בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תקראו לו עבריין

לעומת החנינה הדרמטית של מרק ריץ', עברה החנינה שקיבל אל שווימר מהנשיא קלינטון בשקט מוחלט. ממילא מה שנחשב באמריקה לעבירה, אספקת ציוד צבאי אסור לישראל, נתפס כאן כמעשה ציוני פטריוטי. שווימר משחזר לראשונה את המעשה שהזניק את הקריירה העסקית-ביטחונית שלו בארץ

תגובות

לפני שלוש שנים ביקר אל שווימר בלאס וגאס. הוא התאכסן אצל בריאן גרינשפן, בנו של חברו הטוב, האנק גרינשפן. "הוא אמר לי שהפעם אני אורח מכובד במיוחד", אומר שווימר, "מפני שאני ישן על המיטה שהנשיא קלינטון ישן עליה רק לפני שבוע". גרינשפן וקלינטון למדו ביחד באוניברסיטת ג'ורג'טאון. מאז הם שמרו על קשרי חברות. לגרינשפן היתה דלת פתוחה אצל הנשיא קלינטון. לפני חודשיים הוא החליט לנצל את קשריו הטובים ולבקש חנינה בשביל אל שווימר.

אל שווימר, מייסד התעשיה האווירית בישראל וחבר קרוב של שמעון פרס, נשפט והורשע בקליפורניה בשנת 1950 בעבירות על חוקי האמברגו וייצוא בלתי חוקי של נשק. זה היה אחרי שהוא קנה בשביל ההגנה מטוסים ונשק מעודפי הצבא האמריקאי והעביר אותם למדינה שבדרך. הוא נקנס ב-10,000 דולר וכל זכויותיו האזרחיות נשללו ממנו. למרות ששווימר נשאר אזרח אמריקאי, נאסר עליו להצביע בבחירות, הוא סולק מיחידת המילואים שלו ונמנעה ממנו האפשרות לעבוד במוסדות ממשלתיים.

שלוש שנים אחרי ששווימר ישן על המיטה שקלינטון ישן עליה, הוא קיבל מהנשיא חנינה. בפנטהאוז שלו בתל אביב שווימר לא נראה נרגש במיוחד. בגיל 83 חנינה כזאת היא סמלית בלבד וחסרת משמעות מעשית. ממילא אין לו כוונה לעבוד באחד ממוסדות הממשל האמריקאי או לחזור ולהצטרף ליחידת המילואים שלו.

בניגוד לכמה חנינות אחרות של יהודים, החנינה שנתן קלינטון לשווימר לא תפסה כותרות גדולות. ראיון קצר איתו, שערך כתב ה"וושינגטון טיימס" בתל אביב, פורסם רק בעמוד 9 של העיתון; ב"לוס אנג'לס טיימס" נדחק הסיפור לעמוד 18. גם בישראל היתה חשיפה מזערית לחנינה של שווימר. אפשר להבין את זה. המעשים שבגינם נשפט והורשע אירעו לפני 53 שנים. הגם שנחשבו בארצות הברית עבירות פליליות, שווימר, כמו גם מכריו, נתנו להם פירוש הירואי-ציוני.

"מבחינתנו הוא היה גיבור", אומר טדי קולק, שהיה ראש משלחת הרכש של ההגנה בניו יורק והאחראי הישיר על שווימר. "הוא עשה הרבה בשבילנו, הוא איש יוצא מהכלל. ההרשעה לא שמה עליו כתם שחור, אנחנו כולנו המשכנו להיות חברים שלו, בשבילנו זה היה אות הצטיינות ולא הרשעה בעבירות נוראיות".

נמרוד נוביק, מכר, אומר ש"מי שעבר על חוק של מדינה אחרת כדי להציל את מדינת ישראל הוא לא עבריין בעיני, הוא פטריוט, גיבור לאומי". גם שווימר מרגיש כך. "במשך השנים לא ביקשתי חנינה מפני שבהליך הבקשה אתה צריך להדגיש שאתה מצטער על מה שעשית ולבקש מחילה על מעשיך. מעולם לא הרגשתי שעשיתי משהו רע ולכן לא היתה לי כוונה לבקש סליחה. בריאן גרינשפן הבטיח לי שבמסגרת הבקשה שהוא מגיש, אני לא אצטרך לבקש מחילה. קיבלתי את החנינה בלי לחתום על אף מסמך ובלי להביע צער או חרטה".

החבורה של אל

הפרשה שהסתיימה בהרשעה החלה ב-1947. שווימר היה מהנדס מוטס בחברת התעופה TWA. איכשהו נוצר קשר בינו לבין אנשי ההגנה בניו יורק. הם חיפשו מתנדבים ומטוסים להטסת ניצולי שואה מאירופה לישראל. שווימר נענה בהתלהבות, "אבל כשהבנו שתפרוץ מלחמה שינינו את התוכניות שלנו. במקום להטיס ניצולי שואה לישראל החלטנו להטיס לשם נשק. נשאר רק לתכנן איך לעשות את זה. בארצות הברית היה אמברגו על יצוא נשק למזרח התיכון. היה ברור שלא נוכל ללכת עם החוק ושעלינו לפעול בניגוד לחוק".

בתחילה היה שווימר כפוף ליהודה ארזי. "אני זוכר שהייתי במלון פורטין בניו יורק כשפתאום נכנס לחדר ארזי, שבזה הרגע הגיע משדה התעופה בטיסה מתל אביב. הוא סיפר לנו שכשפקיד ההגירה ראה את הדרכון הפלשתיני שלו, הוא אמר לו שאין לו שום בעיה לאשר את הכניסה שלו לניו יורק; הוא רק לא רוצה שארזי ירכוש כאן נשק. כולנו צחקנו. ארזי הרי הגיע לניו יורק כדי לקנות נשק".

אחר כך הוחלף ארזי בטדי קולק. מטה ההגנה בניו יורק שכן במלון פורטין, ברחוב 60 פינת השדרה החמישית. כל שליחי ההגנה התגוררו במלון, שם שכנו גם משרדי ההגנה. במרתף המלון פעל מועדון הלילה הידוע "קופה קבאנה", שבו בילו ראשי המאפיה. גם טדי קולק ביקר שם פעם אחת. לפעמים הלכו חברי משלחת הרכש למועדוני ג'אז בהארלם ובגריניץ' וילג', אבל רוב הזמן עבדו. "את המאמץ הגדול ביותר השקענו בהשגת מטוסים", כתב טדי קולק בספרו "ירושלים אחת". "שווימר היה ממונה על נושא זה".

שווימר חיפש מטוסים וטייסים שיטיסו אותם ואת כל אלה, הוא אומר, היה קל להשיג בארצות הברית של אחרי מלחמת העולם השנייה. "היו הרבה טייסים, רבים מהם יהודים, אבל לא רק יהודים, שחזרו מהמלחמה ועוד לא היו קשורים למקום עבודה ולמשפחה". מטוסים היו קלים להשגה כמעט כמו טייסים. "בארצות הברית היו מטוסים שעוד לא הגיעו לאירופה כדי להשתתף במלחמה. המלחמה הסתיימה והמטוסים האלה הפכו לעודפים. היו גם אלפי מטוסים שהשתתפו במלחמה והיו זקוקים רק לשיפוץ קל. עשרות אלפי מטוסים כאלה עמדו למכירה באותן שנים".

בשבועות הראשונים, מספר שווימר, התגבשו אצלם תוכניות רבות איך להתגבר על האמברגו ולהוציא את המטוסים מארצות הברית, אבל לא היה להם הכסף הנחוץ ליישם אותן. "רק כשהגיע כסף מהסוכנות היהודית יכולנו להזיז את התוכניות".

שנים-עשר מתנדבים היו במה שנקרא "החבורה של אל". הם הקימו כמה חברות קש. מטוסי אחת החברות נרשמו כמטוסי מטען שמעבירים בשר וירקות ממיאמי לסאן חואן, בירת פורטו ריקו. משם המשיכו המטוסים לצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וממנה לישראל. חברה אחרת נרשמה בפנמה; המטוסים שנרכשו בארצות הברית טסו לפנמה בטיסות אזרחיות ומשם, דרך מקסיקו, לישראל.

מעצר במקסיקו סיטי

שווימר קנה ארבעה מטוסי קונסטליישן, עשרה מטוסי סי-46 וכמה מטוסי בי-17, שכונו "המבצר המעופף". הייתי בדלוור, בפלורידה, בחוף המערבי, קניתי איפה שרק אפשר, הוא אומר. בחיפושיו הוא מצא מגרש גרוטאות ענק בהוואי שהכיל כמויות גדולות של נשק. הוא שלח לשם את אנשיו. בלילה, כשהשמירה על המגרש היתה רופפת, הם גנבו מאות ארגזים של כלי נשק מסוגים שונים, הבריחו אותם לקליפורניה ולמקסיקו ומשם להגנה בישראל.

פעם נסע שווימר עם רבע מיליון דולר במזומן למקסיקו. ההגנה העמיסה במקסיקו נשק על האונייה "קפלוס" (כמה מהתותחים המיושנים התגלו כלא יעילים כשהגיעו לארץ, וזכו לכינוי "קוקראצ'ה"). שווימר היה אמור לתת את הכסף לשר בממשלה המקסיקנית, שסייע להגנה להשיג את הרשיונות המתאימים. עם הכסף במזוודה ואקדח בחגורה טס אל שווימר למקסיקו. כשיצא משדה התעופה הוא עוכב על ידי שוטר מקומי, שחשד באמריקאי החמוש באקדח. איש הקשר של שווימר במקסיקו שיכנע אותו לתת לשוטר עשרים דולר כדי להיפטר ממנו.

עיניו של שווימר נוצצות כשהוא נזכר בתקופה ההיא. עשיתי כל מה שיכולתי, הוא אומר, רק רציתי לעזור למדינה. מיליוני דולרים החליפו ידיים במבצעים האלה. לא תמיד היה פיקוח על כל דולר. קולק כתב על כך בגילוי לב בספרו. "שרר אצלנו בלבול גמור בהנהלת החשבונות... אי הסדר הגדול ביותר שרר, כמובן, בעסקות הבלתי חוקיות שלנו. את העסקות האלה צריך היה לבצע במזומנים, בלי לקבל קבלות ובלי רישום דיווחים בכתב".

קולק גם נכנס לפרטים: "לא פעם בילינו לילות במלון פורטין כשאנו אורזים כספים, לפעמים בשטרות בעלי ערך נמוך, לתיתם לאל שווימר לתשלום עבור המטוסים. פעם אמרתי לג'ו בוקסנבאום: תביט, אל מקבל המון כסף. באחד הימים אני אצטרך לתת דין וחשבון עליו. אבל אינני יכול לקבל ממנו דו"ח חשבונות. אז ג'ו ניגש אל שווימר ואמר: קיבלת מטדי מאה אלף דולר בשבוע שעבר, מה עשית עם הכסף? אל התיישב ורשם על פיסת נייר כל אשר יכול לזכור, אבל לא הוא ולא אנחנו לא יכולנו לחשב להיכן הלך כל דולר ודולר". בארץ היתה תחושה דומה. ביומן המלחמה שלו כתב דוד בן גוריון ב-1.8.48: "יש הוצאות ארגוניות מופרזות באמריקה".

קשרים עם המאפיה

חברו הקרוב של שווימר, האנק גרינשפן, היה יד ימינו במבצעים האלה. גרינשפן נולד בברוקלין, למד משפטים אבל נטש את המקצוע. במלחמת העולם השנייה הוא שירת כקצין בארמיה של הגנרל פטון. ב-45', כשהשתחרר מהצבא, עבר גרינשפן ללאס וגאס וקנה שם עיתון קטן, "לאס וגאס לייף". כדי להתפרנס היה איש יחסי הציבור של מלון פלמינגו, אז בבעלותו של בגסי סיגל, מראשי הפשע המאורגן האמריקאי. הוא גם היה מיודד עם פרנק סינטרה וכעבור שנים היה אחד העיתונאים היחידים שהורשו להשתתף בחתונתם של סינטרה ומיה פארו.

היה זה גרינשפן שיצר בניו יורק קשרים בין אנשי המאפיה המקומית לבין אנשי ההגנה. המאפיונרים, רבים מהם יהודים, סייעו להגנה ברכישת כלי נשק והעברתם ליעדם. הם שלטו ברציפים של נמל ניו יורק. מלה אחת שלהם העבירה את הסחורה המוברחת בלי הרבה שאלות. "איש לא רצח מעולם לפי הזמנתנו", כותב קולק בספרו, "אולם הם דאגו והבטיחו כי משלוחינו יצאו לדרכם". סינטרה גם סייע פעם לאנשיו של קולק, כשהעביר בשבילם כספים.

שווימר יודע על הקשרים האלה אבל אומר שהוא לא היה מעורב בהם. "אנשי מאפיה יהודים תרמו לנו כסף, אבל אני הייתי עסוק ברכישת מטוסים. אנשי המאפיה היו מעורבים ברכישה של נשק קל".

ב-49' קנה גרינשפן את ה"לאס וגאס סאן", שהיום עורך אותו בנו בריאן. במשך 40 שנה הוא כתב בו טור אישי חריף. בטורו הוא תקף, בין השאר, את הסנטור הרפובליקני ג'וזף מקארתי, ששיגע את ארצות הברית בציד מכשפות אחרי קומוניסטים אמיתיים ומדומים. הטור הפך את גרינשפן לדמות אהודה בלאס וגאס.

כמו שווימר, גם גרינשפן נשפט והורשע בהפרת חוקי האמברגו וחוק הנייטרליות האמריקאי. ב-61' הוא קיבל חנינה מהנשיא קנדי, התמודד על משרת מושל נוואדה מטעם המפלגה הרפובליקנית ונכשל אחרי שמתנגדיו השתמשו בהרשעתו נגדו.

ב-89' הוא מת מסרטן. ב-93' נחנכה על שמו רחבת הכניסה לגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בירושלים. קלינטון, חבר קרוב של בנו, שלח מכתב ברכה. האנק גרינשפן אהב את ירושלים ונאבק כדי לתמוך בהקמת מדינת ישראל, הוא כתב, ואף ציין את "תרומתו ארוכת השנים לעם האמריקאי".

שווימר אומר שהם היו חברים קרובים, כמו בני משפחה. לכן הוא לא התפלא כשבנו הבכור של האנק, בריאן, ביקש מקלינטון חנינה בשבילו. "הוא כמו בני, אמרתי לו רק דבר אחד: בלי שום הבעת חרטה".

בריאן גרינשפן, על פי ה"לוס אנג'לס טיימס", תרם רבבות דולרים למסעות הבחירות של קלינטון והשתמש באחוזתו בלאס וגאס כדי להתרים מאות אלפי דולרים נוספים. כאשר התארח בבית הלבן הוא לן בחדר השינה שבו התאכסנו התורמים הגדולים של הקלינטונים והמפלגה הדמוקרטית. את רעיון החנינה לשווימר הוא העלה בחג ההודיה, כשהיה אורחו של קלינטון בקמפ דייוויד. קלינטון ביקש מגרינשפן להעביר לו בקשה רשמית. ל"לוס אנג'לס טיימס" אמר גרינשפן שהוא לא מודאג שמא יואשם בכך שניצל את השפעתו כדי להשיג חנינה לשווימר. "חנינות מיועדות למקרים כמו זה. אין לי נקיפות מצפון על מה שעשיתי".

הרשעה ושלילת זכויות

ההרפתקאות המשותפות של האנק, טדי ואל עוררו את חשדם של סוכני האף-בי-אי, שלא אהבו את הברחות הנשק, את הקשרים עם המאפיה ואת היחסים ההדוקים עם אנשי קשר בצ'כוסלובקיה. בינואר 48' העמיסו הבחורים המצוינים נשק על אונייה בנמל בניו ג'רזי. אחד הארגזים נבקע וחומר נפץ התפזר על הרציף. עובדי הנמל היו המומים. הם היו בטוחים שהם מעמיסים מכונות ישנות.

האף-בי-אי נכנס לפעולה ושווימר הושם תחת מעקב. באחד המקרים, הוא סיפר ל"וושינגטון טיימס", פשטו סוכני אף-בי-אי על שדה תעופה בפלורידה כמה שעות אחרי שהמטוס שלו המריא. במקרה אחר הוא השתתף בישיבה במלון הנרי הדסון בניו יורק, כשנמסר לו שסוכני האף-בי-אי שואלים עליו בלובי. הסוכנים עלו לחדרו במעלית; שווימר ירד 20 קומות במדרגות, נכנס למכונית ממתינה ונסע במהירות לגבול הקנדי. "היה ברור שאני לא יכול להישאר יותר בארצות הברית", הוא אומר.

במאי 48' הוא טס מקנדה לז'נווה. "שם פגשתי בפעם הראשונה את פנחס ספיר, שהיה ראש משלחת הרכש של ההגנה באירופה. לא הכרתי את האנשים האלה, לא ידעתי מיהם. הם הודו לי על מה שעשיתי ונתנו לי כרטיס טיסה לצ'כוסלובקיה". משם הוא טס לישראל במטוס תובלה סי-46, שאותו הבריח מארצות הברית לצ'כוסלובקיה.

במלחמת העצמאות הוא היה מתנדב במפקדת חיל האוויר. "אני ואהרן רמז, מפקד חיל האוויר, הזזנו את החיל. אני הייתי אחראי על שדות התעופה ועל המתנדבים שהגיעו מחוץ לארץ". אחרי המלחמה החליט שווימר לחזור לארצות הברית. "לא רציתי להיות כל חיי עבריין נמלט", הוא אומר. יחד איתו חזרו ארבעה מתנדבים נוספים. "הכל סודר באמצעות הסוכנות היהודית, הם סידרו לנו עורך-דין והבטיחו לדאוג לכל דבר". עורך-הדין, מארי גורפיין, המליץ לכל הנאשמים להודות באשמה. הישראלים שהיו מעורבים בהברחות, ובהם טדי קולק, חששו ממשפט ארוך ומתוקשר. הם לא רצו שמעורבותם בפרשה תיחשף.

שווימר סירב להודות באשמה ולכן נמשך משפטו שלושה חודשים וחצי. השופט היה אדם קשה, הוא אומר. "הוא רצה להכניס אותנו לכלא. רק בלחץ הקהילה היהודית שעקבה אחרי המשפט הוא ויתר על העונש הזה". בספרו כותב קולק שממשלת ארצות הברית "הוציאה בוודאי עשרות אלפי דולרים כדי להביא עדים מצ'כוסלובקיה, מהונולולו ומהחוף המערבי. נראה כי מסיבה כלשהי היה חשוב להם להשיג עונש חמור".

בפברואר 50' הסתיים המשפט בשלילת זכויות האזרח שלו ובקנס של 10,000 דולר. "הסוכנות היהודית שילמה את הקנס", אומר שווימר. "מאחר שנולדתי בארצות הברית הם לא שללו את אזרחותי. אם לא הייתי נולד בארצות הברית, גם הדרכון האמריקאי היה נלקח ממני".

העיתונות האמריקאית סיקרה את המשפט בהרחבה. ב"הארץ" פורסמה ידיעה קטנה: "בעת המשפט הודו הנאשמים ששלחו ציוד צבאי לישראל דרך צ'כוסלובקיה. התובע הכללי אמר שהמטוסים שהוטסו מלוס אנג'לס צוידו בצ'כוסלובקיה במכונות ירייה ולאחר מכן הועברו לישראל לשם מלחמה בערבים".

בתום המשפט חזר שווימר לעיסוקיו. ההרשעה, הוא אומר, מעולם לא הפריעה לו. "הצטרפתי לשמעון פרס לפגישות עם נשיאי ארצות הברית רייגן ובוש. הם ידעו מי אני. אתה לא יכול להיכנס לפגישה עם נשיא ארצות הברית בלי שיערכו עליך תחקיר מקיף. אבל אף אחד מנשיאי ארצות הברית לא אמר לי אף מלה על ההרשעה".

השפעה מאגית על פרס

שווימר נולד בקונטיקט ב-1917. הוריו נתנו לו את השם אדולף ויליאם. במשך שנים הוא הסתיר את העובדה ששמו הפרטי אדולף. למכריו אמר שאל אינו קיצור של שם אחר, שזהו שמו הפרטי. במחצית שנות ה-80, כשהסתבך בפרשת איראנגייט, נחשף לראשונה שמו המלא. אביו היה איש עסקים שאיבד את הונו בשנות השפל. שווימר נאלץ להפסיק את לימודיו ועבד במפעל המטוסים סיקורסקי מגיל 15. "אינני מהנדס מוסמך כי בעת השפל בארצות הברית היה עלי לפרנס את משפחתי", הוא אמר בראיון ל"הארץ" ב-68'.

במלחמת העולם השנייה הוא עבד מטעם חברת TWA בפיקוד ההובלה האווירית של ארצות הברית והמשיך לעבוד בחברה גם אחרי המלחמה. אחר-כך הקים מפעל לשיפוץ מטוסים בברבנק שבפלורידה וחברת תעופה קטנה שמטוסיה טסו מחוף אל חוף. "זה היה אז פופולרי מאוד", הוא אומר.

בשנת 51' ביקר דוד בן גוריון בארצות הברית. "הכרתי אותו ממלחמת השחרור", נזכר שווימר. "כשהייתי במפקדת חיל האוויר היינו נפגשים איתו אחת לשבוע. הוא רצה לראות אותי. הוא הגיע למפעל שלי בפלורידה מוקף באנשי ביטחון. השיחה בינינו היתה קצרה. הוא שאל אם אני מוכן לחזור לישראל כדי להקים את התעשייה האווירית".

שווימר לא היסס לרגע. "כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה הייתי באירופה. ראיתי מה קרה ליהודים, מה נשאר מהם, ביקרתי במחנות, היו לי רגשות יהודיים. הורי הגיעו לארצות הברית מהונגריה בתחילת המאה. הבית שלנו היה בית עם רגשות יהודיים. כל זה הוביל אותי לישראל".

למרות הציונות הנרגשת, שווימר עוד לא שולט בעברית. "ב-45' הייתי בוונצואלה ביחד עם קבוצה של אנשי תעופה אמריקאים", הוא מספר. "הקמנו שם את חברת התעופה הלאומית של ונצואלה. בתוך כמה חודשים כולם דיברו ספרדית. רק אני לא. אין לי אוזן לשפות. אני סובל מזה, אבל אין לי תירוצים".

כבר חמישים שנה הוא גר בישראל. בשנים הראשונות הוא גר בסביון, אחר-כך עבר לפנטהאוז ענקי בתל אביב. אשתו רינה, ישראלית. בנו דן גר בקונטיקט, ועובד כמפיץ עיתונים. "אני עליתי לארץ מקונטיקט. הוא החליט לעבור לשם. אני עוד מקווה שהוא יחזור לארץ". בתו דפנה, תכשיטנית, נשואה לניר דגן, טייס בארקיע ובנו של נחמיה דגן, שהיה תת-אלוף בחיל האוויר. "חיל האוויר נשאר אצלנו במשפחה", מתגאה שווימר.

שווימר הגיע לישראל מלא התלהבות. הוא הקים את מכון בדק לשיפוץ מטוסים, שממנו צמחה אחרי כמה שנים התעשייה האווירית. בעיתונות פורסם שלעלייה שלו היו גם צדדים כלכליים: הוא מכר את המפעל שלו בברבנק למשרד התחבורה הישראלי. שנה אחר-כך שווימר הכחיש וטען שהציוד למפעל בדק לא נקנה מהמפעל שלו בפלורידה, אלא ממפעל אחר בפלורידה, שפשט את הרגל.

חברת אל-על, הלקוחה העיקרית של המפעל, התנגדה למינויו של שווימר למנכ"ל. מכון בדק בלוד נקלע די מהר לקשיים. הציוד ששווימר הביא איתו לא התאים, ההערכות הכלכליות על רווחיות מהירה היו מוגזמות, וחברת אל-על הקימה מכון בדק משלה. אבל שווימר לא היה מודאג. באותן שנים הבשילה בינו לבין שמעון פרס ידידות מופלאה. פרס היה מנכ"ל משרד הביטחון. הוא שיכנע את שר הביטחון, פנחס לבון, להעביר את המכון לאחריות המשרד. לבון ופרס אף סיירו במפעל. לבון הבטיח תמיכה ממשלתית נדיבה.

הידידות האמיצה בין פרס לשווימר נשמרת עד היום. לשווימר יש השפעה מאגית על פרס. הוא היה שליחו המיוחד לירדן, מצרים ומרוקו. הוא הצטרף אליו לטקס קבלת פרס נובל לשלום באוסלו. הוא היה איתו בפגישות עם נשיאי ארצות הברית. ח"כ קולט אביטל, אז במשרד החוץ, זוכרת שפרס צירף אליו את שווימר לפגישות עם פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת. היא אף פעם לא התלהבה משווימר. "כשאומרים על פרס שהוא מוקף במיליונרים שלא תמיד ראוי שיהיה מוקף בהם, מתכוונים, בין השאר, גם לשווימר".

כשפרס היה ראש הממשלה הוא מינה את שווימר ליועצו לענייני מדע וטכנולוגיה. כשהיה ממלא מקום ראש הממשלה הוא מינה את שווימר ליועץ מיוחד לענייני תיעוש הנגב. שווימר היה אסיר תודה. ב-81' הוא הקים את עמותת אל"ף, אזרחים למען פרס, גייס ותרם כספים לעמותה. במשרדי העמותה המפוארים במלון דן בתל אביב הגה שווימר, ביחד עם ז'אן פרידמן, את מודעות הענק שקראו לתמיכה בשמעון פרס. פרס הפסיד בבחירות, מה שלא פגם בידידות.

הם משוחחים לעתים קרובות. פרס עדיין רואה בשווימר יועץ חשוב. בשבועות האחרונים הוא מייעץ לו להצטרף לממשלת אחדות בראשות אריאל שרון. "אני מקווה שפרס יהיה שר בממשלה של שרון מפני שהוא פוליטיקאי רב ניסיון והוא אחד הפוליטיקאים היחידים שיודע איך להשיג הסכם שלום. לחמנו בכל המלחמות רק כדי להגיע להסכמי שלום. שרון הוא שרון אבל הוא ראש הממשלה עכשיו וצריך לעזור לו ולא להיות נגדו".

הביג צ'יף של התעשייה האווירית

כשמפעל בדק הפך להיות התעשייה האווירית, הועמד שווימר בראשה. "אני הייתי הביג צ'יף של התעשיה האווירית", הוא אומר, "אני ניהלתי את הכל". הוא נחשב מנהל קשוח, מסתורי. הוא התראיין לעתים רחוקות והתרחק מצלמי העיתונות. הוא היה מהיר החלטה. בפגישת שיווק עם אנשי חיל האוויר של מדינה מסוימת הם אמרו לו שלא יוכלו לרכוש מהתעשיה האווירית את מטוסי הכפיר, מפני שלכפיר אין מכ"ם. אם אתם רוצים מכ"ם יהיה לכם מכ"ם, הוא אמר להם.

"פניו של ראש פרויקט המטוס, שנכח בפגישה, הפכו לבנים כסיד", כתב דני שפירא, שהיה טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית, בספרו "לבד בשחקים" (ספריית מעריב). "בזעם עצור הוא לחש לשווימר כי אין אפשרות להרכיב מכ"ם על המטוס הזה... אם הם יחליטו לרכוש את המטוס, אמר לו אל, אתה תדאג שיהיה לו גם מכ"ם".

בהזדמנות אחרת הוא דרש משפירא לבצע טיסת ניסוי מסוכנת במיוחד לעיני נציגים של צבא אקוודור. אם לא תציג את המטוס כפי שצבא אקוודור דורש, הוא אמר לשפירא, אין לנו סיכוי למכור אותו, "לכן אני נותן לך הוראה לבצע". שפירא טס ונחת בשלום, אבל מיהר להזהיר את אנשי חיל האוויר של אקוודור שלא יטיסו את המטוס בעצמם באותו אזור, אם יחליטו לרכוש אותו.

כל זה לא הרשים את מבקר המדינה. בדו"ח על התעשייה האווירית שפורסם ב-76' הוא קבע שבכירי החברה, בהם המנכ"ל, קיבלו שירותים פרטיים שונים מהחברה בשווי עשרות אלפי לירות. הסכומים האלה נרשמו כחלק מהוצאות החברה. בעקבות הפרסומים החזיר שווימר חלק מהכסף. עוד נקבע בדו"ח, שחברי ועד העובדים קיבלו פיצויים מוגדלים כדי שיעזבו את התעשייה האווירית ולא יחשפו סיפורים הפוגעים בהנהלה. המבקר, ד"ר יצחק נבנצאל, קבע גם שהחברה השיגה במרמה מימון ממשרד האוצר. הנהלת החברה מסרה נתוני מכירה כוזבים כדי לקבל מימון ממשלתי. דיווח מוטעה נמסר גם לדירקטוריון.

שווימר היה נסער. בדיון בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת הוא אמר שההשמצות מזיקות למכירות החברה. "אי אפשר לאזן על הגרוש או על הלירה או על המיליון", הוא הסביר. ממצאי המבקר הועברו למשטרה. פרקליטת מחוז המרכז, שרה סירוטה, החליטה לסגור את התיק מחוסר ראיות. מהפרקליטות נמסר שיש בתיק "חריגי מינהל" אולם לא באופן שעלול לפסול את שווימר לכהונה בתעשייה האווירית. לשמעון פרס זה הספיק. הוא החליט למנות את שווימר ליו"ר החברה, אחרי שהיו"ר מיכאל פירון החליט להתפטר.

לא כולם חשבו שזה מעשה ראוי. סדרת מאמרי מערכת ב"הארץ" תקפה את ההחלטה. אם שווימר יתמנה, נכתב בהם, "יתמידו ואף יתחזקו כל המגמות השליליות שבחברה הגדולה... יהיו ההישגים הטכנולוגיים של התעשייה האווירית וחלקו של מר שווימר בהם גדולים ככל שיהיו, המחיר ששולם בעדם במונחים של כספי ציבור מבוזבזים, סדרי מינהל וכללי טוהר מידות מעוקמים, אינו קביל ואסור שיהיה קביל. האיש שתחת ניהולו צמחו המפגעים ראוי שיפנה את מקומו".

זמן קצר אחר כך התחלף השלטון. עזר ויצמן, שר הביטחון החדש, מינה את גבריאל גידור למנכ"ל התעשייה האווירית. ישראל סחרוב מונה ליו"ר. שווימר הלך הביתה זועם. הוא סירב להשתתף במסיבת פרידה והודיע שאם יקנו לו מתנה, הוא ישלח אותה בחזרה. לפני שנפרד מהחברה הספיק לסדר למזכירו האישי ולנהגו משרות מפתות בניו יורק ובאקוודור. היום הוא כבר לא כועס על ויצמן. "הוא חבר טוב. הכרתי אותו ב-48' בצ'כוסלובקיה".

מאז שעזב את התעשייה האווירית הוא היה מעורב בשורה ארוכה של יוזמות תמוהות. יש לו דירה בניו יורק, שם הוא מבלה כמה חודשים בשנה. הוא פעיל ביוזמות עסקיות שונות בענייני מים במזרח התיכון. ביחד עם יעקב נמרודי הוא הציע למנחם בגין לאמץ תוכנית שלפיה יתרמו הסעודים מאה מיליארד דולר לפיתוח המזרח התיכון ובתמורה יונף על הר הבית דגל סעודי. הוא הציע לשמעון פרס, כשהיה ראש ממשלה, שירכז את כל החברות הממשלתיות תחת גג אחד; על פי הצעתו, החברות המאוחדות יגייסו מיליארדי דולרים; הוא יעמוד בראש המפעל. פרס הטיל על שווימר ועל אריאל שרון, שהיה אז שר התעשייה והמסחר, להתחיל בגיוס הכספים.

שווימר היה מעורב במימון מחקר ופיתוח תרופה ניסיונית לחקר הסרטן, לאטריל, ביחד עם האנק גרינשפן. מסמכים שונים הקשורים בתרופה נכתבו על נייר מכתבים של התעשייה האווירית, רופא התעשייה האווירית נרתם לעניין. התרופה יובאה לישראל ונוסתה על כמה חולים למרות שלא הותרה לשימוש על ידי משרד הבריאות.

שווימר שפע רעיונות. ביחד עם בוב גוצ'יונה, המו"ל של "פנטהאוז", הוא יזם הקמה של כור גרעיני להפקת חשמל בישראל. פרס הוכיח שהוא חבר טוב. הוא נפגש עם בכירים בקהילת הגרעין הצרפתית בניסיון לשכנע אותם לתמוך ביוזמה. שווימר היה מעורב גם במערכה לחקיקת חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה; אירגן קבוצת משקיעים בניסיון לרכוש את התעשייה האווירית; ניסה, ביחד עם המיליארדר ארמנד האמר, ליזום ייצור של מטוס רוסי-אמריקאי-ישראלי ופרש מהיוזמה אחרי ששותפיו, לדבריו, הפרו הסכם לפיו הוא יקבל 10% ממניות החברה.

באמצע שנות ה-80 הוא עלה לכותרות כשהיה מעורב בפרשת איראנגייט. ביחד עם יעקב נמרודי הוא מכר נשק לאיראנים בתמורה לשחרור בני ערובה מערביים בלבנון. המשטרה בדקה חשדות לפיהם נמרודי ושווימר שילשלו לכיסם שני מיליון דולר. התיק נסגר מחוסר ראיות. שווימר מעדיף לשכוח. "רצינו לעזור לאמריקאים, עשינו כל מה שיכולנו רק כדי לעזור. אין טעם לדבר על זה עכשיו. גם בנושא הזה, כמו בכל דבר, הפוליטיקה נמצאת עמוק בפנים ואין לי עניין לפתוח את הכל מחדש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו