בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל פסיכואנליטיקאי והספה שלו

מאז מותו של זיגמונד פרויד חלו שינויים רבים בפסיכואנליזה, ולבעיות היסודיות שהיא עוסקת בהן, כמו מה מניע את האדם ומהם גבולות הבחירה שלו, ניתנו תשובות שונות ומרתקות; יורם יובל על תרומתם של מלאני קליין, ויניקוט, אריקסון, קוהוט ואחרים להבנת נפש האדם, ועל ההתקרבות של הפסיכואנליזה למדעי המוח. רשימה שנייה

תגובות

פרויד ומעבר לו סטיבן א. מיטשל ומרגרט ג. בלאק. מאנגלית: עמית פכלר. עריכה מדעית והקדמה: ד"ר מאיר ברגר. הוצאת תולעת ספרים, 382 עמ', 98 שקלים

לרשימה הקודמת על הספר- האם גם הפסיכואנליזה סובלת מתסביך אדיפוס

סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק מצטטים בספרם "פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית" את דבריו הנכונים-עד-כאב של הפסיכואנליטיקאי הנס לואוולד: "הבה נודה כי הפסיכואנליזה הינה, לעת עתה, דיסציפלינה מבולגנת למדי, בחיפוש אחר דרכה" (עמ' 286). אכן, הפסיכואנליזה כיום איננה שיטה או תיאוריה אחת, אלא אוסף רבגוני של "פסיכואנליזות", כעין ענפים שהתפצלו והתפתחו מהגזע הפרוידיאני המשותף. הספר מפליא להציג את הענפים הללו בבהירות ובתמציתיות, ובעקבותיו נסקור אותם כאן בקיצור.

כמו כל חיבור על תולדות הפסיכואנליזה, נפתח גם ספרם של מיטשל ובלאק בפרק על פרויד; בחלקה הראשון שלה רשימה, בשבוע שעבר, הרחבתי את הדיבור על יחסם האמביוולנטי של המחברים לאב הקדמון של הפסיכואנליזה, אבל הבעיה העיקרית של הפרק (המצוין) הזה היא שיעור קומתו של הענק: פשוט, אין מספיק מקום; עם הגותו של פרויד לא ניתן לעשות את מה שניתן בהחלט לעשות עם כל יורשיו: לזקק את עיקרי התורה לכמה עמודים.

במסגרת המקום המוגבל שהקציבו לעצמם, הצליחו מיטשל ובלאק להסביר ולנתח כמה תובנות טיפוליות פרוידיאניות, למשל זאת: "אחת ההבחנות הקליניות החשובות ביותר של פרויד היתה כי קשייה של המטופלת בסיטואציה האנליטית (ההתנגדות וההעברה) אינם מהווים מכשול לטיפול, אלא הם לב לבו של הטיפול" (עמ' 54). הם עמדו גם על התפתחויות תיאורטיות חשובות בהגותו של פרויד, ובהן המעבר מהדגם הטופוגרפי של הנפש, שעל פיו היא מחולקת על ידי הגבולות שבין מודע ללא-מודע, לדגם המבני (סטרוקטורלי), שלפיו שלושת הרכיבים הידועים של הדגם הזה (הסתמי, האני והאני-עליון) אינם מיקומים טופוגרפיים, אלא שלוש רשויות שונות בעלות היסטוריה שונה, ששתיים מהן משתרעות משני עברי הגבול המפריד בין מודע ללא-מודע.

הפרק על פרויד מניח את היסודות לתיאור ההתפתחות שמיטשל ובלאק רואים בה, במידה רבה של צדק, כחשובה ביותר בתולדות הפסיכואנליזה: המעבר מחשיבה השמה דגש על הדחף המחפש פורקן, לחשיבה השמה דגש על עצמי המחפש אובייקט (כלומר, לחשיבה על אדם המחפש קשר עם אדם אחר). התפתחות זו, שניצניה מצויים כבר אצל פרויד, מהדהדת בכל הענפים שהתפצלו מתורתו, ודומני שכל אחד מההוגים הפסיכואנליטיים שבאו אחריו התייחס אליה מזווית אחרת. מיהם ההוגים הללו ומה היו תרומותיהם לתחום?

*

בראש הרשימה עומדים אותם יורשים של פרויד המתוארים כאנשי "פסיכולוגיית האני" (ego psychology); בתנועת המושבים היו קוראים להם "בנים ממשיכים": אלה שהמשיכו להתגורר בנחלה המשפחתית המקורית ונתפסו לא רק בידי עצמם, אלא גם בידי יריביהם, כבעלי הזכויות בקרקע, כלומר כ"ממשיכים", לטוב ולרע, את מפעלו של האב. שלא במקרה, הראשונה בין הבנים הממשיכים היא בתו של פרויד, אנה. לצידה ניצבות חלק מהאמהות הגדולות של הפסיכואנליזה, כגון מרגרט מאהלר ואדית ג'ייקובסון. כמו כן שייכים לקבוצה זו היינץ הרטמן, רנה ספיץ ואחרים.

המשותף לקבוצת הוגים זו הוא מצד אחד שמירה על תיאוריית הדחף של פרויד, ומן הצד האחר שימת דגש על תפקודו והתפתחותו של "האני", בפרט בילדות המוקדמת, בתקופה הקודמת להופעתו המיתולוגית של תסביך אדיפוס. המדובר הן בהתפתחות הנורמלית של הגנות, שבהן עסקה אנה פרויד, והן במנגנונים המסייעים ל"אני" המתפתח להסתגל באופן מוצלח לסביבתו, שבהם עסק הרטמן. מאהלר עסקה באופן שבו התפתחות "האני" לאורך הינקות והילדות מתרחשת בתוך הקשר עם הדמות המטפלת, בדרך כלל האם. בעבודתה, כמו בעבודתה של אדית ג'ייקובסון, הולך ומושם דגש בחשיבותם הראשונית של יחסים ושל אובייקטים ללא שלילה גורפת של תיאוריית הדחפים.

אם ניתן לומר שאנה פרויד ועמיתיה שמו דגש על תפקודו והתפתחותו של "האני" הפרוידיאני (ego באנגלית, ich בגרמנית), הרי שמלאני קליין ועמיתיה שמו דגש על ה"סתמי" (id באנגלית, es בגרמנית). קליין ראתה את נפשו של האדם בכלל והתינוק בפרט, כמאוימת על ידי חרדות נוראות: חרדה מפני איון והשמדה (חרדה פרנואידית) וחרדה מפני נטישה סופית ומוחלטת (חרדה דיכאונית).

היסודות שהניחה קליין לתיאוריית יחסי האובייקט (object relations theory), שלפיה בני אדם בונים בתוך נפשם כבר מראשית חייהם ייצוגים חלקיים של האובייקטים שסביבם, זכו לקבלה רחבה מאוד וניתן לראות את עקבותיהם והשפעתם בעבודותיהם של פסיכואנליטיקאים רבים, ובהם וילפרד ביון ובטי ג'וזף. בעקבות התיאוריה שלה בדבר יצירת ייצוגים פנימיים של אובייקטים, הציעה קליין דרכים חדשות להבנת מנגנוני הפיצול (splitting) וההשלכה (projection). לתרומתה יש שימוש קליני נרחב ועכשווי בהבנת תהליכים נפשיים אלה אצל מטופלים גבוליים ופסיכוטיים, ובטיפול בהם.

כאשר נמלטו פרויד ובתו אנה ברגע האחרון מווינה הנאצית הם מצאו מקלט בלונדון; מלאני קליין התגוררה שם עוד משנת 1926, אז הגיעה מברלין. לאחר מותו של פרויד האב, בשנת 1939, הפכה היריבות הרעיונית והאישית בין אנה פרויד למלאני קליין לגורם דומיננטי בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. בלילות הארוכים של הקרב על בריטניה, כאשר המפציצים הגרמניים כתשו את לונדון, התנצחו תומכי אנה פרויד ותומכי מלאני קליין אלה עם אלה בסדרת דיונים מרתוניים במקלטים ובמנהרות הרכבת התחתית, בלהט שגרם להם לשכוח את מה שהתחולל מעליהם.

לבסוף נוצר קרע בין שתי הקבוצות היריבות הללו שבתוך החברה הפסיכואנליטית הבריטית, ואז הסתמנה קבוצה שלישית של הוגים פסיכואנליטיים שלא הסכימו להזדהות עם אף אחד משני המחנות. הם זכו לכינוי "האסכולה הבריטית העצמאית" או "האסכולה הבריטית של יחסי אובייקט". שני הבולטים באסכולה זאת היו ו.ר.ד. פיירברן ודונלד ויניקוט, ועמם נמנו גם מייקל באלינט, ג'ון בולבי והארי גנטריפ. כפי שכתבו מיטשל ובלאק, הגישה המשותפת לכל ההוגים הללו היא כי "המניע הבסיסי הדוחף בחוויה האנושית אינו סיפוק והפחתת מתח, תוך שימוש באחרים כאמצעים להשיג מטרה זו, אלא היקשרויות עם אחרים כמטרה בפני עצמה" (עמ' 179).

כמו אדית ג'ייקובסון, שגם לה היו תובנות מעמיקות ומקוריות על הקשר בין התינוק לאם, היה ויניקוט רופא ילדים בהכשרתו. בניגוד לרבים מעמיתיו הפסיכואנליטיקאים, שמעולם לא החליפו חיתול, הוא ראה וליווה לאורך שנים ארוכות מאות רבות של אמהות "רגילות" שילדו וגידלו ילדים "רגילים". התנסות קלינית זו עומדת ברקע התובנות והמושגים שלו, הפופולריים עד היום בקרב הקהילה הטיפולית בישראל ובעולם.

ויניקוט שם דגש על איכות החוויה הסובייקטיבית של האדם, כפועל יוצא מיחסיו המוקדמים ביותר עם הדמות שאליה היה קשור. מושגי "האם הטובה-דיה" (enough mother-the good) ו"העצמי הכוזב" (the false self) שלו, מצאו הד נרחב בספרות המקצועית ויש להם יישומים קליניים רבים.

גם ג'ון בולבי ראוי לציון מקרב חברי "האסכולה הבריטית העצמאית", משום שתיאוריית ההתקשרות (attachement theory) שפיתח, על מנת להמשיג את המנגנונים והאופנים שבהם נקשר התינוק לאמו, קיבלה אישוש נרחב ממחקרים אמפיריים. התיאוריות שלו מקובלות היום גם בקרב חוגים מדעיים הזרים לפסיכואנליזה, ולפעמים אף עוינים אותה ממש. בהקשר זה ראויה לציון גם תרומתם העכשווית והמרתקת של הפסיכואנליטיקאים "המתבוננים בתינוקות": דניאל סטרן, ביאטריס ביבי ופרנק לחמן. הם יישמו שיטות מחקר מודרניות לבחינת הקשר החזק והחמקמק שבין אם לתינוקה, וביססו בעזרתן כמה הנחות פסיכואנליטיות בדבר מנגנוני הקשר הזה. מה שחשוב אף יותר, לדעתי, הוא שעלה בידם להפריך באופן אמפירי את המיתוס שרווח בפסיכואנליזה בדבר "תקופה אוטיסטית" נורמלית בראשית חייו של כל תינוק. הם הראו שמרגע לידתו מוכוון התינוק האנושי אל עולם האנשים והעצמים שסביבו ומתקשר אתם באינטנסיביות.

*

ענף חשוב אחר בעץ הפסיכואנליטי העכשווי, צומח מתרומתם של הוגים שראו בחיפוש אחרי זהות ותחושת עצמיות את הגורם הדומיננטי בחיי הנפש של האדם; מדובר בעיקר באריק אריקסון, שבחן את התפתחות הזהות לאורך מעגל החיים, ובהיינץ קוהוט, אבי פסיכולוגיית העצמי (self psychology), שהדגיש את חשיבותה הגדולה של האמפתיה בחיים בכלל, וככלי מרפא ואבחנתי בתוך הקשר הטיפולי בפרט.

פסיכולוגיית העצמי, שגם היא פופולרית מאוד בקרב הקהילה האנליטית בישראל, זוכה אצל מיטשל ובלאק להצגה בהירה ומקורית. בהקשר של תיאור המקרה הקוהוטיאני המפורסם של מר Z, שעבר שתי אנליזות, אומרים מיטשל ובלאק: "פרויד הציע פעם שנורמליות מוגדרת על ידי היכולת לאהוב ולעבוד. לפי אמת מידה זו ניתן לטעון כי האנליזה הראשונה של מר Z הצליחה. ואולם כשקוהוט הקשיב למר Z כעבור חמש שנים הוא נדהם מיסוד מכריע החסר בנוסחתו של פרויד: היכולת לחוש שמחה וגאווה ביכולות אלה. ללא חיוניות פנימית זו, הניצחון נראה חלול" (עמ' 226). ניתן לראות את המעבר מן "האדם האשם" הפרוידיאני ל"אדם הטראגי" הקוהוטיאני, שאינו מצליח למצוא בתוכו תחושת זהות שתיתן לחייו משמעות, חיוניות ותקווה, את אחת מתרומותיה של הפסיכואנליזה לעולם החשיבה הפוסט-המודרנית העכשווית.

תחת הכותרת "רוויזיוניסטים פרוידיאניים בני-זמננו" מאגדים מיטשל ובלאק בספרם ארבעה הוגים פסיכואנליטיים חשובים, השונים זה מזה כמעט בכל פרט אפשרי: אוטו קרנברג, רוי שייפר, הנס לואוולד וז'אק לאקאן. קרנברג, "בן ממשיך" שהצליח לנסח מסגרת תיאורטית אלגנטית המאפשרת שימוש בתיאוריית יחסי האובייקט בתוך המבנה הרעיוני של פסיכולוגיית האני, זוכה בספר להצגה בהירה ונגישה ביותר של תרומתו לפסיכואנליזה. תובנותיו של שייפר על חשיבות הסובייקט ועל אחדותה הבסיסית של נפש האדם זוכות בספר להצגה אוהדת. כך מתייחסים הכותבים גם לגישתו של הנס לואוולד להתפתחות התרבותית והאישית, המוצגת כשכלול ועדכון הדרגתי של משאלות וסמלים ילדיים, עדכון שאינו מדכא את המקורות הקדומים אלא מעשיר, מתמיר ומפתח אותם.

תרומתו של ז'אק לאקאן, המעוגנת בהשקפתו על ראשוניותה של השפה, מתייחסת אל הסובייקט בצורה הפוכה ממש: כאל אשליה שמטרתה להסוות את תחושת האובדן המונחת בבסיס הקיום האנושי. "הסובייקט", אומר לאקאן, "אינו יודע מה הוא שח" (עמ' 277). מיטשל ובלאק עשו חסד עם לאקאן כאשר בחרו לבחון את דבריו בתוך מערכת ההקשרים של התרבות הצרפתית שלאחר מלחמת העולם השנייה. בכך הצליחו להפוך חלק ממושגיו הדחוסים והמעורפלים למובנים גם לקוראים שאינם בקיאים בהגותו.

פן נוסף, נגיש וחשוב של הפסיכואנליזה המודרנית הוא מה שמכונה "הגישה ההתייחסותית" או "הפסיכואנליזה ההתייחסותית" (relational psychoanalysis). מדובר לא ב"ענף" או באסכולה, אלא בתפיסה פופולרית היום בקרב אנליטיקאים רבים, ולפיה השדה הבין-אישי שבין מטפל ומטופל (ולא עולמו הפנימי של המטופל) הוא מושא המחקר העיקרי של הפסיכואנליזה.

הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי רואה עצמו כשותף, ולא כמפרש אובייקטיבי, של המטופל שלו. במלה "שותף" אין הכוונה לסימטריה (כפי שניסה לעשות שנדור פרנצי ב"אנליזה ההדדית" שלו, שלבסוף נסוג ממנה), אלא לשאיפה לבחינה אינטראקטיבית ומשותפת של היחסים הנרקמים בין מטפל ומטופל, לעתים תוך כדי גילוי עצמי כלשהו מצד המטפל. את היסודות התיאורטיים לגישה זו, ששורשיה נמצאים כבר בעבודתו הקלינית של פרויד, הניחו הארי סטאק סאליבן, שנדור פרנצי, ובמידה מסוימת גם ויניקוט. בעשרים השנים האחרונות זכו רעיונותיהם החלוציים לפריחה חסרת תקדים, ומיטשל עצמו היה בין ההוגים העכשוויים שהביאו את הגישה ההתייחסותית אל לב הפסיכואנליזה ה"קלאסית".

*

תחת הכותרת "מחלוקות סביב תיאוריה" דנים מיטשל ובלאק בצורה מבריקה במחלוקות העכשוויות הגדולות בתוך הפסיכואנליזה; ראשית, מהו הגורם לפסיכופתולוגיה: טראומה או פנטסיה? המחברים מתארים ומנתחים את העמדות ההיסטוריות המנוגדות בנושא זה, ובצדן את הניסיונות העכשוויים לסינתזה. שנית, מה מונע את החלמתו של המטופל: קונפליקט או עיכוב התפתחותי? שאלה זו קשורה לוויכוח המתמשך בדבר כיוונם של קווי השבר העוברים בתוך הנפש: האם הם אופקיים (הדחקה) או אנכיים (דיסוציאציה)? במאמר מוסגר אומר שלדעתי התשובה היא, כמו בדרך כלל בפסיכואנליזה, "גם וגם".

לבסוף נדונה השאלה הכבדה והחשובה של טיב הידע הפסיכואנליטי: האם מדובר באמיתות אמפיריות או בפרשנות? האם הפסיכואנליזה צריכה להתייחס ולנהל דיאלוג עם מדעי המוח, או שהיא תחום נראטיבי העומד לבדו? עמדתם של המחברים, הנוטה בגלוי לכיוון ההרמנויטי, מוצגת כאן בצורה מתוחכמת ושקולה. חבל שהעמדה ההפוכה, המצדדת בשאיפה לבחינה אמפירית של השערות פסיכואנליטיות, גם אם הדבר אינו אפשרי עדיין או אפשרי במגבלות, אינה זוכה להצגה דומה.

לא אוכל לסיים מבלי לדון בענף עכשווי ומתפתח של הפסיכואנליזה הנעדר כליל מן הספר; מדובר בנוירו-פסיכואנליזה ובנציגה המובהק מארק סולמס. הנוירו-פסיכואנליזה שואפת לבחון את קשרי הגומלין בין תיאוריות ומונחים פסיכואנליטיים לבין תובנות ומחקרים מתחומי הביולוגיה והפסיכולוגיה הניסויית. עקב המהפכה במדעי המוח בעשרים השנים האחרונות, החלו מדעני המוח לעסוק, בכלים שלהם, באותן התופעות ובאותם מושגים שהפסיכואנליטיקאים עסקו בהם זה יותר ממאה שנים. ייתכן שהסיבה להיעדרו של ענף בין-תחומי ואינטגרטיבי זה מן הספר היא שהנוירו-פסיכואנליזה באה לעולם ממש באותן שנים שבהן כתבו בני הזוג מיטשל ובלאק את ספרם, ורוב ההתפתחויות המסעירות שחלו בה התרחשו במהלך העשור שחלף מאז יצא הספר לאור באנגלית.

כך או כך, דעתי האישית, השונה מדעתו של מיטשל, היא שהגיע הזמן להכיר בעובדה שהנוירוביולוגיה המודרנית והפסיכואנליזה נפגשו מחדש, לאחר שנפרדו לפני יותר ממאה שנה. היום לא ניתן עוד להפריד ביניהן בעזרת מחיצות מלאכותיות של חוסר ידיעה והתעלמות, מסיבה אחת פשוטה: שתיהן עוסקות, כל אחת בשפתה ובכליה, באותן שאלות נצחיות בדבר טיבה של נפש האדם, מקורותיה של המוטיבציה האנושית, מהותה של המודעות, ושאלת גבולותיו החמקמקים של חופש הבחירה האנושי. במלים אחרות, שתי הדיסציפלינות הללו חוקרות את אותו "דבר", כלומר את נפש האדם, משתי נקודות מבט שונות ומשלימות, ועל כן עשוי להיות ערך גדול להשוואה ולחיבור בין ממצאיהן.

ולמרות חיסרון זה, "פרויד ומעבר לו" ראוי לשמש כמצפן רב-ערך להתמצאות בארץ שהיא בת יותר ממאה שנים, ועדיין מבלבלת, רבגונית, מלאה הפתעות ומוסיפה להתחדש: הפסיכואנליזה.

פרופ' יורם יובל שייך לסגל ההוראה של המכון הפסיכואנליטי ע"ש אייטינגון בירושלים, חבר בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ועומד בראש מכון המוח לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו