם באמצעות חגורת נפץ.

החלק השלישי של הרומן, "יופי מדומה", הוא סיפור מדע בדיוני המתרחש במנהטן עתידנית. סיימון האנדרואיד, קטרין הלטאה-החייזרית ולוק הנער-הנביא נמלטים מניו יורק ויוצאים לחפש חיים חדשים באמריקה פוסט-אפוקליפטית.

כמה טוב, כמה רע

אווירה מדכדכת אופפת את הרומן, המתאר את הדעיכה החברתית והתרבותית של אמריקה. "הביטי סביב", אומרת בספר אשה על סף שיגעון, המכנה את עצמה וולט ויטמן ופונה אל הפסיכולוגית המשטרתית, "את רואה אושר? את רואה שמחה? האמריקאים מעולם לא פרחו כל כך, האנשים מעולם לא הרגישו בטוחים כל כך. הם מעולם לא חיו כל כך הרבה שנים ומעולם לא היו בריאים כל כך, בכל ההיסטוריה. בעיני מי שחי לפני 100 שנה, לא יותר, העולם הזה נראה כמו גן עדן. אנחנו יכולים לעוף. השיניים שלנו לא נרקבות. אם החום של הילדים שלנו עולה קצת, הם לא תיכף מתים. אין גללים בחלב. יש חלב, כמה שרק נרצה. הכנסייה לא יכולה לשרוף אותנו חיים בגלל חילוקי דעות שוליים. זקני השבט לא יכולים לרגום אותנו באבנים בגלל ניאוף. היבולים שלנו לא מכזיבים אף פעם. אנחנו יכולים לאכול דג נא באמצע המדבר, אם רק נרצה.

"תסתכלי עלינו, אנחנו כל כך שמנים, שאנחנו זקוקים לחלקות גדולות יותר בבתי הקברות. בני העשר שלנו משתמשים בהירואין, או שהם רוצחים בני 18, או עושים גם את זה וגם את זה. אנחנו מתגרשים מהר יותר מכפי שאנחנו מתחתנים. כל מה שאנחנו אוכלים חייב להיות סגור וחתום, משום שאם לא יהיה סגור וחתום מישהו עלול להרעיל אותו, ואם לא ישיגו רעל, יחדירו לתוכו סיכות. עשירית מאתנו נמצאים בכלא, ואנחנו לא מספיקים לבנות בתי כלא חדשים כדי להדביק את הקצב. אנחנו מפציצים ארצות אחרות רק משום שהן מעצבנות אותנו, ורובנו לא זו בלבד שלא יכולים למצוא את המדינות האלה במפה, אנחנו אפילו לא יודעים באיזו יבשת הן נמצאות. חומרים חסיני אש שאנחנו מכניסים לריפוד ולשטיחים שלנו מתחילים להופיע בחלב האם שלנו. אז תגידי לי. את יכולה להגיד שזה מצליח? זה נראה לך סיפור שכדאי להמשיך בו?"

קנינגהם לא יכול היה למצוא מלים מדויקות יותר לאכזבתו מאמריקה של ימינו. "קשה לדון בתקופה זו בעתידה של אמריקה", הוא אומר בראיון טלפוני, שבאופן סמלי מתקיים מהטלפון הנייד שלו בשעה שהוא נוסע ברכבת התחתית של מנהטן. "אנחנו מוצאים את עצמנו עם ממשלה שמפציצה מדינות אחרות בצורה לא אחראית, שמחריבה את עיראק, שנמצאת בתהליך של החרבת הסביבה והמשאבים שלה, שמוודאת שרוב משאבי העולם יהיו בידיה, שפוגעת בזכויות אזרח - לגמרי קשה להרגיש אופטימי בנוגע לעתיד. אנחנו חיים במדינה שעוברת זמנים קשים".

מדוע בחרת להעמיד את וולט ויטמן במרכז הרומן?

"וולט ויטמן כתב את הפואמה האמריקאית הגדולה ביותר והילל בצורה יפהפייה את אמריקה של 1850 וצפה לה עתיד נפלא. בתקופה ההיא נראה היה שאמריקה תהפוך להיות האומה הכי נדיבה והכי דמוקרטית עלי אדמות, אבל הדברים הסתדרו אחרת לגמרי. רציתי שקולו של המשורר בעל החזון הגדול יישמע, שהוא יסתכל על עתידה של אמריקה ויראה מה קורה לנו".

איש אינו מוגן

קנינגהם, בן 54, נולד בלוס אנג'לס ומתגורר יותר מ-20 שנה בניו יורק. הוא חי זה שנים רבות עם בן זוגו קן קורבט. בצעירותו, בתחילת שנות ה-70, רצה להיות צייר אבל לבסוף נרשם ללימודי ספרות באוניברסיטה והחל לכתוב סיפורים קצרים.

ספריו הראשונים - "מדינות זהב", "בית בקצה העולם" ו"בשר ודם" - לא זכו לתהודה רבה. לתודעת הקוראים פרץ עם ספרו הרביעי, "השעות", שזכה בפרס פוליצר ובפרס פן-פוקנר ב-98' ועובד לסרט בכיכובן של ניקול קידמן, מריל סטריפ וג'וליאן מור.

"עשבי פרא", הרומן האחרון שלו, הוא רומן קונצפטואלי שנבנה סביב רעיונות. זה אולי מקור חולשתו, אבל גם מקור כוחו, שכן הספר ייחודי מאוד ומעורר מחשבה. הוא יצא לאור בארצות הברית לפני שנה וכעת רואה אור בעברית בהוצאת כתר, בתרגום כרמית גיא ובתוספת אחרית דבר של עודד פלד.

"עשבי פרא" נראה כמו תגובה ספרותית כמעט ישירה על אסון מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001 ועל טראומת הטרור האיסלאמי. "המאה ה-21 מוכיחה כל יום מחדש שאיש אינו מוגן", אומר קנינגהם. "באופן אירוני, זה לא ממש משנה אם אתה עשיר או עני. אני מאמין שהספר הזה היה נראה אחרת לגמרי אילו נכתב לפני 11 בספטמבר. בעיקר משום ש-11 בספטמבר השמיד לגמרי את הרעיון שאנחנו מוגנים. אמריקה, להבדיל ממדינות אחרות, נהנתה במשך שנים מהרעיון הזה. אבל אז אתה קם בבוקר, כמו שקמת בכל בוקר, ומישהו מפוצץ מטוס מעל ראשך. זו הצהרה שאי אפשר להתכחש לה".

בחלק השני של הרומן מתואר רגע שנראה כמו הגשמת פנטסיה אמריקאית. הגיבורה מצליחה לפרוק ילד-טרוריסט מנשקו דרך גילויים של חום ואהבה.

"אני לא חושב שזה כזה פשוט. לאהוב ילד ובכך לפרוק אותו מנשקו - הלוואי שזה היה פשוט כל כך. זו אחת הסיבות לכך שהסיפור הסתיים בצורה דו משמעית. הגיבורה נוסעת עם הילד ברכבת, ולא ברור לה אם היא תשרוד".

חלקו הראשון של הרומן מתאר את גורלו של צעיר העובד במפעל לייצור מתכת כדי לפרנס את משפחתו ונבלע אל מותו במכונה שתיפעל. האם זו מטאפורה לעולם התעשייתי והמסחרי שבו אנחנו חיים?

"כן, זו בדיוק היתה הכוונה שלי. רציתי למקם את הרומן בתקופת המהפכה התעשייתית, כשבני האדם עברו לחיות במפעלים וייצרו חלקים של חלקים של חלקים של מכונות. התקופה הזאת חוללה שינוי עצום בעולם. עד לפני 150 שנה לא היו אפילו רכבות שחצו את אמריקה. אני לא נגד טכנולוגיה, אני אוהב טכנולוגיה - אני הרי מדבר עכשיו מטלפון נייד ברכבת - אבל אני חושב שזה שינוי ענקי בשבילנו, בני האדם".

החלק השלישי של הרומן הוא סיפור מדע בדיוני. ז'אנר הפנטסיה והמדע הבדיוני משגשג במערב בשנים האחרונות. איך היית מסביר את זה?

"זה קשור בשינויים שעובר העולם, בהתקדמות הטכנולוגיה. יש תחושה שאם נחיה מספיק זמן, די סביר להניח שנראה מכונות שיכולות לחשוב בעצמן, ושנוכל לחוות תקשורת עם ציוויליזציות חוצניות. איך אפשר שלא לכתוב על הדברים האלה, כשכל זה קורה סביבנו? מדע בדיוני הוא השיקוף המובהק ביותר של העולם שאנחנו חיים בו כרגע".

עם כל הקידמה והטכנולוגיה, האם לדעתך השתנה אופיים הבסיסי של בני אדם?

"לא, וזה הרי חלק ממה שכל כך מעניין בחיים שלנו. אנחנו כנראה אותם יצורים שהיינו לפני 2,000 שנה, רק שעכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו בעולם אחר".

משחק הז'אנרים

את הפיצול העלילתי המשולש הקיים ב"עשבי פרא" אפשר היה למצוא גם בספרו "השעות", שגולל שלוש עלילות: האחת על חייה של הסופרת וירג'יניה וולף, השנייה על עקרת בית דיכאונית הקוראת את ספרה "מרת דאלווי" בשנות ה-50, והשלישית על חייה של קלריסה ווהן, עורכת ספרים ניו-יורקית עכשווית, שמזכירה את דמותה של מרת דאלווי.

מדוע בוחר קנינגהם לפצל את עלילות ספריו? "אני מרגיש שאנחנו חיים בעולם כל כך רחב וגדול", הוא אומר, "יש היום יותר אנשים על כדור הארץ מאשר היו בו אי פעם, יש לנו נגישות גבוהה הרבה יותר למידע על החיים בכל רחבי העולם, וכותבי הרומנים אולי מרגישים שלכתוב רק סיפור אחד כבר לא מספיק כדי לכסות את כל זה, אולי 100 סיפורים יספיקו. אבל שלושה סיפורים הם לפחות יותר מאחד... זה היה הניסיון שלי לכתוב על דרך החיים שלנו בצורה הרחבה והאותנטית ביותר".

מדוע החלטת על שלושה ז'אנרים שונים ברומן אחד?

"תמיד אהבתי ז'אנרים כמו סיפורי רוחות, מותחנים, מדע בדיוני, שלדעתי לא מתייחסים אליהם מספיק ברצינות. הרבה פעמים מתייחסים אליהם כאל בידור, אף על פי שהם מטפלים בנושאים חשובים מאוד כמו משמעות הרוע בעולם, רוחות המתים, מה הולך לקרות בעתיד. יש בהם סיפורי אהבה גדולים, סיפורים על הורים מתעללים. רציתי לבדוק מה אוכל לעשות עם הז'אנרים האלה שאני כל כך אוהב. אולי מפני שאני קצת יומרני, רציתי לראות איך אפשר לקשור את שלושת הז'אנרים האלה ביחד".

היית מגדיר את הכתיבה שלך פוסט-מודרנית?

"רוב הרומנים היום הם פוסט-מודרניים, כי אנחנו חיים בתקופה פוסט-מודרנית, אם כי אני לא בטוח שאנחנו לגמרי מבינים מה זה אומר. מצד אחד, זה בא לידי ביטוי בלספר כמה סיפורים נפרדים שיש קווים מקבילים ביניהם, מצד אחר, כל אחד משלושת החלקים של הרומן כתוב בצורה מסורתית למדי. מעולם לא רציתי ליצור פרשנות אירונית או פוסט-מודרנית לז'אנרים ספרותיים מוכרים, רציתי דווקא לחבק אותם ולאמץ את הכללים שלהם. אז אפשר להגדיר את הספר כגרסה פוסט-מודרנית של צורות ספרותיות מקובלות ומסורתיות".

בימים אלה קנינגהם עסוק למדי. הוא כותב תסריט לקולנוע המבוסס על חייו של פרדי מרקורי, מנהיג להקת "קווין", ועובד גם על מחזמר עם דייוויד בואי. חוץ מזה, כבר יש לו רעיון לספר חדש. "לצערי אני לא יכול להתחיל לכתוב אותו לפני החורף", הוא אומר, "אבל אני כבר לא יכול לחכות לזה".



מייקל קנינגהם: "מדע בדיוני הוא השיקוף המובהק ביותר של העולם שאנחנו חיים בו כרגע"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו