בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יותר קפוטה מקפוטה

"ידוע לשמצה" מתבסס על אותו קו עלילתי שהנחה את יוצרי "טרומן קפוטה", אבל מבליט דווקא את המהות הרכילותית של הסיפור. זהו אינו סרט רע, אבל הוא מחוויר לצד הסרט הקודם

תגובות

לא זכור לי שבתוך שנה אחת עלו על האקרנים שני סרטי קולנוע שעוסקים באותה דמות שהיתה קיימת במציאות ומתמקדים באותו פרק בחייה (בטלוויזיה האמריקאית, לעומת זאת, כבר הופקו כמה סרטים בו-בזמן על אותה דמות או על אותו אירוע שערורייתי שהסעיר את החברה האמריקאית והתרחש לרוב זמן קצר קודם לכן).

הדמות היא הסופר האמריקאי טרומן קפוטה והפרק בחייו הוא זה שבו כתב את ספרו הנודע ביותר, "בדם קר". הצפייה ב"ידוע לשמצה", סרטו של הבמאי הבריטי דאגלס מקראת, היא לפיכך חוויה משונה. לא רק שהסיפור מוכר; אנו יודעים כיצד הוא יתפתח ומה יהיו תוצאותיו; אלא שסרטו של מקגראת מתחרה כל העת בתודעה עם זיכרון סרטו המצוין של בנט מילר, "טרומן קפוטה", שיצא לאקרנים בישראל בפברואר האחרון, והופעתו של טובי ג'ונס כקפוטה מתחרה בזיכרון עם זו של פיליפ סימור הופמן, שזיכתה אותו בפרס האוסקר.

אבל גם בצפייה ב"ידוע לשמצה" יש משהו מרתק, דווקא בגלל סמיכותו של סרטו של מקגראת לסרט הקודם שעסק בדמותו של קפוטה ותיאר את תהליך כתיבתו את "בדם קר". זאת כבר הפעם הרביעית ששחקנים מנציחים את דמותם של דיק היקוק ופרי סמית, שרצחו את בני משפחת קלאטר בנובמבר 1959. קודם לסרטו של מקגראת הם הוצגו בסרטו של ריצ'רד ברוקס, "בדם קר", מ-1967, במיני-סדרה מ-1996 ובסרטו של מילר. וכך הסיפור מקבל פתאום נפח של מיתוס מודרני. רק סופרים מעטים יוצגו באופן כה אינטנסיווי על הבד וקומץ רוצחים תועדו לעתים קרובות כל כך.

"ידוע לשמצה", כמו סרטו של מילר, מבליט את רצונו העז של סמית - החשוב בשני הרוצחים מבחינת חייו וסיפורו של קפוטה - להיות מונצח באופן שיספק לו הבנה וכבוד. יש משהו אירוני ואף מטריד, שתואם את העולם שקפוטה פעל בו, בכך שזכה להגשים את השאיפה הזאת, תחילה באמצעות ספרו, שהיה רב מכר אדיר, ואחר כך באמצעות הסרטים שנעשו על פי הספר או מתייחסים אליו. הצפייה ב"ידוע לשמצה" מעוררת עניין ומגבירה את תחושת המיתוס גם משום שאין עוד ספר מודרני שהקולנוע עסק בתהליך הכתיבה שלו לא פעם אחת, אלא פעמיים. במלים אחרות, לא רק קפוטה הוא הבסיס למיתוס ולא רק פרשת הרצח של בני משפחת קלאטר, אלא בעיקר הספר, תהליך כתיבתו ומהותו, היה למיתוס, שממנו ניזון סרטו של מקגראת אף יותר מזה של מילר. זו לא רק תופעה קולנועית מעניינת, אלא גם ספרותית, ובעצם כלל-תרבותית, שבה פועל סרטו של מקגראת ועושה את מרב המאמצים לשרת את הסיפור ואת המיתוס בצורה נבונה ומרתקת.

לולא סרטו של מילר, שהתבסס על תסריט מצוין של דן פוטרמן, אפשר היה להעריך הרבה יותר את "ידוע לשמצה", שמקגראת כתב וביים. שני הסרטים, בהבדלים דקים, פוסעים באותו מסלול עלילתי שמתחיל עם פרסומה של ידיעה קטנה ב"ניו יורק טיימס" על הרצח שהתרחש בהולקומב והחלטתו של קפוטה לכתוב מאמר על הפרשה ל"ניו יורקר" ונגמר עם ציפייתו הארוכה של קפוטה להוצאתם להורג של היקוק ופרי כדי שלספרו יהיה סוף והוא ייצא לאור.

אבל ההדגשים של שני הסרטים שונים לחלוטין. בעוד שמילר ופורטמן השתמשו בסיפורם של קפוטה ו"בדם קר" כדי לעסוק בסוגים השונים של מוות רגשי, קיומי ויצירתי שאיפיינו את המקרה המיוחד של "בדם קר" ואת תהליך היצירה בכלל, ומכך נבעה במידה רבה גדולתו של "קפוטה" - סרטו של מקגראת מבליט את המהות הרכילותית של הסיפור.

הנימה של סרטו של מקגראת, בעיקר בחלקו הראשון, קלילה יותר. הוא מתאר בהרחבה את ההוויה החברתית הניו-יורקית שהפכה את טרומן קפוטה לכוכב, משתמש בפניהם ובנוכחותם המוכרות של סיגורני ויבר, איזבלה רוסליני, גווינת פאלטרו, פיטר בוגדנוביץ' ואחרים כדי לייצג כמה מהדמויות שהנהיגו את החברה הגבוהה בניו יורק בשנות ה-50 וה-60. בחלקו השני של הסרט הוא הולך רחוק יותר מסרטו של מילר, כדי לתאר את הקשר הרגשי העז שהתפתח בין קפוטה לפרי סמית (דניאל קרייג, שמעניק לדמותו של סמית נוכחות פיסית מושכת ונמרצת הרבה יותר מזו של השחקנים שעיצבו את דמותו בסרטים הקודמים).

השוני נובע גם מהמקורות השונים שעליהם מתבססים הסרטים; סרטם של מילר ופוטרמן התבסס על הביוגרפיה היסודית של קפוטה מאת ג'ראלד קלארק. סרטו של מקגראת מתבסס על ספר שכתב ג'ורג' פלימפטון, שהורכב מראיונות ועדויות של מכריו של קפוטה. מקגראת מנסה להעתיק את סגנון הספר לסרט; לפעמים פונות הדמויות הסובבות את קפוטה למצלמה, כתובת מזהה את שמן כמו בסרט תיעודי, והן מביעות את דעותיהן עליו ועל התהליכים שעבר בזמן כתיבת "בדם קר" ואחריו. הדמויות המופיעות בסרט כוללות פעם נוספת את נל הרפר לי, מחברת הספר "מות הזמיר", חברת ילדות של קפוטה, שמלווה אותו בנסיעתו לקנזס. הפעם מגלמת אותה סנדרה בולוק בצורה פחות ייחודית משעשתה זאת קתרין קינר בסרט הקודם.

השוני ניכר גם בהופעתו של טובי ג'ונס הבריטי בתפקיד קפוטה, לעומת פיליפ סימור הופמן בסרטו של מילר. מבחינות רבות, ג'ונס דומה לקפוטה יותר מהופמן, והוא מעצב את הגינונים של דמותו ואת נימת קולו הייחודית (שמישהו בסרט מגדיר כקול שהיה יוצא מכרוב ניצנים לו כרוב ניצנים היה יכול לדבר) ביתר דיוק מכפי שהופמן עשה זאת. התוצאה מוצלחת ולעתים קרובות אף משעשעת. אבל בעוד שבהופעתו של הופמן היתה תחושה שהוא ברא את דמותו של קפוטה מחדש, על הופעתו של ג'ונס שורה תחושה של חקיינות.

"ידוע לשמצה" אינו סרט רע. כתוספת למיתוס של קפוטה, "בדם קר", פרשת הרצח שתוארה בו והניסיון הספרותי שהיה גלום בו לכתוב רומן בז'אנר חדש (קפוטה הגדיר את ספרו כ"רומן לא בדיוני"), סרטו של מקגראת מצליח לעורר עניין. אבל הוא מחוויר לצד הסרט הקודם, וסמיכותו לו עלולה להפוך אותו למין קוריוז מוזר בתולדות הקולנוע האמריקאי העכשווי, מעמד שאינו ראוי לו.

"ידוע לשמצה". תסריט ובימוי: דאגלס מקראת; צילום: ברונו דלבונל; מוסיקה: רייצ'ל פורטמן; שחקנים: טובי ג'ונס, דניאל קרייג, סנדרה בולוק, ג'ף דניאלס, לי פייס, סיגורני ויוור, ג'ולייט סטיוונסון, הופ דייוויס, איזבלה רוסליני, פיטר בוגדנוביץ', ג'ון בנג'מין היקי, גווינת פאלטרו

לביקורות סרטים נוספות



"ידוע לשמצה". הסרט מבליט את המהות הרכילותית של הסיפור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו