בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אשה לא רצויה

הדחתה של ד"ר אורית קמיר מהפקולטה למשפטים בירושלים מחוללת סערה ומאיימת להתפתח למקרה-מבחן של הפמיניזם בישראל. האם המרצה השנויה במחלוקת, מומחית עולמית בתחום הטרדות מיניות, הפעילה טרור פמיניסטי נגד עמיתיה, או שנפלה קורבן לאתוס הגברי שלהם?

תגובות

ד"ר אורית קמיר יכלה להבחין בניצני הצרה כבר לפני שלוש שנים. ב-10 במארס 98' עבר בכנסת החוק נגד הטרדה מינית, שהתבסס על הגישה המשפטית שגיבשה במהלך קורס שהעבירה בנושא. קמיר תירגמה את תפישתה להצעת חוק, שדולת הנשים אימצה אותה וח"כ יעל דיין הניחה אותה על שולחן הכנסת. קבלת החוק, הנחשב לאחד המתקדמים בעולם מסוגו, היתה הישג גדול לקמיר, אבל תגובת העמיתים בפקולטה למשפטים בירושלים היתה צוננת. אחד מעמיתיה אף העיר שהחוק יפריע לו מעתה להתנהג באופן ספונטני עם הסטודנטיות. קמיר אף פעם לא צעדה בצמרת מצעד הפופולריות של סגל הפקולטה, אבל אף אחד לא האמין שהדברים יתדרדרו לכדי סילוקה מהעבודה, כפי שקרה לפני כחודש.

חבריה של קמיר מתארים את הלילה של 28 בינואר כאחד הקשים בחייה. באותו ערב התקשר אליה דיקן הפקולטה למשפטים, פרופ' ישראל גלעד, והודיע לה בקצרה שלא תקודם לדרגת מרצה קבועה. משמעות הדבר היתה שחוזה העבודה שלה באוניברסיטה הסתיים. אלא שמקבלי ההחלטות בפקולטה לא צפו את התגובה הקשה לצעד הזה. הראשונים להתקומם היו דווקא תלמידיה. בצעד חריג התארגנו מאות סטודנטיות וסטודנטים ופתחו במאבק למנוע את פיטוריה. בהמשך הצטרפו למחאה גם כמה מרצים.

יש שתי דרכים מנוגדות לפרש את הרקע להדחתה של קמיר. גירסה אחת מדברת על מרצה שלוקה בחוסר קולגיאליות כלפי עמיתיה ובכישורי הוראה בלתי מספיקים. הגירסה ההפוכה מתארת ממסד שמרני-גברי החוסם בנימוקי סרק את דרכה של מרצה פמיניסטית ומצליחה, רק משום שדעותיה מאיימות עליו.

המחלוקת בין שני המחנות מודגמת היטב במקרה טיפוסי שאירע לפני כמה שנים. מועמדת להצטרפות לסגל הפקולטה התבקשה לתת הרצאה לחברי הסגל. לאחר ההרצאה עמדו יחד כמה מהמרצים ושוחחו. אחד המרצים הבכירים העיר בלצון: "מה זה משנה מה היא אמרה, מה שבאמת חשוב זה אם היא כוסית".

התקרית הוגדרה בפקולטה כ"פדיחה", לאו דווקא בגלל תוכן ההערה, אלא בגלל העובדה המצערת שבקרבת מקום עמד בן זוגה של המועמדת ושמע את הדברים. בכל מקרה, את קמיר זה לא הצחיק. היא פנתה למי שהיה אז דיקן הפקולטה, פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ואמרה לו שלא יעלה על הדעת שמשפטים מסוג זה יישמעו בהקשר של קבלת אשה לעבודה. קמיר תבעה לערוך דיון גלוי בפקולטה ולהבהיר את נורמות השיחה ביחס לנשים. כמה מחברי סגל הפקולטה התקוממו וטענו כי התנהגותה אינה אלא "טרור פמיניסטי" ופגיעה בחופש הביטוי שלהם. אחרים, ובתוכם עורכי דין שלמדו בפקולטה, טוענים כי גישתה של קמיר איימה על הנורמות הפתוחות שמאפיינות את היחסים בין מרצים לסטודנטיות בפקולטה. ישנם בפקולטה מרצים, הם אומרים, שמתהדרים בהצלחותיהם המרובות ביחסיהם עם הסטודנטיות. רומן בין מרצה לסטודנטית יכול להתפרש, על פי החוק נגד הטרדה מינית שיזמה קמיר, כניצול לרעה של יחסי סמכות או מרות, ובמקרים חמורים אף כעבירה פלילית. מכאן, לדעתם, נובעת ההתנגדות העיקרית לקמיר.

אופנה אמריקאית חולפת

לאחר שסיימה תואר ראשון במשפטים ותואר שני במדעי הרוח, נסעה קמיר בשנת 1992 לאוניברסיטת מישיגן ללימודי דוקטורט. את לימודיה מימנה, בין היתר, בסיוע מלגה של האוניברסיטה העברית; האוניברסיטה נוהגת לתמוך כך במשתלמים "בעלי פוטנציאל קליטה במסלול האקדמי הרגיל בדרגת מרצה", וממילא ברור כי לקמיר היה שמור מקום עבודה בפקולטה, בשובה עם תואר הדוקטור. במישיגן פגשה קמיר את אחת התיאורטיקניות הפמיניסטיות הגדולות בעולם, פרופ' קתרין מקינון, שעכשיו התגייסה לסייע לקמיר במאבקה להישאר באוניברסיטה העברית.

את ההלם הראשון ספגה קמיר מיד עם חזרתה לישראל. כאשר ביקשה תקן למחקר פמיניסטי בפקולטה נענתה שאין בכך צורך, כי זו "אופנה אמריקאית חולפת". אבל בסיוע מרצים שתמכו בעמדתה היא הצליחה להתגבר על ההסתייגויות. בתחילת פברואר 2000, החלה האוניברסיטה העברית את התהליך הפורמלי, הקרוי "פרוצדורה", שבסופו היתה ד"ר קמיר אמורה לקבל קביעות ולצרף לדרגתה האקדמית "מרצה" את המלה "בכירה". את השלב הראשון עברה קמיר בהצלחה גדולה: ועדה תחומית של מרצים מהפקולטות למשפטים, מדעי החברה ומדעי הרוח, נתנה חוות דעת מעולות על קמיר ועל עבודתה האקדמית. גם את השלב השני בפרוצדורה עברה קמיר בהצלחה. פרסומיה נשלחו לעיון באוניברסיטאות בעלות מוניטין בחו"ל והן השיבו בחוות דעת מצוינות.

השלב השלישי היה אמור להיות האחרון והקובע. בוועדת המינויים של האוניברסיטה ישבו מרצים מפקולטות שונות הקשורות בתחומי עיסוקה של קמיר, אשר קראו בעיון את חוות הדעת שהתקבלו בעניינה מישראל ומחו"ל והחליטו כי היא זכאית למעמד של קביעות. אבל החגיגות היו מוקדמות. בפקולטה נפוצו שמועות שהדיקן, פרופ' ישראל גלעד, מתכונן להיאבק נגד המינוי, ולכן איש לא הופתע לשמוע שהוגש ערעור על החלטתה של ועדת המינויים.

עוד לפני התכנסותה של ועדת המינויים העליונה לדון בערעור, שטף את הפקולטה גל שמועות, שלכאורה סיפקו הסברים לצעד החריג. לפי השמועות, בקורס "הטרדה מינית - מציאות חברתית בראי המשפט" ביקשה ד"ר קמיר מן הסטודנטים להתייחס למרצים ספציפיים מהפקולטה, ולדון בהתנהגותם המינית כלפי סטודנטיות, בשדרים המיניים שהם משדרים בשיעוריהם, ובמיניות שהם מקרינים. לפי גירסה אחרת של אותה שמועה, כתבה קמיר את שמות המרצים הגברים על הלוח, כבסיס לדיון בהתנהגותם המינית. מסתובבת גם גירסה מפורטת יותר, שלפיה חילקה קמיר לסטודנטים שאלונים עם שמות המרצים הגברים, ובהם התבקשו הסטודנטים להתייחס להתנהגויות מיניות שונות של אותם מרצים.

לאף אחת מהשמועות לא היה אבא, וכמובן שלא הוצגה שום עדות או ראיה לאמיתותן. כפי שאמרה אחת הסטודנטיות: "עכשיו היא צריכה להוכיח שאין לה אחות". פרופ' אליאב שוחטמן, שידוע כסמן ימני-חרדי של הפקולטה, נשמע מזועזע: "אני חושב שהפסילה שלה נובעת מהשמועות הבלתי מבוססות האלה. איך אפשר לקבוע כך גורלו של אדם? הרי בעניינים המקצועיים היא קיבלה חוות דעת טובות מאוד".

עלילה מרושעת

בוגרי הקורס על "הטרדה מינית" התגייסו להפריך את השמועות. בעצומה שהופנתה לדיקן הפקולטה הם כתבו: "כמי שנכחו בשיעורי הקורס בכל השנים שבהן ניתן, אנו מבקשים להביא לידיעתך, כי אותן שמועות אינן אלא עלילה חסרת בסיס ומרושעת... לא ברור לנו מה המניע להפיץ לשון הרע על ד"ר קמיר, אך כבוגרי הקורס, כמו גם קורסים וסמינריונים אחרים של ד"ר קמיר, אין אנו יכולים לעמוד מנגד בחוסר מעש בשעה ששמה הטוב של אחת המרצות המוכשרות והמקוריות ביותר בפקולטה מוכתם ללא הצדק כלשהו, ותוך גרימת נזק בלתי הפיך לה".

אבל גל השמועות לא פסק. למרות שדיוניה של ועדת הערעורים נשמרים בסוד, יודעים רבים בפקולטה לספר שהדיקן הופיע לפניה והביע התנגדות למתן קביעות לקמיר, בגלל חוסר קולגיאליות וכישורי הוראה לקויים. גם הרכבה ונימוקי החלטתה של ועדה זו חסויים, אך תומכיה של קמיר יודעים לספר שבוועדה ישבו תשעה גברים ורק אשה אחת, ומעלים תמיהה כיצד החליטה הוועדה מבלי לשמוע את הצד השני. מרצים ומרצות בכירים מחוגים שונים במדעי הרוח והחברה שלחו מכתב מחאה ברוח זו להנהלת האוניברסיטה.

פרופ' גלעד לא ענה על פניות "הארץ". הדיקן לשעבר, פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, הנמצא בשנת שבתון בארצות הברית, מסביר: "הדיקן הוזמן לחוות דעתו לפני הוועדה. אף אחד אחר לא הוזמן. זה דבר מעיק לדיקן, אשר צריך להופיע בדיון על כל תיק. לפעמים הדיקן יוצא חיוור מהוועדה. גם אני ישבתי במאות תיקים של העלאות בדרגה, ראיתי את עבודתן של הוועדות. הן לא חסינות מפני טעויות".

המידע על החלטתה של ועדת המינויים העליונה נפוץ במהירות. אורי שדה, בן 27, שמע על כך מסטודנטים אחרים בקורס. "התארגנו מיד", הוא מספר. "הרי זו מרצה שרק בשביל השיעורים שלה היה לי שווה לקום בבוקר. קודם כל רצינו לברר נגד מי נלחמים. מהר מאוד הגעתי לכל מה שמתחת לשטיח".

שדה חושד שנגד קמיר גויסו תלונותיהם של סטודנטים שלה, שלדעתו אין להן דבר על כישוריה האקדמיים. "זה נכון שהיא נוקשה, אבל זה גם יתרונה. היא מתעקשת, למשל, שפלאפונים לא יצלצלו במהלך השיעור, וזה מרגיז המון סטודנטים. היא גם נותנת המון חומר קריאה ומתעקשת שנקרא אותו לפני כל שיעור. אז אולי זה הופך אותה בעיני כל מיני אנשים ללא נחמדה, אבל זה רק בגלל שהיא לא מוכנה לעגל פינות כמו מרצים אחרים. אני גם יודע שהיו סטודנטים שהיה להם קשה איתה, בגלל שלפעמים היא מדברת אל כולנו בלשון נקבה. לי זה דווקא גרם לחשוב, נתן לי פרספקטיווה".

שדה, יחד עם 15 חברים, כתבו עצומה נגד הדחתה של קמיר, שעליה חתמו כבר יותר מ-250 סטודנטים. בפקולטה מתקשים להיזכר מתי לאחרונה התגייסו כל כך הרבה סטודנטים למאבק על עניין בעל משמעות חברתית.

שיטת הוראה תובענית

שני שיעורים במיוחד משכו אש לכיוונה של ד"ר קמיר. בשיעורים הללו דנה קמיר ביחסה של שיטת המשפט הישראלית לקבוצות שונות בארץ, ודיברה על היחס לנשים, ערבים, הומוסקסואלים ולסביות. אם לא די בכך, בשיעורים אלה החליטה קמיר לעשות היפוך מגדרי ולדבר אל הסטודנטים בלשון נקבה, כדי להמחיש לגברים (וגם לנשים) כיצד מרגישה הקבוצה השנייה.

בשיטת ההוראה שלה מזכירה קמיר את פרופ' קינגספילד, גיבור סדרת הטלוויזיה "המרוץ אחרי הגלימה". היא מתעקשת שהסטודנטים יבינו מה הם קוראים, שיוכלו לנתח ניתוח אנליטי ויהיו מסוגלים לנהל דיאלוג מסוג זה המתקיים בבתי המשפט. "זוהי שיטת הוראה תובענית, מאתגרת ומעוררת התנגדות בקרב תלמידים המעדיפים הרצאות פרונטליות שאותן צריך רק לסכם", אומר אחד המרצים בפקולטה.

בעצומה שחיברו שדה וחבריו, שהופנתה לרקטור האוניברסיטה, פרופ' מנחם בן ששון, ולדיקן הפקולטה, פרופ' גלעד, נכתב בין היתר: "כתלמידיה של ד"ר קמיר, בעבר ובהווה, אנו יכולים להעיד כי מדובר במרצה מרתקת, אשר שיעוריה מרחיבים את הדעת. שיעוריה העניקו לנו כלים לביקורת ולניתוח של המשפט בפרט, ושל המחקר האקדמי בכלל. ד"ר קמיר שייכת לקבוצה מצומצמת של מרצים, אשר נקודת הסתכלותם השונה, ערכיותם ואופן מחשבתם הטביעו את חותמם על הסטודנטים. משום כך לא ברור כיצד הוחלט שלא לאפשר למרצה כה מוכשרת להיות חלק מהסגל הקבוע של האוניברסיטה. אנו מבקשים לשקול שנית נושא זה".

נציגים של חותמי העצומה הוזמנו לפגישה עם עם נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם מגידור. הם התרשמו שהוא הופתע מאוד מהיקף התמיכה בקמיר. "זה פשוט נהיה כל כך פופולרי לשנוא אותה, שהוא לא הבין איך סטודנטים כה רבים קמים לצעוק את צעקתה", אומר שדה. האופטימיות שבה יצאו מהפגישה עם הנשיא התפוגגה לאחר פגישה נוספת, הפעם עם דיקן הפקולטה. "יצאתי בהרגשה מאוד לא נעימה ממנו", אומר שדה. "בין השורות הבנתי שהוא מצפצף על העצומה שהבאנו לו, פתאום הוא התחיל לחפש אם יש שמות כפולים ברשימה ובכלל ניסה לומר שלפקולטה אין יד ורגל בהדחה. הוא ציין שיש איתה בעיה של קולגיאליות, ונתן לנו את הרושם כאילו המחקר שלה דפוק, רק שלא נעים לו להגיד את זה".

עו"ד דרור אלנר למד כמה קורסים אצל ד"ר קמיר. "השיעורים שלה היו מרתקים ומקוריים מאוד, והועברו בכשרון רב", הוא אומר. "בדרך כלל, כשאתה לומד משפטים, אתה פשוט יכול לשבת בשיעור ולא לעשות כלום. אצלה הדרישות גבוהות מאוד, והכי חשוב זה שהיא נותנת פרשנות מקורית תוך שיתוף של הסטודנטים. לי כגבר היה חשוב מאוד להיות בשיעורים שלה, דווקא בזכות זה שהיא דיברה הרבה פעמים בלשון נקבה. פתאום הבנתי איך השפה העברית מובנית רק לגברים ומכאן שגם התרבות שלנו היא כזאת. זה שהיא דיברה בלשון נקבה נתן לי את האפשרות להרגיש איך זה להיות במיעוט - פתאום הרגשתי מה שנשים מרגישות".

אלנר אינו מבין את מניעיהם של מתנגדיה. "אין שום סיכוי שנעמוד מנגד ונשתוק. השיעורים אצלה היו חוויה אינטלקטואלית כזאת, שאף פעם לא הפסדתי שיעור אצלה. אני זוכר שהיה לי פעם שירות מילואים בחיפה, אז נסעתי במיוחד לירושלים בערב, רק כדי לא להפסיד את השיעור. זה הרי שיעור שאי אפשר לקרוא עליו בספרים או להשלים אחר כך את החומר מספרים. כל מה שאומרים נגדה הוא עלילה. מבחינתם של כל מיני מרצים, זה שהיא מנתחת את המציאות החברתית שיוצרת את ההטרדה המינית זה דבר שלא ייעשה".

אלנר, שאמור לסיים בקרוב את לימודי התואר השני בפקולטה למשפטים בירושלים, השתתף בפגישת הסטודנטים עם הדיקן. ביציאה מהפגישה אמר לחבריו "הוא (הדיקן) עוד לא יודע מה מחכה לו". למחרת נקרא לשיחת בירור, הבהיר כי על אף נימת האיום המשתמעת מן הדברים מטרותיו ענייניות, והתנצל. ההתנצלות לא התקבלה. הדיקן אמר לו כי הוא רואה בדבריו "התבטאות קשה וחמורה, שאינה יאה לעורך-דין", ומשום כך הודיע לו כי לא יקיים עמו כל קשר. כעבור זמן קצר קיבל אלנר מהדיקן מכתב המסכם את הדברים ומודיע לו: "אני מנחה בזאת את רשויות הפקולטה שעליהן אני מופקד לא לבוא עמך בקשר כלשהו, למעט מהמתחייב מן הבחינה המשפטית. למען הסר ספק, איני מתכוון להשיב למכתביך".

פירמידה של קידום

בימים האחרונים מתבקשים מרצים בפקולטה לחתום על עצומה הקוראת לנשיא ולרקטור להותיר על כנה את החלטתה של ועדת המינויים העליונה. עד כה חתמו על העצומה כמחצית המרצים בפקולטה: הם קוראים לרשויות האוניברסיטה לא להיכנע ללחצים ולפרסומים בעיתונות, מצהירים על ביטחונם בכך שהדיקן פעל כשורה ודוחים כל רמז בדבר נימוקים לא ענייניים בביטול קידומה של קמיר.

עמיתים שביקרו בביתה של קמיר מספרים שהוא מוצף בפרחים, שוקולד ויין מסטודנטים וממרצים שעושים הכל כדי לעודד את רוחה. היו ששמעו אותה אומרת כי לא היתה מצליחה לעבור את התקופה הזאת בלי העידוד הבלתי פוסק.

עו"ד ז'יזט רוחאנה היתה סטודנטית של קמיר. "הקורסים שלה היו מפוצצים", היא מספרת. "הייתי צריכה להגיש בקשה מיוחדת כדי שאוכל להיכנס לקורס שלה, שהיה כבר מלא. זו מרצה שמשאירה חותם, לא כמו שאר המרצים. היא תמיד היתה שם בשבילנו. אף פעם לא כפתה את דעותיה. כששמעתי מה קרה, הייתי בהלם. הייתי בטוחה שהיא כבר קבועה מזמן".

כשהגיעו לאוזניה השמועות שהופצו נגד קמיר היא נדהמה. "לא האמנתי לרמת הרכילות נגדה. הרי עם כל הכבוד לכל המרצים, אני, סטודנטית שלה, יודעת טוב יותר מהם אם היא מרצה טובה או לא. ברור לי שפיטרו אותה בגלל דעותיה, כנראה יש כאלה שלא מוכנים ששמו של המוסד יינשא על ידי פמיניסטית כמותה. אני אומרת את זה בכאב גדול. הייתי כל כך גאה להיות בוגרת האוניברסיטה העברית, שתמיד אומרים שיש בה המרצים הכי טובים, שיש בה חופש ביטוי ודמוקרטיה. אני מאוכזבת ומתביישת".

גם פרופ' פרנסס רדאי, מרצה בכירה בפקולטה, רואה בפרשה סוגיה פמיניסטית. "אני זוכרת כשהייתי דוקטורנטית ובחופשת לידה, אמר לי אחד המרצים שלי שעדיף שלא אמשיך ללמד באחד הקורסים כי בגלל מצבי לא אוכל להגיע לרמה הנדרשת. למיטב זיכרוני, בערך בעשרים השנים האחרונות הועלו לקביעות בפקולטה 22 גברים וכולם קיבלו אותה; מתוך תשע נשים שהיו מועמדות לקביעות, רק שש הצליחו לקבל אותה. באוניברסיטה יש פירמידה של קידום: יותר ממחצית הסטודנטים הן נשים, אך ככל שעולים בפירמידה מספרן הולך וקטן".

דוברת האוניברסיטה טוענת שבשנים האחרונות דווקא יש שיפור: "מתוך 38 חברי סגל אקדמי בפקולטה ישנן 11 נשים. שיעור חברות הסגל בפקולטה למשפטים עומד על 28%, מעט יותר משיעור חברות הסגל במדעי הרוח (26%) או בפקולטה לרפואה (21%). יש לציין שבשנים האחרונות ישנה מגמת עלייה במספר המינויים של נשים כחברות סגל. מ-1997, למשל, כ-30% מהמינויים של חברי סגל חדשים היו נשים".

לדברי רדאי, יש שתי קבוצות של טענות נגד קמיר. "אחת היא של סטודנטים, כאלה שלומדים אצלה קורס חובה, והפמיניזם שלה מעורר אצלם אנטגוניזם. צריך לזכור שהיא קיבלה ציוני הערכה גבוהים מאוד בקורסי הבחירה עמוסי הסטודנטים שלה. מחקר שערכה לשכת עורכי הדין האמריקאית בשנת 1996 הראה, שבעוד שסטודנטים מכבדים ומעריכים גברים שמלמדים בשיטה אסרטיווית, הם מתנגדים לנשים שמעיזות לעשות את זה. אם זה בא מאשה הם תופשים את זה כהתנשאות כלפיהם והשפלה. מה שמדאיג הוא, שלא שמו דגש על הסטודנטים שנהנים משיעוריה ומהפרספקטיווה החדשה שהיא נותנת להם".

קבוצת הטענות השנייה, אומרת פרופ' רדאי, באה מעמיתיה הגברים. "העיסוק האקדמי שלה בעניין של הטרדה מינית עורר המון מחלוקת. זה כנראה מעורר התנגדות אליה אצל קבוצות מסוימות. מה שמשונה הוא, שהדרישה הזאת של קולגיאליות לא עלתה כלפי מרצים אחרים בפקולטה. העובדה שזה מופנה רק כלפי אשה מעוררת דאגה".

על השאלה איך הצליחה היא עצמה לקבל קביעות מגיבה רדאי בצחוק. "זה בעיקר מזל. אני הרי גם אשה, גם יש לי מבטא. זה מצב די גרוע. אולי בעצם נתנו לי קביעות כי, בשונה מאורית, הפמיניזם שלי בלתי נראה בשבילם".

קמיר עוד לא התייאשה לגמרי. סירובה להתראיין נובע מתקוותה שנשיא האוניברסיטה ינסה למצוא דרך להשאיר אותה בפקולטה. "כל עוד הדלת פתוחה למשא ומתן, אני מגלה לויאליות וקולגיאליות לאוניברסיטה", היא אמרה וסיימה בכך את השיחה.

חיים בשוק תחרותי

כשקמיר שבה לישראל מלימודי הדוקטורט שלה במישיגן, המליצו לה רבים לנסות להשתלב באוניברסיטה אחרת בארץ. הפקולטות האחרות למשפטים ידועות כסביבה פתוחה הרבה יותר לתחומי מחקר חדשניים ורדיקליים, ובכלל זה לפמיניזם. ד"ר למשפטים ליאורה בילסקי, אשר שבה עם קמיר באותה עת ואף היא עוסקת במחקר פמיניסטי, הספיקה בינתיים לקבל קביעות מאוניברסיטת תל אביב. אבל קמיר החליטה לחזור לאוניברסיטה העברית.

פרופ' אלכס שטיין מהפקולטה למשפטים, אשר כיהן בעבר כסגן דיקן הפקולטה, אינו מתרגש מהעובדה שוועדת הערעורים ביטלה את קידומה של קמיר. "אני סומך על רשויות האוניברסיטה בכל החלטה שלהן", הוא אומר. "אין סיכוי בעולם שהיא הורחקה בגלל הנושא שהיא עוסקת בו. אני מנחש שיש לה בעיות בהוראה, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. זה נכון שמבחינת הפרסומים שלה מצבה לא רע, אבל אי אפשר להגדירו כמצוין. אולי בשביל האוניברסיטה העברית זה לא מספיק טוב, אבל אצלנו כאן הכל סודי, ועדיף שזה יישאר כך, כי זה מגן עליה".

פרופ' שטיין אינו מתרשם יותר מדי מחוות הדעת הטובות על קמיר, שהגיעו מחו"ל. "אני מכיר טוב את השוק הפמיניסטי. קמיר היא לא בליגה של מקינון. יש לה פוטנציאל, אבל זה נורא קשה. אני יודע שיש לה חברים שמעריכים אותה נורא, אבל אלו לא חוות דעת שאפשר לסמוך עליהן. זה כמו שאמא שלי חושבת שאני הכי חכם בעולם".

גם אליו הגיעו השמועות נגד קמיר. "אני מסכים שאין כל בסיס לשמועות עליה, אבל יש איתה בעיות. היא יכולה לשבת בישיבת סגל ולקטוע אנשים באמצע המשפט, כמו להגיד לנו איך אנחנו דופקים סטודנטים ערבים. אצלנו לא מדברים בצורה כזאת, בטח לא בישיבות של מועצת הפקולטה. היא פשוט לא מנומסת. יש גם כל מיני טענות קולגיאליות נגדה, והן חשובות, כי אנחנו חיים בשוק תחרותי. פעם היינו הפקולטה למשפטים הכי טובה בארץ. היום הפכנו לשוליים ואנחנו צריכים להילחם על כל סטודנט שיגיע אלינו. במצב כזה, שיקולי קולגיאליות ואיכות הוראה הם חשובים. ודאי שחוסר קולגיאליות הוא מכריע במקרה של מישהו בינוני. למה לקחת בן אדם שנמצא בספק?"

לפרופ' מקינון, אשר מרצה באוניברסיטאות של מישיגן ושיקגו, יש הערכה גבוהה בהרבה לרמתה של קמיר, שהיתה סטודנטית שלה בלימודי הדוקטורט. "קמיר היא המומחית הראשונה בעולם בתחום הטרדה מינית", היא אומרת. "יש לה רקורד אקדמי מרשים מאוד ויכולת אינטלקטואלית מדהימה. הכתיבה שלה מוכרת ברמה בינלאומית ואפקטיווית מאוד. מה שקורה אצלכם נשמע לי כמו אפליה. היא נענשת דווקא בגלל יכולותיה יוצאות הדופן. העובדה שמשתמשים בסטודנטים נגדה הופכת את המקרה לבלתי נסבל. יש כאן הפרה בוטה של חופש ביטוי אקדמי וחבל שאצלכם עדיין נענשים על דעות פמיניסטיות".

לתמיכה זוכה ד"ר קמיר גם ממשרד המשפטים. עו"ד מיכל לייפר-אלבשן, הממונה על מעמד האשה במשרד המשפטים ועוזרת משפטית למנכ"ל, רומזת שקמיר עצמה היא קורבן לסוג מתוחכם של אפליה בגלל מין: "הטרדה מינית לא נובעת ממשיכה מינית, אלא ביטוי נוסף למנגנון של קיפוח ודיכוי נשים. ככל שהרמה המקצועית של אשה עולה, אנו נתקלים ברמות תחכום גבוהות של הטרדה ופחות בהצעות ישירות. פשוט נוצרת סביב האשה סביבה עוינת. המטרה, במקרים כאלה, היא לשמר את ההגמוניה הגברית ולמנוע מהנשים להשתלב בתוך המערכת. דברים כאלה מתרחשים לא רק בדרך של הטרדה מינית. בכל מקרה הדינמיקה היא שכאשר יש אשה שמאיימת על ההגמוניה, מנסים לדחוק אותה החוצה בדרכים שונות. היא הופכת להיות גורם של אי נוחות, שמפריע למהלך הרגיל של הדברים".

עו"ד לייפר-אלבשן הכירה את קמיר בהשתלמות ליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, שבה עידכנה אותם קמיר במשמעות החוק נגד הטרדה מינית. "היתה הרשמה אדירה, עד שנאלצנו לחלק את ההשתלמות לשני ימים נפרדים", מספרת לייפר-אלבשן. "היא מדהימה. היא האורים והתומים בכל מה שקשור להטרדה מינית בארץ. אני זוכרת שהיא אמרה בהרצאה, שהעיסוק שלה גורם לגברים רבים להרגיש מאוימים. היא הדגישה במיוחד שאין לה כוונה להאשים מישהו מסוים, או לטעון שיש קונספירציה של כל הגברים, אלא רק רוצה לשטוח לפנינו את התוצאה של ההבניה החברתית שכולנו שותפים להנצחתה".

הטרדה מינית בעבודה

את הצעת החוק הגישו למניעת הטרדה מינית הגישו שמונה חברות כנסת, בראשות ח"כ יעל דיין, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה. החוק אושר במליאת הכנסת בקריאה ראשונה ב-29 בנובמבר 13) 1997 ח"כים הצביעו בעד, 5 נגד, 3 נמנעו), ובקריאה שנייה ושלישית ב-10 במארס 1998 (מתנגד אחד, ח"כ רחבעם זאבי). החוק מגדיר הטרדה מינית כעבירה, קובע הליך מיוחד לטיפול בהטרדה מינית שההתרחשה במסגרת יחסי עבודה, וסעד מיוחד לקורבן הטרדה מינית. דברי ההסבר הכלליים הנלווים לחוק מדגישים כי "הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן" ו"מקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן".

קול מקורי

תגובת דוברת האוניברסיטה העברית, אורית סוליצאנו:

"לנשיא האוניברסיטה הגיעו עצומות ופניות, מצד סטודנטים ומרצים, שהביעו עמדות שונות ומנוגדות בעניינה של ד"ר אורית קמיר. החלטת האוניברסיטה היא כי בשלב זה לא תקבל ד"ר קמיר קביעות.

"ההחלטה על מינויים וקידומם של אנשי סגל באוניברסיטה נעשית על בסיס שקלול הצלחתו של איש הסגל במחקר, בהוראה ובשירות הקהילה האקדמית והכללית. לצורך ההחלטה מסתמכת הנהלת האוניברסיטה על חוות דעת מקצועיות של מומחים ומשאלי הערכת הוראה של סטודנטים. האוניברסיטה אינה נוהגת להביא לידיעת הציבור את השיקולים והטעמים שמאחורי ההחלטה בעניינם של חברי סגל שנידונו בוועדות המינויים וזאת מטעמים של שמירה על כבוד האדם והגנה על פרטיותו.

"אין כל שחר לטענה כי שיקולים פרסונליים או שמועות עמדו לפני ועדת המינויים העליונה כאשר דנה בעניינה של ד"ר קמיר. דווקא עובדת היותה של ד"ר קמיר 'קול מקורי' בנוף האקדמי ובמחקר המשפטי נלקחה בחשבון ונזקפה לזכותה. להשקפותיה הפמיניסטיות של ד"ר קמיר או לעמדותיה בנושא הטרדה מינית אין כל השלכה או קשר לעניין מתן קביעות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו