בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע ג'מייקה מצליחה להביא מדליות זהב באולימפיאדה וישראל לא

איך הפכה ג'מייקה, אי קטן בקריביים עם 2.7 מיליון תושבים, למעצמת ספורט אולימפית? גנטיקה, כישרון, התלהבות ומשוגע לדבר שהקים מרכז ספורט צנוע עם מסלולי ריצה עקומים. תקציבים ממשלתיים? מה זה פה, ישראל?!

תגובות

"אני בכלל לא מופתע ממה שהשיגו האצנים והאצניות מג'מייקה בבייג'ין", אמר השבוע גלן מילס, מאמנו הג'מייקני של האלוף האולימפי החדש בריצה ל-100 מטרים. "אם תבואו בסוף שבוע, בכל סוף שבוע שהוא, לאיצטדיון האתלטיקה המרכזי בקינגסטון, תראו שם מאות רצים מוכשרים בגילאי תיכון שקובעים תוצאות מדהימות, ותראו גם אלפי צופים ביציע. עם תרבות ספורט כזאת, אין פלא שאנחנו מגיעים להישגים מדהימים גם בתחרות החשובה ביותר בעולם".

סוף השבוע האחרון היה טוב במיוחד לרצים מג'מייקה. טוב מאוד. ביום שבת התייצבו שלושה אצנים מג'מייקה על קו הזינוק לריצת הגמר ל-100 מטרים באיצטדיון "קן הציפור". אחרי 9.69 שניות, שיא עולמי חדש, חצה את קו הסיום אוסיין בולט, בן 22. בולט רץ את 100 המטרים כמעט ללא מאמץ. פניו היו משוחררות, שמץ של חיוך עלה עליהן כבר בשלב מוקדם מאוד של הריצה, צעדיו היו ארוכים וקלילים, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון עצמי - שהגיע לשיאו כשהיכה על חזהו בגאווה עוד לפני שחצה את קו הסיום וקבע את התוצאה המהירה בהיסטוריה. אחרי הריצה, הוא לקח בידיו את הנעל הזהובה של חברת פומה, ששרוכיה היו פרומים בעת המירוץ (ספק בשגגה, ספק באקט מבריק של יחסי ציבור) וחייך חיוך של זהב. חיוך ששווה מיליונים.

ביום ראשון, פחות מ-24 שעות לאחר ריצת הזהב של בולט, התייצבו על אותו קו, באותו הקן, שלוש אצניות ג'מייקניות: שלי-אן פרייזר, שרון סימפסון וקרון סטיוארט. אחרי 10.78 שניות זכתה פרייזר בזהב, ושתי עשיריות-השנייה מאוחר יותר חצו שתי חברותיה את קו הסיום, בדיוק באותה אלפית-שנייה, וחלקו ביניהן את מדליית הכסף (לראשונה בתולדות המשחקים במרחק זה).

"העובדה שהשגנו את שלושת המקומות הראשונים, יום אחרי שאוסיין זכה בזהב המדהים ומעורר ההשראה שלו, היא מסר חשוב מאוד לכולם, וכדאי מאוד שהם יקשיבו לנו", אמרה סטיוארט אחרי ריצת הגמר. זוכת מדליית הכסף לא פירטה על איזה "הם" היא מדברת, אבל סביר להניח שהיא התכוונה לאנשי האתלטיקה מארצות הברית, קנדה ובריטניה, ששלטו בריצה הזאת באופן מסורתי עד סוף השבוע האחרון והותירו מאחור את האצנים שהגיעו מהאי הקטן (2.7 מיליון תושבים, פחות מ-1% מאוכלוסייתה של ארצות הברית), העני (הכנסה ממוצעת של 330 דולר לחודש), אלים ולמוד הסבל הזה מהקריביים.

בבייג'ין התמונה השתנתה. שלוש אצניות אמריקאיות הגיעו לגמר הנשים, שלושתן נשארו מחוץ למירוץ על המדליות. שלושה אצנים אמריקאים הגיעו לגמר הגברים, רק אחד מהם, ארתור דיקס, הצליח לעלות על דוכן המנצחים כדי לקחת את מדליית הארד. "הסוד של ההצלחה הקבוצתית שלנו, של הנשים ושל הגברים, הוא כוח הרגאיי", אמרה השבוע פרייזר, האלופה האולימפית הטרייה. אבל ייתכן שהפתרון לתעלומה הג'מייקנית זורם בעורקיהם של האצנים עצמם, לא במוסיקה שהם אוהבים.

"הריצה המהירה היא בדם שלנו", אומר פרופ' ארול מוריסון מהאוניברסיטה הטכנולוגית של ג'מייקה (UTECH), שבה התאמנו בין השאר בולט ושיאן העולם לשעבר אסאפה פאוול. מוריסון לא עושה שימוש במטאפורה בלויה מרוב שימוש. לפני שנתיים, הוא פנה לקבוצת גנטיקאים מאוניברסיטת גלזגו הסקוטית, שבדקה את סוד ההצלחה של אתלטים קנייתים בריצות ארוכות, והציע להם להרחיב את המחקר שלהם לאצנים מג'מייקה. תוצאות המחקר הראשוניות מסקרנות למדי: החוקרים ניתחו בדיקות דם תקופתיות של כ-200 אצנים מהאי הקריבי, השוו אותן לבדיקות של אצנים מאוסטרליה, וגילו שבקרב 70% מהג'מייקנים התגלה החומר הפעיל אקטינן-איי (Actinen A), המסייע לפעולתם של השרירים האחראיים לכוח המתפרץ - זה שחשוב כל כך בריצות הקצרות. לשם השוואה, אותו חומר נמצא בקרב 30% בלבד מהרצים האוסטרלים.

היסטוריה של מנצחים

מרכז הספורט בקינגסטון. סיפורי ההצלחה של בולט ודומיו מהלכים קסם על ילדי השכונות העניות באי | צילום: אימג'בנק / gettyimages
בעשורים האחרונים כל דיון על עליונות גנטית של גזע כזה או אחר בספורט מעורר אי-נוחות, ובמידה רבה של צדק. במשחקים האולימפיים הראשונים בעת המודרנית, למשל, התחרו "ילידים" מהפיליפינים, מפטגוניה, מאפריקה ומשבטים אינדיאנים בארצות הברית כחלק מתצוגה אנתרופולוגית, בהיאבקות בבוץ ובטיפוס על עמודים. במשחקי ברלין 1936 רצו המדענים הנאצים להוכיח את עליונות הגזע הארי, עד שהמציאות, בדמותו של האצן האמריקאי ג'סי אוונס, טפחה על פניהם.

עם זאת, קשה להתווכח עם הנתונים הסטטיסטיים, המצביעים על שליטה מוחלטת של רצים שחורי-עור בריצות הקצרות. עד היום, רק 67 רצים ירדו מתחת לגבול 10 השניות בריצה ל-100 מטרים, כולם היו שחורי-עור שמוצאם במערב אפריקה (משם נשלחו עבדים רבים לעבודה בשדות הכותנה של דרום ארצות הברית או במטעי קני הסוכר בג'מייקה).

מובן שהגנטיקה לבדה לא מספיקה. כותרות העיתונים ברחבי העולם דיברו השבוע על "המהפכה הג'מייקנית" שהדהימה את עולם האתלטיקה, אבל נדמה שנכון יותר יהיה לדבר על אבולוציה מתמשכת ולא על מהפכה בכל הנוגע לשליטה הכמעט-אבסולוטית של האצנים והאצניות מג'מייקה באם-כל-הריצות של המשחקים האולימפיים (התחרות היחידה שהתקיימה במשחקים הראשונים ביוון של העת העתיקה, שנערכו בעיר אולימפיה במאה השמינית לפני הספירה, היתה ריצה קצרה לאורך מסלול של כ-180 מטרים, שזכתה לשם סטדיון. כל שאר הענפים האולימפיים נוספו למשחקים רק מאוחר יותר).

התהליך המתמשך הזה, שהגיע השבוע לשיאו, לא התרחש בעקבות השפעה של גורם חיצוני כזה או אחר אלא כתוצאה משינוי הדרגתי בדרך שבה ג'מייקה מטפחת את הספורטאים שלה. הג'מייקנים חוללו את השינוי בכוחות עצמם, ולכן ההישג הנפלא שלהם בהחלט חורג מתחומיו הצרים והתחומים של מסלול הריצה. הוא יכול לשמש דוגמה ומופת לדרך שבה תושבים של מדינת עולם שלישי מסוגלים לעשות את הבלתי-אפשרי.

לאצנים ולאצניות של ג'מייקה יש היסטוריה מכובדת של הצלחות במסלולים האולימפיים. האצן ארתור ווינט, למשל, זכה במדליית זהב בריצת 400 מטרים כבר במשחקי לונדון 48', הראשונים שבהם נטלה חלק משלחת מהאי הקריבי הקטן הזה. ארבע שנים לאחר מכן נרשמה הצלחה ראשונה בריצת 100 מטרים, כשהרב מקינלי זכה במדליית הכסף במשחקי הלסינקי 52', עם תוצאה של 10.4 שניות - אטי כמעט בשנייה שלמה מהשיא העולמי הנוכחי.

ב-56 השנים הבאות הגיעו עוד ועוד ג'מייקנים אל דוכן המדליות. עד למשחקי בייג'ין 2008, ג'מייקה זכתה ב-42 מדליות אולימפיות: 41 מהן הושגו על מסלולי הריצה (במדליה היחידה מחוץ למסלול זכה דייוויד וולר, שסיים במקום השלישי ברכיבה על אופניים ל-1,000 מטרים במשחקי מוסקווה 80'). למעשה, פרט לשתי מדליות של ווינט בריצות ל-800 מטרים, כל שאר המדליות הושגו בריצות הקצרות ל-100 מטרים, 200 מטרים, 400 מטרים ו-400 מטרים משוכות, ובמקצי השליחים באותם מרחקים. אתלטים גדולים כמו דון קוורי וורוניקה קמפבל זכו במדליות זהב בריצות ל-200 מטרים (ב-76' וב-2004, בהתאמה) ואחרים זכו בזהב, אבל אל הפרס הגדול, ריצת ה-100 מטרים, לא זכו האצנים הג'מייקנים להגיע.

אפס מדליות

מרלין אוטי נהפכה במרוצת השנים לנערת הפוסטר של סימפטום הכמעט שאיפיין את האצנים מג'מייקה. אוטי, שנולדה ב-60' בעיירה קטנה בצפון-מערב ג'מייקה, זכתה בשמונה מדליות במשחקים האולימפיים - הראשונה שבהן כבר במשחקי מוסקווה 80', בריצת 200 מטרים - אבל הפסידה שוב ושוב לרצות אמריקאיות. היא זכתה בשל כך לכינוי המזלזל "מלכת הארד".

במשחקי סידני 2000, בגיל 40, זכתה אוטי במדליה האולימפית האחרונה שלה, בריצת השליחים ל-100 מטרים, אבל קריירת הריצה של האצנית המרשימה הזאת לא הגיעה לסופה. ב-2002 החלה אוטי לייצג בתחרויות אתלטיקה בינלאומיות את סלובניה, שהעניקה לה אזרחות באותה שנה, ארבע שנים אחרי שאוטי החלה להתאמן ולהתגורר במדינה. אבל אוטי לא הצליחה לזכות בזהב גם כשייצגה את סלובניה במשחקי אתונה 2004 (בהם הצליחה להגיע לחצי הגמר בריצה ל-100 מטרים, בגיל 44). היא אפילו ניסתה לתפוס מקום בסגל הסלובני למשחקי בייג'ין (בגיל 48), והחמיצה אותו רק ב-0.028 שניות.

רצים אחרים שנולדו בג'מייקה ידעו הצלחות מרשימות הרבה יותר כשלבשו את המדים של מדינות אחרות. בן ג'ונסון, שנולד בג'מייקה ב-61', זכה במדי קנדה במדליית הזהב בריצה ל-100 מטרים במשחקי סיאול 88' - הישג שנשלל ממנו למחרת היום כשבגופו אותרו סימנים לשימוש בחומרים ממריצים אסורים. לינפורד כריסטי, שדורג שלישי באותה ריצה בסיאול וקודם למקום השני אחרי פסילתו של ג'ונסון, נולד בג'מייקה ב-1960. כריסטי זכה במדליית הזהב הנחשקת בריצה ל-100 מטרים במשחקי ברצלונה 92', במדי נבחרת בריטניה. במשחקי אטלנטה 96' היה זה דונובן ביילי, יליד ג'מייקה, שזכה בזהב ב-100 מטרים כשהוא מייצג את קנדה. שלוש אולימפיאדות, שלושה אלופים, אפס מדליות לג'מייקה.

ג'ונסון, כריסטי וביילי עזבו את ג'מייקה בגיל צעיר יחסית (ג'ונסון עזב את האי בגיל 16, כריסטי וביילי כשהיו בבית הספר היסודי), אבל גם אצנים מוכשרים רבים אחרים מג'מייקה (כמו ג'רום יאנג, סטיב מולינגס ופטריק ג'ארט) אותרו על ידי מגלי כישרונות ממכללות אמריקאיות וממועדוני ריצה ממדינות אחרות, שנעצו בהם את צלצליהם ולקחו אותם עמם מעבר לים. חיילי בופאלו מודרניים, שנלחמים את המלחמות של אדוניהם הלבנים, הפעם על מסלולי הריצה במכללות היוקרה. אגב, רבים מהג'מייקנים הצעירים שהתאמנו מעבר לים (כמו ג'ונסון, יאנג וג'ארט) הושעו מתחרויות האתלטיקה בגין שימוש בחומרים ממריצים אסורים. לעת עתה, אף ספורטאי מג'מייקה שהתאמן באופן בלעדי באי לא נתפס על סמים.

אל מול הקריקט הלבן

לפני כ-30 שנה התחולל מפנה מסוים: האצן הג'מייקני דניס ג'ונסון, שלמד והתחרה באוניברסיטת סן חוסה האמריקאית, החליט להקים בג'מייקה מוסד חינוכי וספורטיווי שיתחרה בתנאים שמציעות המכללות האמריקאיות לאצנים הצעירים של האי. התנאים החומריים שבהם פועל מרכז האתלטיקה באוניברסיטה הטכנולוגית של ג'מייקה אמנם לא משתווים לתנאים שאפשר למצוא בכל מכללה ממוצעת בארצות הברית; חדר הכושר קטן וצפוף, מסלולי הריצה פשוטים ומיושנים והאצנים נאלצים פעמים רבות לרוץ על כר הדשא של האיצטדיון, שעליו נצרבו מסלולים לא-לגמרי-ישרים באמצעות דלק שנשפך עליו והועלה באש.

היתרון המשמעותי ביותר של המרכז הספורטיווי שהקים ג'ונסון הוא המשאב האנושי. טובי המאמנים של ג'מייקה עובדים בו והוא מצליח לגייס תמיכה מנותני חסות פרטיים שמעניקים מלגות לאצנים מצטיינים. נערים קלי רגליים מג'מייקה ממשיכים לעזוב את האי ולרוץ במכללות אמריקאיות, אבל האצנים הטובים ביותר (כמו בולט ופאוול, שסיים במקום החמישי והמאכזב בריצה ל-100 מטרים בבייג'ין) נשארים בג'מייקה. "החוכמה היא לדעת מה לעשות עם התקציבים הצנועים שעומדים לרשותנו", אמר באחרונה ג'ונסון. "צריך לדעת לנצל את הפוטנציאל המדהים שיש לנו באמצעות עבודה נכונה וחכמה, לאו דווקא באמצעות סכומי כסף אסטרונומיים".

התקציב הכולל של ענף האתלטיקה הקלה במרכז כמעט שווה ערך להשקעה הממשלתית של ישראל בכל ענפי הספורט: כ-50 מיליון שקל בשנה. המרכז אמנם נסמך כמעט בלעדית על תרומות מגורמים פרטיים, ולא על תקציבים ממשלתיים, אולם עובדה זו לא מונעת מג'מייקה להשיג יחסי ציבור מצוינים שאינם נופלים מההצלחות הספורטיוויות של השכנה מצפון קובה, שמשקיעה תקציבי עתק בטיפוח ספורטאים.

היוזמה הפרטית של ג'ונסון חילחלה לכל שדרות הציבור הג'מייקני. אלפי צופים ממלאים את 15 איצטדיוני הספורט באי כדי לצפות באליפויות אתלטיקה של בתי ספר תיכוניים, בתחרויות חובבים ובטורנירים מחוזיים, ועשרות אלפי צופים נדחסים לאיצטדיון המרכזי בקינגסטון כדי לראות את אליפות המדינה ואת המבחנים לנבחרת האולימפית של ג'מייקה. בסוף מאי 2008, כאשר חזר בולט לאי אחרי שניפץ את שיא העולם ב-100 מטרים בתחרות שהתקיימה בניו יורק (בולט קבע זמן של 9.72 שניות, שיפור של שתי עשיריות שנייה לשיאו של פאוול), המתינו לו אלפי אוהדים נרגשים בשדה התעופה וראש הממשלה, ברוס גולדינג, בירך אותו בטקס רשמי. "ההצלחה של בולט, של פרייזר ושל שאר האצנים והאצניות מג'מייקה במשחקי בייג'ין תהפוך את הריצה לספורט המוביל במדינה", קובע בנחרצות מילס, מאמנו של בולט.

סיפורי ההצלחה של בולט ודומיו מהלכים קסם על ילדי האי, שצופים בהם בעיניים מעריצות משכונות המצוקה של קינגסטון או מהכפרים הקטנים והעניים שבהם נולדו. הם יודעים שיש להם למה לשאוף: האצנים המצטיינים זוכים לקבל מלגות מהאוניברסיטה הטכנולוגית של ג'מייקה ופרסים שמנים מטורנירים בינלאומיים, ומככבים בחוזי פרסום גדולים. אצנים טובים מעט פחות יזכו למלגות לימודים במכללות בארצות הברית, שיפתחו בפניהם הזדמנויות חדשות לחיים טובים יותר. במירוץ הזה ינצח מי שיש לו רגליים טובות יותר ובעיקר מי שרוצה לברוח רחוק יותר.

נכון, הכדורגל הוא עדיין ענף הספורט הפופולרי ביותר בג'מייקה, אבל ההצלחות הגדולות של האצנים המקומיים בזירות החשובות ביותר של האתלטיקה העולמית מסייעות לצמצם את הפערים החברתיים. "באופן מסורתי, הריצה תמיד היתה שייכת לשחורים מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך", אומרת הסופרת והמתרגמת יעל לוטן, שחיה בג'מייקה בשנות ה-60 וחגגה השבוע טלפונית עם בני משפחתה שנותרו בג'מייקה את הניצחונות בבייג'ין. "הלבנים והעשירים שיחקו בבתי הספר הפרטיים שלהם קריקט. לכן, כשהכנסייה הקתולית הקימה בתי ספר עממיים יותר בשנות ה-60 הושם הרבה מאוד דגש על האתלטיקה הקלה ועל הריצות הקצרות בפרט. הילדים התאמנו בבית ספר הרבה מאוד שעות בריצה, כדי שיהיה להם לפחות תחום אחד שבו הם יכולים היו להצטיין בו, ולנצח את העשירים".

"אנחנו לא זקוקים לחדרי כושר מפוארים או למסלולי היי-טק", אמר השבוע דוויאן קלרק (זוכה מדליית הארד במשחקי אטלנטה 96', בריצת השליחים ל-400 מטרים). "הילדים שלנו לומדים לרוץ על חוף הים ועל מסלולי דשא פשוטים ומפתחים סיבולת יוצאת מן הכלל. לאחר מכן, הם מגיעים לתחרויות של בתי הספר, פוגשים רצים מדהימים ממקומות אחרים, ואז הם מפתחים תאווה בלתי-נשלטת כמעט לניצחון. כמעט כל ילד קטן שאני פוגש בג'מייקה חולם להיות אלוף אולימפי. יש לנו מאגר כישרונות מדהים, ועכשיו גם יש לנו מאמנים שיודעים איך לעבוד עם האצנים שלנו, שמבינים מה מניע אותם ואיך הם אוהבים לרוץ. בעבר היו לנו מאמנים זרים, בעיקר בריטים, שלא הבינו אותנו ושאילצו אותנו לרוץ רק בדרך שלהם. אבל מאז שלקחנו את הגורל שלנו בידינו, מאז שיש לנו מאמני ריצה טובים ומדעני ספורט טובים לא פחות, אנחנו מתקדמים בצעדים מהירים לפסגה וזו רק ההתחלה". *

זוכי הזהב מג'מייקה 1. ארתור ווינט, 400 מטרים, לונדון 1948 2. ג'ורג' רודן, 400 מטרים, הלסינקי 1952 3. נבחרת השליחים, 4×400 מטרים, הלסינקי 1952 4. דן קוורי, 200 מטרים, מונטריאול 1976 5. דיאון המינגס, 400 מטרים משוכות (נשים), אטלנטה 1996 6. ורוניקה קמפבל, 200 מטרים (נשים), אתונה 2004 7. נבחרת השליחות, 4×100 מטרים (נשים), אתונה 2004 8. אוסיין בולט, 100 מטרים, בייג'ין 2008 9. שלי-אן פרייזר, 100 מטרים (נשים), בייג'ין 2008



האצנים הג'מייקנים אוסיין בולט (9.69 שניות) ושלי-אן פרייזר (10.78 שניות) לוקחים זהב בריצת 100 מטר בבייג'ין


האצנית מרלין אוטי. זכתה לכינוי המזלזל "מלכת הארד"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו