בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשו לי, סילפו לי (כנסו כנסו)

פרופ' מנחם פרי חשב שראיון אתו ב"מעריב" סולף, תגובה ששלח לא פורסמה והוא העלה אותה לאינטרנט. דב אלפון אפילו לא טרח לשלוח מכתב ל"ידיעות אחרונות", אלא פיזר הערות-פתקיות אירוניות בגוף הראיון שהעלה באתר פליקר

תגובות

בדרך כלל כשלמרואיין בעיתון יש השגות על הראיון שנערך עמו, הוא שולח מכתב למערכת ומקווה שהמכתב, בניגוד לראיון, לא יסבול מעריכה מגמתית. שתי דמויות בכירות בעולם הספרות, פרופ' מנחם פרי, העורך הראשי של הוצאת הספריה החדשה, ודב אלפון, העורך הראשי של הוצאת כנרת-זמורה ביתן, החליטו לאחרונה לשבור את המוסכמה. פרי העלה באתר הספריה החדשה רשימה נסערת, תחת הכותרת >"ההיה, או חלמתי חלום", שבה גולל את העוולות שנגרמו לו, לטענתו, בראיון שערכה עמו שרי מקובר-בליקוב ב"מעריב". אלפון העלה בדף הפרטי שלו באתר שיתוף התמונות "פליקר" סריקה של כתבה שבה התראיין, שהופיעה ביום שישי האחרון במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". הוא הצמיד למשפטים בטקסט הערות שניתן לצפות בהן בלחיצת עכבר (המכונות בעגה המקצועית "פתקיות שקופות"). בהערות הסרקסקטיות של אלפון נחשפות אחת לאחת טעויות של הכתב עודד כרמלי.

הגם שפרי ואלפון הם לא הראשונים לנהוג באופן הזה, התגובות המקוונות שלהם, שזכו לתהודה גדולה יחסית, צריכות בעצם לשמש דוגמה ומופת לכל נפגע עיתונות: אין צורך לשוב ולהפקיר את גורלך בידי העיתון אם אפשר לספק את גרסתך הלא ערוכה והבלתי מצונזרת לכל מי שיקיש אי פעם את שמך בגוגל.

"אפילו ידידים קרובים, הנוטים לי חסד, וודאי פטרו את ה'ראיון' אתי, שהתפרסם ב'סופשבוע' ('אני מגלומן') כהחלקה חשינית רבתי מצדי, שבה הלשון רצה מהר יותר מהמחשבה", כתב פרי בתגובתו לכתבה על אודותיו. "אחרים, שמכירים אותי פחות, מן הסתם לא יכלו אלא לחשוב שמי שמשמיע דברים כאלה הוא שוטה מופלג, לא לגמרי שפוי, המוכה בסנוורים של עולמו ההזוי".

הרשימה של פרי דווקא היתה אמורה תחילה להופיע ב"מעריב", ב-30 בנובמבר, שבוע אחרי פרסום הראיון, באישורו של עורך העיתון באותה עת, אמנון דנקנר. אבל לדברי פרי, "ברגע האחרון הוסרה התגובה מן המוסף, בהתערבות המו"ל עופר נמרודי". דנקנר מאשר את הדברים בשיחת טלפון מגרנדה שבאיים הקריביים, שם הוא שוהה כרגע בחופשה: "בוויכוח כזה אתה אף פעם לא יודע מי מדייק, אבל אם האיש מרגיש נפגע, חובה לתת לו את זכות הביטוי הכי נרחבת שיש. אלא שהכתבת התרעמה שהתגובה של פרי מוציאה את דיבתה רעה, ופנתה לנמרודי וליועץ המשפטי של העיתון שהחליטו לא לפרסם. אני חשבתי אחרת מהם, כרגיל".

פרי, שפרש זה לא מכבר מראשות החוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב, טוען שמקובר-בליקוב שמה בפיו דברים שלא אמר, עיוותה את הדברים שכן אמר, ובאופן כללי ניסתה בכל מחיר להוכיח תזה, שטוענת כי אחת הסיבות המרכזיות להידרדרות מצב הספרות באקדמיה היא ריבוי קשרים בין מרצים לסטודנטיות, בעיקר כאלה שהתקיימו לאורך השנים בין המרואיין שלה לתלמידותיו. פרי מתכחש ברשימתו לתיאוריה הזאת וגם לרוב הרומנים שניהל לכאורה עם סטודנטיות.

"בנקודה כלשהי בראיון הממשי", מספר עוד פרי, "נסבה השיחה על דבריו של דן מירון, בהקשר לעבודתי, שבהם הבחין בין 'עורך על' לבין עורכים משובחים אחרים... מקובר שאלה אותי מיהם עורכי העל של פעם שמירון מזכיר, ואני מניתי ביניהם את ביאליק. 'האם אתה ביאליק?' נשאלתי והשבתי: ביאליק כתב שירים גאוניים, ואני לא. אז למי היית משווה את עצמך, שאלה המראיינת, ואני התקשיתי להשיב. היא התעקשה, ולבסוף אמרתי: 'לצחי בוקשתתר ולחיים כהן, שהביאו לישראלים טעמים חדשים של אוכל'. אבל בראיון המודפס נעלם כל הדיאלוג הזה, ובמקום חיים כהן צץ מחדש החיים האחר, ביאליק, ו'אני לא ביאליק' הפך ל'אני ביאליק של התרבות... אני משווה את עצמי לבוקשתתר'".

מקובר-בליקוב אומרת בתגובה: "הראיון עם פרופ' פרי היה מקצועי והגון. דבריו הובאו במדויק בכתבה. חבל שהרשה לעצמו להתבטא באופן שמעורר בו, לאחר מעשה, אי נוחות. כבר אמרו חכמים: 'חיים ומוות ביד הלשון'".

התגובה של אלפון לראיון אתו ועם שני עורכים ראשיים אחרים של הוצאות ספרים מתקדמת יותר מבחינה טכנולוגית מזו של פרי. אלפון ניצל אפליקציה פשוטה שמציע היום האינטרנט ויצר מסמך ידידותי ומזמין למשתמש. היכן שהכתב מתאר את רכב המנהלים שלו הצמיד אלפון לטקסט פתקית שאמרה: "חסר כאן גילוי נאות של הכתב: 'נסעתי עם המרואיין בטרמפ במכונית המנהלים שלו, ובחזרה ביקשתי מההוצאה לממן לי מונית הביתה'". במקומות אחרים לאורך הכתבה הוא מתקן שגיאות עובדתיות רבות ("שם הספר של ג'ונתן ליטל אינו 'מוטות החסד' אלא 'נוטות החסד'"), ולקינוח מצמיד את ההערה הבאה: "בשלב זה עודד כרמלי אמר לי: 'שמע, אני לא באמת עיתונאי, זו חלטורה, אני מקווה שרשמתי את דבריך נכון כי הטייפ הפסיק באמצע'".

"בראיון נוצרים יחסי אמון בין המרואיין למראיין, כשהראשון מקווה שדבריו יובאו פחות או יותר כפי שנאמרו ולא יתערבלו בתוך מיקסר הזוי, כך שבסופו של דבר הוא ייצא בעיתון אידיוט מוחלט", אמר אתמול אלפון, "כאשר זה קורה בכל זאת, ואני חייב לומר שזה קורה לי לעתים נדירות, אני נוטה למשוך בכתפי ולהניח שלא נגרם אסון. אבל הפעם קרה מקרה קיצוני עם כתב שבא להוכיח תפישה שהוצאה מהנפטלין של שנות ה-80, שהתחרות בין הוצאות הספרים והרשתות רק מוזילה ומזנה את הספרות בארץ.

"הנטייה הראשונה שלי", ממשיך אלפון, "היתה לכתוב מכתב למערכת כמו כולם, אבל הבנתי שזה בזבוז זמן. אני אמנם אעשה טובה למאיה בקר, העורכת החדשה של המדור לספרות ב'ידיעות', שאותה אני מוקיר, בכך שאראה לה מה עשה הכתב, אבל זה לא יועיל לי ולהוצאה שלי. לחלופין, יפרסמו את המכתב ואני איראה קוטר. מכיוון שאני נוטה להתייחס לחיים לא לגמרי ברצינות, חשבתי שבמקום להתבצר בעמדה העגמומית של 'אכלו לי, שתו לי', אני יכול להשתעשע קצת בכלים החדשים של האינטרנט".

זמן קצר אחרי שאלפון העלה את הטקסט שלו בפליקר כבר הספיקו עשרות גולשים להעלות אותו לדפים הפרטיים שלהם באתר הרשת החברתית "פייסבוק". "בשעה הראשונה היו לי 40 ביקורים", הוא משחזר, "כעבור שלוש שעות צמח המספר ל-280, ואחר כך כבר התקשרו מ'וואלה ברנז'ה', והבלוגר חנן כהן, שמפנה לאתרים מעניינים, שם לי לינק. כך קרה שבתוך יממה היו לי 1,370 מבקרים. זה עדיין מעט מאוד יחסית ל-600 אלף הקוראים של 'ידיעות' בסוף שבוע. אבל אני הרי חי בתוך קהילה של סופרים, מבקרים וחברים, שמונה פחות מ-1,370 איש, ומה שחשוב לאדם הוא שהקרובים לו יידעו שהוא לא אמר את השטויות שכתובות בשמו בעיתון".

ביום שני החליט אלפון לחסום את הגישה לתגובה המקוונת שלו. "פנו אלי מ'7 לילות'", הוא מסביר, "מאיה בקר הבטיחה לי שהנושא בטיפול, כך שיצא שהמכתב למערכת לא רק נשלח אלא גם הגיע ליעדו במהירות שיא. מבחינתי, העניין סגור".

תגובת "ידיעות אחרונות" לא הגיעה עד סגירת הגיליון.

לקריאת מאמרו של מנחם פרי, "ההיה, או חלמתי חלום", ליחצו כאן



דב אלפון: "מקרה קיצוני"


מנחם פרי: "החלקה בסגנון חשין"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו