בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרדף

סיפור לסוף השבוע

תגובות

לילה. חושך סמיך עוטף את האצבעות, מחליק על העורף וזוחל בשקע הגב לקרסוליים. לילה סמיך אפילו יותר מליל הערפל ההוא ממערב לכביש הערבה ומדרום למכתש רמון שבו האמנת שאתה מספיק טוב בשביל למצוא את הדרך ליעד שלך כשאפילו את כפות רגליך לא הצלחת לראות. אתה עומד במגרש חנייה, מסביבך מכוניות רבות מצופפות זו אל זו עד שאי אפשר לעבור ביניהן ונדמה לך שאתה שומע רחש כלשהו, ולמרות החושך הסמיך שמסביבך אתה עוצם עיניים בשביל להתרכז ולשמוע טוב יותר.

הרחש נהפך לקול. קול של ילדה קטנה. אתה שומע מלמולים, קטעי מלים, היא מדברת עם מישהו. ניסיון קצר לדמיין את דמותה, עיניך עצומות עדיין, קור דק של ערפל מתיידד לאטו עם הזיעה שעל עורפך, מצייר לך ילדה קטנה, כבת חמש, שערה שחור והיא לבושה חצאית.

כיצד הגיעו למגרש הזה כל כך הרבה מכוניות חונות קרוב כל כך זו לזו עד כדי שהמרחק ביניהן לא מאפשר אפילו לפתוח דלת? אתה לכוד בין המכוניות, אינך מבין איך נקלעת למקום הזה ובגופך עוברת אותה צמרמורת שעברה בך בכל פעם שהמשאית הישנה הקיאה אותך מתוכה ליד אקליפטוס בודד או חורבה הרוסה ומשפשף את עיניך התחלת ללכת את הלילה. הפעם הזאת שונה. הקולות שאתה שומע מסקרנים אותך והסקרנות פראית ואסורה.

אתה נמשך אל הקולות ומוצא את עצמך לידם, קרוב אליהם עד כדי נגיעה. בזהירות, האפלה הסמיכה נוסחת בך ביטחון, אתה מושיט את היד לגעת בהם אך קצות אצבעותיך אינן חשות דבר מלבד ערפל קר שעוטף אותן ככפפה, זוחל למרפקים ומתפתל אל בית השחי. צמרמורת קרה חולפת בין שכמותיך, אבל הקולות עדיין שם. ובמקום הוויתור המוכר לך כל כך, זה שגורם לך בכל פעם מחדש למצוא את עצמך במקומות המוכרים לך עד זרא, זה שמונע ממך להשאיר את היום ההוא מאחוריך, זורם לגופך כוח ואת מקום הפחד המצמית תופסת מעין תחושת ריחוף מפתיעה.

אתה מעיז לצעוד צעד קדימה, אל תוך הקולות ממש, ואחרי לא יותר משני צעדים נוספים נמשכות עיניך ימינה ורואות, רק צעד אחד מפריד ביניכם, אמא וילדה. האם לבושה מעיל ארוך בצבע אפור, שערה ארוך ושחור ויופיה ממיס את הלילה סביבה. הילדה אוחזת ביד אמה ובידה השנייה בובה צהובת שיער. הן אינן רואות אותך כשהן ניתקות ממקומן, מתקדמות אל עבר הכניסה לביתן ומתחילות לרדת במדרגות עד שהן נעלמות לך. הכוח חזק ממך. הוא מנתק אותך ממקומך ומושך אותך אחריהן במורד המדרגות במרדף אחרי אמא וילדה עם בובה, בובה שמחזיקה בידה ילדה המחזיקה בידה את יד אמה. ופתאום אתה נחבט. משהו בלתי נראה הודף אותך, קוטע את תחושת הריחוף ומטיל אותך על על המדרגות. כל כך משוך היית אחריהן שלא הבחנת בו. הן נעלמו לך.

אתה משפשף את העיניים לראות היכן אתה ולאן הגעת במרדף הזה ומגלה את עצמך יושב על המדרגה הראשונה המובילה למטה ומאחורי גבך הרחוב החשוך. אתה מתרומם, מנער את רגלך הימנית שנרדמה וכאחוז דיבוק אתה מסתער אל תוך החושך במורד המדרגות.

פתאום, הבזק של אור אדום אטום כאורו של חדר חושך שוטף את חדר המדרגות ומבטך כמעט נטרף מאימה נוכח פני ילדה בת חמש, בובה אחוזה בידה ופניה מביטות בך. היא מביטה בך.

במבט מזוגג אך פניך וגופך נשרפים ממנו. עולם ומלואו קופאים במקומם. מלחמה נוראה מתחוללת בלבך. אתה רוצה לצעוק, להפשיר את מבטה המזוגג שהאימה קפאה בו אך אתה משותק. אתה משותק כי אתה הסיבה ואתה התוצאה של השיתוק שאחז בך אז, כשיכולת לעצור את הקטסטרופה וקפאת והבטת בה מביטה באביה נגמר. וכמו סיזיפוס קוללת לרדוף ולעולם לא להשיג. לפתוח את פיך ולדבר שתיקה. האור כבה. הדופק רץ וצמרמורות קור עוברות במעלה הקרקפת. כל זה ארך חלקי שנייה שנידמו לנצח וכשאתה חוזר להרגיש את גופך רגליך רצות ריצת אמוק במורד המדרגות - אחריה. הפעם הן לא תברחנה לך ואתה תשתחרר מהסיוט הזה. אתה חולף במהירות על ריבוע הרצפה שבין גרמי המדרגות, רגלך הימנית עוזבת את הרצפה כשאתה פונה שמאלה אל גרם המדרגות המוביל למטה כמו מכונית מירוץ שמסלולה מתעקל, וממהר לדלוק אחריה רק בשביל לראות אותה עומדת מול דלת ביתה, אמה מולה, ובשלווה גמורה, כמו לא ראתה אותך מעולם, הן משוחחות ביניהן. אתה מביט בהן ומבין היטב את מה שכבר ידעת ושבגללו הפסקת לרדוף כבר מזמן. זה אבוד. הן שם, יחד, ואתה בוהה בהן, זיעה קרה זוחלת על גבך ומלח נוזל לעיניך. כל זה נגזל ממך. לו רק יכולת לבכות כל זה היה נראה פשוט יותר.

ליאות כבדה פושטת בעצמותיך. אתה מתיישב על המדרגה לנוח ולשאוף רק עוד מעט מהמחזה שמול עיניך אך פתאום נדמה כי הילדה לוחשת משהו על אוזנה של אמה המרימה את ראשה ומביטה ישר אליך. אלוהים אדירים, איך היא רואה משהו בחושך הזה?

יש לך שנייה, לא, יש לך שבריר שנייה להסתלק משם לפני שמבטה יחדור את החושך ויגיע אל גופך ואל פניך. טיל טס אליך, מונחה למרכז גופך, יש לך שלוש שניות לברוח מהעמדה הסגורה והצעקות האוטומטיות המהירות לאנשים שלך מפוצצות אותו כשכבר אינך נמצא שם.

אתה מזהה חלון צר וארוך צמוד לתקרה, הוא סגור בתריס עץ מרקיב, תעבור דרכו או לא - אין זמן לחשוב עכשיו. כוחות זרים שולטים בך ומפעילים אותך, כפות ידיך ננעלות על מסגרת החלון ובתנופה עזה אתה מושך את גופך החוצה - אל האוויר הפתוח.

שקט מוחלט. צפצוף דק מכאיב באוזניים. משהו בחושך מתרכך. פנסי הרחוב מפזרים אור בהיר ועצים מקושטי פרחים ורודים גדולים ועמוקים כגביעים מתגלים אט אט לעיניך העצומות המתרגלות לאור. אתה מתהפך לאט על צדך, תמה שאינך מרגיש את חבטת פגישת גופך עם המדרכה ורגלך הימנית מגששת למצוא את סף המדרכה. במאמץ, אתה מושך את גופך בעזרת מנוף שתחילתו בנעלך הגבוהה המונחת לה באלכסון וסולייתה על הכביש, קרסול הרגל נמעך על סף המדרכה והברך - עושה כל שביכולתה בשביל למשוך את הגוף המסורבל שלך ולקרבו לנעליים. עכשיו, כששוק וירך כמעט צמודות זו לזו אתה מושך את עצמך ומנסה להתיישב אך משהו מונע מפלג גופך העליון לקרוב לירכך ואינו נותן לך להתרומם. אתה פוקח את העיניים כדי סדק להביט בגופך ורואה אותו עטוף באפוד קרב, בינו ובין גופך החשוף והרועד ממאמץ ומקור חולצת ירוק זית ספוגת זיעה.

כשאתה מתעורר מהסיוט הזה אתה מגלה את עצמך ברחוב הסואן והמוכר, שספסליו ומדרכותיו הם ביתך מאז. עצים ורודי פרחים מפרידים בין פניך ובין השמים הבהירים שמעליך. רקתך מציירת כתם זיעה על הקרטון הפרוס על המדרכה האפורה, ונעליהם הממהרות של העוברים והשבים חולפות מול עיניך. עוד מרדף הסתיים. השמש במחצית השמים. שעת צהריים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו