בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צעירים, היו פייגאלאך. רק ישראל חלשה תחזיר אותנו לנתיב האבוד

תגובות

ביום ראשון, אחת הסטודנטיות שלי באוניברסיטה (אני מרצה בקורס אחד בין ארבע לשש באוניברסיטת תל אביב) ניגשה אלי בתום השיעור ואמרה לי שהיא המפיקה של ערב זיכרון אלטרנטיווי, שכולל גם אזכרה של פלשתינאים, שיהיה בערב יום הזיכרון בתיאטרון "תמונע". ושזה יכבד אותם מאוד אם אבוא. אז באתי לשם.

היה מלא וגדוש בשמאלנים ושמאלניות תל אביביים. היו קומץ של פלשתינאים, פעילי הארגון "לוחמים לשלום". היה רק קומץ מהם כי השטחים בסגר ולא נתנו לאחרים לבוא. אחת הפעילות של "לוחמים לשלום" הפלשתינאים צולמה בביתה שליד טול כרם והסרט הוקרן באולם של תמונע. היו לערב הזה כל הסממנים של ערב של צפונבונים שיינקינאים יפי נפש. לידי ישבה חבורה של נשים גבריות מפחידות ואגרסיוויות מהסוג ש"ארץ נהדרת" היתה עושה מהן מטעמים. אבל באותו רגע הרגשתי שאי אפשר להיות בררנים וצריך כל אחד במחנה הזה של אנשים שמסכימים לעשות את הדבר הפשוט הזה שהוא להתחלק עם שכנינו הפלשתינאים בזכות לכאוב את השכול והאובדן.

זה לא דבר של מה בכך כי חונכנו החל מהגיל הרך שאצל הערבים, החיים לא נחשבים כמו שהם חשבים אצל יהודים. השקר הזה הוכנס לנו למוח בכוח כדי לשכנע אותנו, היהודים, שלהרוג ערבים זה אולי לא יפה אבל מצד שני זה גם לא נורא כל כך. כי הרי יש המון ערבים שכולם דומים זה לזה, אז מה זה משנה אם אחד או שניים או עשרה או מאה נהרגים. כדי להירפא מהשקר הזה צריך הרבה יותר מערב אחד בשנה. צריך לנסוע לשטחים ולפגוש הורים שכולים פלשתינאים, צריך לפרוץ את הגדרות שבנו לנו במוח.

לפני שבאתי לערב הזה קניתי שלושה זרי פרחים לטקס יום הזיכרון הרגיל שאנחנו משתתפים בו מדי שנה בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג. דודי בנימין קבור שם, חלל מלחמת העצמאות, ולצדו, בחלקה האזרחית קבורים סבי וסבתי ויטלי ובקי. מה שאני בטוח בו הוא שאילו דודי היה חי הוא היה בטוח משתתף בטקס הזיכרון האלטרנטיווי, כי הוא היה מה שקוראים שמאלני ואפילו קומוניסט. ואחרי שהוא מת, מעולם, מעולם, לא שמעתי בבית מצד סבתותי וסבי או מצד הורי דבר שנאה על הערבים. קיבלתי חינוך הומניסטי בבית, אבל בית הספר והרחוב ומוסדות המדינה קילקלו אותו בשקרים זוועתיים, שאני מנסה מאז להשיל מעלי.

אני מזועזע מזה שטקס יום הזיכרון המרכזי היה אמש ברחבת הכותל המערבי. זו כבר בעיני תמצית השקר. ירושלים העתיקה היא בסך הכל עיר ערבית, ולהשתמש בה כתפאורה ריקה לסיפורי השכול היהודיים היא מעשה של נישול רוחני. חוץ מזה, יש משהו מגעיל בלערבב את השכול ממלחמות ישראל עם השכינה או איך שלא קוראים לזה ולהכריח כאילו את אלוהים להשתתף בטקס על ידי זה שתוקעים לו אותו מול הפרצוף, כלומר מול הכותל המערבי. באיזה עיוורון אנחנו חיים וממשכים לחיות, רבותי? שום מדינה בעולם לא מכירה בזכותנו על ירושלים להיות בירתנו, ובטח לא מכיר בעיר העתיקה כמקום שלגיטימי להפוך אותה לצ'ינצ'יטה קולנועית, עם כיפת הסלע וכו', בסרט בכיכובו של שמעון פרס.

איך אפשר לקיים טקס שכולו רגש במקום שמסמל את הדריסה הכי גסה של רגשות אחרים. הרי במקום שהתקיים הטקס, מול הכותל המערבי, היתה פעם שכונת המוגרבים, שגולחה ונמחקה, כדי להקים את מגרש המרצפות המכוער הזה. ובכלל, מה יותר אנטי יהודי מכל רחבת הכותל הזאת, שנראית כמו פצע שלא אוחה בתוך ירושלים העתיקה.

בעולם האידיאלי שלי הייתי שמח אם יקום מנהיג בעל שיעור קומה שיחזיר לתל אביב את מקומה כעיר הבירה האמיתית של מדינת ישראל. זה יהיה צעד ראשון לקראת פקיחת העיניים מהעיוורון בן שישים השנה, שמתעלם מהעובדה שאף מדינה בעולם לא מכירה בירושלים כבירת ישראל. אם תל אביב היתה בירת ישראל, זה היה ממילא משנה את האופי של טקסי יום הזיכרון. הם היו מאבדים את האופי הדורסני שלהם וחוזרים ונעשים אנושיים.

אבל אני חולם באספמיא. הרעיונות שלי הם נחלתם של מיעוט זעום בעם. רוב העם הזה הוא אוסף של פנאטים נבערים, המובל באף על ידי מנהיגים ציניים, שמשתמשים בטקסי יום הזיכרון כדי לחזק את השקרים הקבועים שלהם שכאילו אין ברירה וצריך להמשיך ולהקריב עוד ילדים למולך של המדינה. וא נראה לי שיבוא יום ומישהו בעם יתפכח מהשקרים באופן מאסיווי מספיק כדי להגיד באופן קולקטיווי "די".

הרבה יותר קל הוא לאטום את כל החושים ולהתבצר בתוך רעיונות מזויפים שכאילו המלחמה הקיומית שלנו היא גזירת גורל, ושההרוגים היו נחוצים. לא נכון. ההרוגים לא היו נחוצים כי מלחמות הן דבר לא נחוץ, ולחנך את העם הזה שעקרונית, המוות הוא דבר נחוץ כדי שאנחנו נחיה, הוא דבר לא אנושי לעצמו. זה הופך את חיי האדם בכלל לערך יחסי ולא מוחלט. זה הופך את ישראל לארץ חולנית, שתושביה חונכו משחר ילדותם שהם אשמים בעצם זה שהם חיים. וזה מה שמטפח יום הזיכרון במתכונתו הממלכתית: שכל ישראלי ירגיש אשם כהוגן, ואין דבר יותר קל מאשר לשבור את נפשו של אדם על ידי זה שמטפטפים לו כל הזמן שהוא אשם.

מה שהרגשתי בטקס יום הזיכרון האלטרנטיווי של "לוחמים לשלום" בתיאטרון "תמונע" אמש הוא שזה ניסיון לצאת מהמשחקים האלה של הטלת משאות אשמה על אנשים אל אופקים בריאים יותר מבחינה נפשית. להפסיק עם פולחן המוות ולהתחיל לחשוב על החיים ועל איך למנוע את המוות בעתיד. אני אגב משוכנע, שהדוד שלי בנימין, אילו יכול היה לדבר מתוך קברו, היה מוכן שיפסיקו לחלוטין את כל הפארסה הזאת שנקראת יום הזיכרון ומתחילים להתעסק בפחות זיכרון עקר וביותר פתיחת הלב.

חיילים צעירים תמימים שעומדים בסך ונזקפים לדום כשעובר שמעון פרס. התעוררו. כמו שלפני כמה עשרות שנים, סבא שלכם קם וחשב באופן מהפכני שצריך לשנות את המציאות והגשים את מחשבתו והקים מדינה יהודית כדי לפתור את הבעיה היהודית שהיתה אז, כך אתם, צעירים, מוטל עליכם עכשיו להציל את העם שלנו מן המדינה הזאת שנהפכה לדבר מסוכן, מיותר, מגעיל, מטומטם.

קחו פטישים גדולים וקעקעו אותה, פיתחו בה פרצות כדי שייכנס לתוכה אוויר חדש, כדי שיחדרו לתוכה הקולות של השכנים, שזועקים. המעשה הציוני הגדול היום צריך להיות להחליש את המדינה הזאת, לא לחזק אותה. רק ישראל חלשה תחזיר אותנו אל הנתיב האבוד ותזכיר לנו לחשוב שנית מה אנחנו עושים כאן בעצם. על כן, צעירים, הניחו לפולחן הכוח, כי כוח זה מוות גרימת מוות. וישראל לא קמה כדי לגרום מוות. היו חלשים, היו פייגאלאך, היו הכל רק לא גיבורים במובן שישראל רוצה שתהיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו