טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לזמן מוגבל - מינוי לאתר ב-35 ש"ח לחודש  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין אידיאולוגיה לפוליטיקה

הלקח לדור שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים

תגובות

רוני שטאובר. הוצאת יד בן-צבי והמרכז למורשת בן-גוריון, ירושלים ושדה-בוקר, 349 עמ', 93.60 שקלים

עד סוף שנות השבעים לא עסק כלל המחקר ההיסטורי בשאלת היחס של היישוב והתנועה הציונית לשואה וליהודים שנספו באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, ורבים תהו על הסיבות לכך. היו שטענו שהדבר נבע מ"קשר ההשתקה": החוקרים החשובים, שנטו לתנועת העבודה, לא רצו לעסוק ב"פשעים הנוראים" שלה. בשנות השמונים, במיוחד במחצית השנייה שלהן, התפרסמו מחקרים חשובים בנושא - עבודות דוקטור, ספרים ומאמרים. הספר החלוצי בתחום הזה היה מאת דינה פורת, "הנהגה במלכוד - היישוב נוכח השואה, 1945-1942", שהתפרסם ב-1986. אחר כך ראו אור שורה של ספרים בנושא הכאוב. למשל, ספרה של דליה עופר "דרך בים", על ההעפלה בזמן המלחמה; ספרה של חוה אשכולי "אלם", על היחס של מפא"י לשואה עד 1942, וספרי "מודעות וחוסר אונים", העוסק ביחס של המפלגה לסוגיה הזאת מ-1943 עד סוף המלחמה.

בשנים האחרונות הנושא מוצה. עתה מתמקד המחקר ביחס של החברה הישראלית לשואה ולניצולים. נושא זה, ובעיקר יחס החברה הישראלית לשואה בעשור הראשון למדינה, חשיבותו גדולה לאין ערוך, לדעתי, מהעיסוק ביחס היישוב לשואה - סוגיה מעניינת, שדרכה ניתן להבין את האשמה ואת תחושות היישוב, אבל לא קריטית.

שתי סיבות לכך. הסיבה הראשונה היא מספרם הגדול של עקורים מהאש והחרב באירופה בחברה הישראלית של ראשית המדינה. אין לי מספרים מדויקים, אבל אני משער שכרבע מכלל אוכלוסיית המדינה הצעירה היו פליטים מאירופה. הסיבה השנייה, והמכריעה - שבאותם ימים הפנימה החברה הישראלית אט-אט את קצה המשמעות של השואה. בעניין זה ראוי לצטט את דברי ההיסטוריון ההולנדי לואי דה-יונג במאמרו "הולנד ואושוויץ": "ייראה זה כדבר והיפוכו, אך עובדה היסטורית היא שגם ניתן להסבירה באורח פסיכולוגי: מחנות ההשמדה הנאציים הפכו בעיני רוב בני אדם למציאות פסיכולוגית - ואף זאת לא במלואה - רק כאשר חדלו להתקיים, ואולי דווקא משום כך".

בשל ההפנמה הזאת היתה השואה נוכחת בכל המגזרים החשובים. לכאורה, היא לא היתה קיימת בכלל, אבל למעשה היתה "נוכחת-נפקדת", כמו רוח-רפאים. היא היתה קיימת בעוצמה בחרדות שלנו, במיוחד בחרדה הקיומית ששררה בצמרת הפוליטית ואצל דוד בן-גוריון עצמו. את החרדות הנוראות הללו לא ניתן להבין בלי השואה. יותר מזה: בלי השואה, לא ניתן לתפוס את מניעיו של בן-גוריון בהחלטות גורליות, למשל, שאלת גרמניה ושאלת הפצצה הגרעינית. אבנר כהן מביא בספרו "ישראל והפצצה" את האיגרות ששלח בן-גוריון לנשיא קנדי ב-1963, שבהן גולל את הקשר בין השואה לכור הגרעיני. בשאלת גרמניה יש לשואה תפקיד מרכזי מאוד. רבים טענו שבן-גוריון החליט להפוך את גרמניה לנדבך בבניין ישראל תוך כדי התעלמות מהשואה, ואולם האמת היא שהוא קיבל את ההחלטה הזאת דווקא בגלל השואה. הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להבטיח שהיא לא תחזור לעולם. נכון, בן-גוריון דיבר מעט על השואה, אבל השואה היתה בנשמתו (לדעתי, ראוי לכתוב מחקר מיוחד על מקום השואה בהחלטות המדיניות שלו, ובמיוחד - בעולם החרדות שלו. שני חוקרים חשובים - שבתי טבת וטוביה פרילינג - התייחסו בספריהם ליחס שלו לשואה בזמן המלחמה, וכן התפרסם מאמר מאת אליעזר דון-יחיא על יחסו לשואה בשנות החמישים, אך לא קיים מחקר מפורט המתמקד בסוגיה הקריטית והדרמטית הזאת).

בשנים האחרונות יש יבול של מחקר על יחסה של החברה הישראלית בתחילת שנותיה לשואה: ספר על משפט איייכמן, שכתבה חוה יבלונקה, ייצא בעוד חודשים אחדים בהוצאת יד יצחק בן-צבי, לא מעט מאמרים התפרסמו על כמה תת-נושאים בתחום הזה, כמו השילומים מגרמניה, הדיון על "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" ב-1950 והנצחה של השואה - ועכשיו נמצא על המדף ספר חדש בנושא.

ספרו של רוני שטאובר, עיבוד של עבודת הדוקטור שכתב באוניברסיטת תל-אביב בהדרכתה של פרופ' דינה פורת, מתמקד בוויכוחים הציבוריים העיקריים סביב השואה בעשור הראשון למדינה: למשל, הפולמוס החריף "בין שתי הדרכים" - יודנראט או מחתרת; שאלת העיצוב של דפוסי הזיכרון ואופי יום הזיכרון לשואה - האם יש להדגיש את הגבורה הפיסית, כלומר המרד בגטאות ובמיוחד בגטו ורשה, או להתמקד בגבורה של המון העם - כלומר עצם הקיום בתופת הנאצית באירופה הכבושה של "מרבית האנשים שעשו כמיטב יכולתם לשמור על זקיפות קומתם האנושית בקרב אחת האימות הגדולות יותר בהיסטוריה האנושית, אם לא הגדולה בכולן" (ברוך הוכמן, "חזרה", שדמות 1976, עמ' 33).

עוד פולמוס נסב סביב אופיו של "יד ושם" - האתר הממלכתי שנוסד לפי חוק מיוחד שחוקקה הכנסת ב-1953 ושמטרתו היתה לעצב את הדפוסים של ההנצחה הלאומית. הספר מתאר את הדילמה סביב השאלה אם להקים שני היכלות: האחד לזיכרון הגבורה והשני לזיכרון "הקדושים", כלומר הקורבנות. לבסוף בנו היכל אחד - "היכל הזיכרון". את הדעה שאסור להפריד בן הגיבורים לקורבנות הביע נחום גולדמן בישיבת הנהלת יד-ושם ב-1956: "אנו מבינים שנחוץ היכל אבל לא היכל שואה והיכל גבורה לחוד. עליהם להיות בבניין אחד" (עמ' 161).

חבל שהמחבר התעלם משאלת מיקומו של האתר. השאלה המרכזית היתה למה החליטו לבנות אותו דווקא ב"הר הזיכרון", כחלק מבית הקברות הצבאי ו"חלקת גדולי האומה" (למעשה, הר הרצל הפך ל"פנתיאון לאומי" רק אחרי פטירתו של אליעזר קפלן, שהיה סגן ראש הממשלה. עיון ביומן בן-גוריון מעלה עד כמה ההחלטה לקבור אותו שם היתה מקרית). המחבר פתר את השאלה הזאת במשפט אחד: "שטח הר הזיכרון הוקצה ליד ושם מטעם קרן הקיימת לישראל, ונועד להיות לבו של מפעל ההנצחה - מוקד עלייה לרגל והתייחדות עם קורבנות השואה" (עמ' 159). ואולם הוא היה חייב להידרש לשאלה הזאת. מקום האתר לא היה מקרי. התפיסה שיש לעצב את "הר הזיכרון" כשתי פנים - השואה (אתר "יד ושם") והתקומה (בית-הקברות הצבאי וקבר חוזה המדינה) - היתה עמוקה מאוד. לכן ניתן להבין את מקומה של השואה במדינה הצעירה והתגבשות התפיסה ביחס אליה תוך כדי התבוננות בהר הזה, שהפך לסמל המרכזי של הקשר בין מרכיבים אלה.

מתוך שלל הנושאים בספר בחרתי להתמקד באחד: ההשוואה בין יחסם של נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג לעניין היודנראט והמחתרות. ב-1954 פרץ ויכוח קשה בין אלתרמן לכמה אישים מרכזיים במפ"ם. אלתרמן טען שלא היתה תהום בין ההנהגה היהודית בשואה למחתרת הלוחמת.

בפולמוס התבסס המשורר על ספרות מחתרת. למשל, הוא בדק את היחסים בין הגופים האלה בגטו ביאליסטוק באמצעות שני ספרים: "דפים מן השריפה" מאת מרדכי תמרוף-טננבוים, מפקד הארגון המחתרתי בגטו, ו"אנשי המחתרות", שכתבה חייקה גרוסמן, מן הלוחמות בגטו. בעניין זה כותב שטאובר: "לאורך רוב תקופת קיומו של הגטו, כתב אלתרמן, לא ניסו חברי תנועות המרי להיות חלופה לדרך השתדלנות, הכניעה ושיתוף הפעולה עם הנאצים. היו אף גטאות, כמו גטו ביאליסטוק, אשר בהם התקיימו קשרים הדוקים בין ראשי המחתרת לבין ראש היודנראט. מרדכי טננבוים, מפקד המחתרת, שהיה לאחת הדמויות הקנוניות של מרד הגטאות, אף הביע נכונות להקריב אלפי יהודים כדי להציל את רוב תושבי הגטו" (עמ' 123).

אנשי השמאל התייחסו לדברי המשורר בזעם ואפילו בפלצות. הם שאלו בפליאה כיצד דווקא "נתן", המשורר של הפלמ"ח וההעפלה, יכול היה לכתוב את דברי הכפירה האלה על המיתוס הזה שהיה כמעט לקדוש. הפולמוס הזה התנהל כשנתיים (1955-1954), ואכן, מדובר בסוגיה מרתקת, וטבעי שהזרקורים ממקדים את האור על השמאל.

בספר שלפנינו יש זווית מקורית: המחבר מתייחס גם לימין, ולא רק לשמאל. הוא טוען שניתן למצוא כמה קשרים בין העמדות של שני משוררים - נתן אלתרמן שהיה מזוהה עם מפא"י, מפלגת השלטון, ואורי צבי גרינברג, שהיה כמעט הנביא של הימין הרדיקלי. גרינברג התבטא מעט בסוגיה הכואבת. בראיון ביומון "זמנים" (הביטאון של המפלגה הפרוגרסיווית), אחרי שקיבל את פרס ביאליק, "מתח אצ"ג ביקורת נוקבת על ראשי תנועות המרי לשעבר מקרב השמאל הציוני, שמעמידים את פועלם במוקד הנצחת השואה, ופוגעים באופן גורף ובלתי מתפשר בזכרם של ראשי היודנראטים" (עמ' 128). בדברים אלה היתה ביקורת נוקבת על ראשי המחתרות לשעבר, ואפילו היו בו ביטויי בוז ומשטמה קשים. למרות ביקורתו של אצ"ג על הנצחת המרד, לאלתרמן היתה הערכה עמוקה למפקדי המחתרות, כגון אבא קובנר, יצחק (אנטק) צוקרמן ואחרים.

למרות ההבדל הזה, אצ"ג היה שותף "להתנגדות העקרונית שהציג אלתרמן בשיריו להאשמה הכוללת של היודנראטים כמשתפי פעולה ובוגדים. עמדתו זו היתה בניגוד לדברי הקטרוג הקשים נגד היודנראטים שהשמיעו בקיץ 1955 מעל דפי 'חירות' ניצולי שואה חברי תנועת חירות כמו דב שילנסקי וחיים לזר. בדומה לאלתרמן, ביטא גם אצ"ג ביקורת על ההבחנה הערכית בין חברי תנועות המרי לבין הציבור היהודי הרחב" (עמ' 129).

מהדמיון בין המשוררים בנקודה הזאת עולה שאלה: האם היה מכנה משותף ביניהם רק בסוגיה הזאת? ניתן למצוא עוד דילמות חשובות שבהן היו עמדות קרובות ביניהם. למשל, בשאלת הגרמנית או ב"פרשת לבון" - שניהם, ממניעים שונים, היו בין המגינים המובהקים של בן-גוריון: אלתרמן ביטא את השקפותיו ב"טור השביעי", ב"דבר" ובנאומים פומביים, ואצ"ג ביטא את עמדתו בטור שלו ב"ידיעות רמת-גן" ובאיגרות ששלח ל"זקן". הדוגמה המובהקת לכך היתה ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, כששניהם היו בין המייסדים של "התנועה למען ארץ-ישראל השלמה". הסופר משה שמיר, שגם הוא היה בין המייסדים, כתב על יחסו של אלתרמן לגרינברג: "כלפי אורי צבי גרינברג, שהצטרף לפגישותינו בהתלהבות נעורים עוד לפני ייסוד התנועה והופיע כנואם מרכזי בעצרותיה בימיה הראשונים, היה יחסו של אלתרמן יחס של כבוד והערצה במשך כל השנים, מתוך הכרה בלתי מסויגת בגדלותו כמשורר (...) ומתוך הוקרה (...) לגבי עמדותיו הפוליטיות (משה שמיר, "נתן אלתרמן המשורר כמנהיג", תל אביב 1988, עמ' 59).

זהו ספר רציני, שמבוסס על תיעוד עשיר ומגוון וחף משגיאות עובדתיות (מצאתי שגיאה יחידה בספר: בעמ' 136 כתוב שבן-ציון דינור, שר החינוך והתרבות, "התפטר מחברותו בממשלה כבר בראשית 1955". למעשה, הוא היה בממשלה עד הרכבת הממשלה החדשה, השביעית, בנובמבר 1955, אחרי הבחירות לכנסת השלישית. זאת טעות זעירה שכלל לא מעידה על אי דיוק בפרטים שבספר). הספר פורש תמונה עמוקה ומרתקת לא רק של יחס החברה הישראלית לשואת יהודי אירופה, אלא גם של כלל החברה הישראלית, על חרדותיה ותקוותיה.

ספרו של יחיעם ויץ "מאצ"ל לחירות" יצא לאור בהוצאת מרכז בן גוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true