בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עקב התקפת טילים על ישראל

עשר שנים בדיוק לסיום מלחמת המפרץ מתברר שנשף מסיכות הגז גבה מחיר גבוה בהרבה ממה שמקובל לחשוב - 95 הרוגים ו-262 נכים, חלקם נפשית, הוכרו רשמית כנפגעים ישירים של המלחמה ההיא. לא בקלות הוכרו

תגובות

לפני עשר שנים תמה מלחמת המפרץ. ישראל זועזעה אמנם מנחיתת כמה עשרות טילי סקאד, אבל מלבד פגיעה ברכוש כמעט לא נפלו קורבנות בנפש. אדם אחד, איתן גרונדלנד, נהרג ב-25 בינואר 91' מפגיעה ישירה של טיל סקאד בביתו ברמת-גן. בימי המלחמה היו גם דיווחים על קשישים שנחנקו בגלל שימוש במסיכת גז וקשיש נוסף שמת מדום לב. עכשיו מתברר שמספר הנספים היה גדול בהרבה.

מאז המלחמה הוגשו לביטוח הלאומי ולמשרד הביטחון 148 תביעות של משפחות להכיר בקרוביהן שמתו במלחמה כחללים כתוצאה מפעולת איבה; 95 מהתביעות אושרו על ידי בתי המשפט, לאחר שהוכח כי מקרי המוות, רובם מדום לב או שבץ מוחי, היו תוצאה ישירה מהמלחמה.

מלבד קורבנות בנפש הותירה מלחמת המפרץ גם נכים רבים. 384 אזרחים הגישו תביעות להכיר בהם כנפגעי פעולת איבה; 262 מהם הוכרו על ידי הרשות המאשרת, רובם לאחר שהתביעה התבררה והוכחה בבית משפט.

ניסיון לברר באילו מקומות בארץ נפגעו קורבנות מלחמת המפרץ ומה היו סוגי הפגיעה נתקל במכשול בלתי עביר. המוסד לביטוח לאומי משלם גמלאות לנפגעי מלחמת המפרץ, לאחר שהרשות המאשרת של משרד הביטחון מכירה בהם כנפגעים מפעולות איבה. "לצערי", אומר דובר הביטוח הלאומי, חיים פיטוסי, "מחשוב המערכת בביטוח הלאומי בנושא נפגעי איבה החל לאחר מלחמת המפרץ, כך שאין לנו חתכים והצלבות של מיקום הפגיעות ואופיין. אין לנו גם ריכוז שמי של כל הנפגעים ממלחמת המפרץ במחשב המשרד, והם כלולים בסך כל נפגעי האיבה מאז קום המדינה".

מציל בן 53 מתל אביב

גדעון פריד נולד בשכונת מחלול שעל חוף ימה של תל אביב. פריד אהב את הים וכבר בגיל 17 החל לעבוד כמציל בעיריית תל אביב. עם השנים פונתה השכונה ועל השטח נבנו בתי מלון. פריד רכש דירה ליד מלון שרתון, שהוקם על חורבות השכונה, כדי להישאר קרוב למקום עבודתו האהוב.

ב-6 בפברואר 91', בשעות הערב, ישב פריד בביתו יחד עם רעייתו מרים. מאז פרוץ מלחמת המפרץ נהג פריד להמתין במתח לצפירות המעידות על שיגור טילים לעבר ישראל. ערב קודם לכן שוגרו טילים שקצתם נפלו באזור המרכז, והמתח ניכר על פניו. "בלילות הוא לא היה ישן", מספרת אלמנתו. "הוא בעיקר כאב את העובדה שישראל סופגת טילים מבלי להגיב. הוא, שהיה גבר חזק ובריא, התקשה לקבל את העובדה שמעל ראשינו ריחפו טילי סקאד ואין באפשרותנו לעשות מאומה. באותו ערב, כשהוא ממתין במתח לצפירה, הוא פתאום החוויר ואמר שיש לו לחץ בחזה. כשניסיתי לברר ממה בדיוק הוא סובל הוא אמר שכנראה זה לחץ של גזים, אך תוך שניות מצבו החמיר ואיבדתי את בעלי. צוות מד"א שהגיע לבית קבע את מותו".

לזוג היו שלושה ילדים. פריד, שהיה בן 53 במותו, לא סבל קודם לכן ממחלה כלשהי. "הוא תמיד היה חזק ובריא, עד יומו האחרון הוא עבד כמציל", אומרת אלמנתו. "שנתיים לקח לי להתמודד בבתי המשפט, ובסופו של דבר הכירו בי כאלמנת נפגע פעולות איבה עם ילדים". היא מקבלת מהביטוח הלאומי גימלה חודשית של יותר מ-5,000 שקל, בנוסף לקצבת שאירים מעיריית תל אביב.

ילדה בת שלוש מטייבה

השעה 2 לפנות בוקר, 18 בינואר 91'. בני משפחת ג' מטייבה, אב, אם ושתי בנות, התעוררו בבהלה לשמע צפירות עולות ויורדות. אבי המשפחה הדליק את מכשירי הרדיו והטלוויזיה ושמע את הקריאה "נחש צפע". ההורים נטלו במהירות את בנותיהם מהמיטות ונכנסו לחדר האטום. הבכורה, בת שלוש, היתה מבוהלת אך לא התנגדה כאשר הוריה חבשו לראשה את מסיכת הגז, ואחר כך חבשו את מסיכותיהם שלהם.

עודם ממתינים לגרוע מכל, הבחינו בבתם הבכורה מפרפרת, כנראה מחנק. הם הסירו את המסיכה מפניה ואז הבחינו כי הילדה הכחילה ואינה נושמת. עד שהצליחו להזעיק את מגן-דוד-אדום, ועד שהעזרה הראשונה הגיעה לביתם, כבר היה מאוחר מדי. ניסיונות ההחיאה של צוות מד"א לא הועילו.

האב מספר כי קיבלו בשביל בתו מסכת גז רגילה. "זו מסיכה כמו של המבוגרים", הוא אומר האב. "כל המדינה היתה בלחץ ואז לא היו ברדסים, לכן הבת שלי השתמשה במסיכה רגילה". אחרי עשר שנים הוא עוד לא התאושש מהטראומה, מתקשה לשחזר בקול את מותה. גם האם השכולה מתקשה לדבר, "זה היה מחזה קשה לראות את הילדה שלך נחנקת ואת לא יכולה לעשות כלום".

שנתיים אחרי המלחמה הוכרו כמשפחה שכולה כתוצאה מפעולת איבה. "בהתחלה לא ידענו שאנחנו זכאים לגימלה", אומר האב, ומספר שחבר הציע להם להגיש את התביעה. בני הזוג, היום הורים לחמישה ילדים, מקבלים מהביטוח הלאומי כ-1,900 שקל מדי חודש.

שוטר בדימוס בן 44

יעקב שבתאי מירושלים היה בן 44 במלחמת המפרץ, שנה וחצי קודם לכן פרש לפנסיה מוקדמת אחרי שירות של 25 שנה במשטרת ישראל, בגלל מצב בריאותי לקוי. ב-18 בינואר 91' ישב שבתאי בביתו עם אשתו וששת ילדיהם. "בשעות הקטנות של הלילה נשמעה הצפירה", מספרת אלמנתו ציונה. "זה היה בלילה הראשון של ההתקפות על ישראל. ישבנו כולנו בסלון, בעלי יעקב דאג לפנק אותנו. הוא ירד לקנות בורקסים טריים וכל מיני מטעמים. לאחר מכן ישבנו ושיחקנו רמי עד השעות הקטנות של הלילה.

"כשנשמעה האזעקה נכנסנו כולנו לחדר האטום. הבת הגדולה, בת 19, יחד עם הבן, שהיה לפני גיוס, סייעו לבעלי לאטום את החדר כשהם שמים מגבות ואוטמים את הדלתות והחלונות. הבת הקטנה, שהיתה בת ארבע, חבשה את המסיכה שהיתה עם מפוח, כי היא התקשתה בנשימה. כולנו חבשנו את המסיכות. בעלי כל הזמן דאג ושאל איך מרגישה הבת הקטנה. ואז הוא החל פתאום לסמן בידיים ולומר שהוא סובל מכאבי ראש. ניסיתי לבדוק את הגומי של המסיכה שלו והתברר לי שהיא קצת לחצה עליו, ואז הוא שיחרר את המסיכה והסיר אותה".

שבתאי יצא לשירותים. "הוא חזר מתנדנד, חיוור, ואז התיישב על המיטה והתחיל להקיא. כשהרמתי לו את הראש הבחנתי שיורד לו דם מהפה", מספרת שבתאי על הלילה הנורא ההוא. "הזעקנו את מד"א שהגיעו רק אחרי שעה, ואז נסענו לבית החולים. בינתיים בעלי איבד את ההכרה ובמצב הזה הוא שכב בבית החולים ארבעה ימים עד שנפטר". לדבריה, העורק הראשי בצווארו התפוצץ כתוצאה מלחץ המסיכה.

ציונה שבתאי הגישה תביעה להכיר בבעלה כמי שנהרג בפעולת איבה, וכעבור שלוש שנים אישר בית המשפט את התביעה. במכתב שנשלח לשבתאי מהביטוח הלאומי נכתב: "הרינו להודיעך כי אישרנו את תביעתך לתגמול תלויים על פי חוק התגמולים לנפגעי איבה, לאור פסק הדין שקבע שהאירוע בו נפטר בעלך המנוח, שבתאי יעקב ז"ל ב-18 לינואר 91' הוא כתוצאה מפגיעת איבה, לכן הינך זכאית לתגמול כאלמנת איבה עם ילדים מתאריך האירוע". במכתב מצוין כי שבתאי תהיה זכאית לתגמול בסך 5,075 שקל בחודש, בתנאי שתוותר על קצבת השאירים מהביטוח הלאומי (כ-1,000 שקל) ועל הגימלה שהיא מקבלת מהמשטרה (כ-2,500 שקל); או שתמשיך לקבל את הגמלה מהמשטרה בתוספת 25% מהגמלה שהיא זכאית לקבל כאלמנת נפגע איבה.

שבתאי היתה מוכנה על קצבת השאירים, אך לא על הגימלה המשטרתית, והביטוח הלאומי החליט לפיכך, כדי למנוע "כפל גמלאות", לא לשלם לה את גמלת נפגעי פעולות איבה. בית הדין האזורי לעבודה, שאליו פנתה שבתאי, קיבל את עמדת הביטוח לאומי. שבתאי החליטה לערער בבית הדין הארצי לעבודה. במאי 97' הוגשו סיכומי הצדדים, אך עד היום לא ניתן פסק דין.

"יש לי ילדים קטנים בבית וקשה לי לפרנס אותם", אומרת ציונה שבתאי. "מדוע שאני אוותר על הגימלה של בעלי מהמשטרה? הרי הוא קיבל פנסיה גם קודם לפטירתו. למה שאני אוותר על הפנסיה שמגיעה לו כחוק?"

בעקבות ההכרה במשפחת שבתאי כנפגעת פעולות איבה, הוכרה גם אמו הקשישה של שבתאי כאם שכולה מפעולת איבה, מה שזיכה אותה בגמלה של כ-5,000 שקל בחודש, שאותה קיבלה עד מותה לפני כשנתיים.

עולה חדש בן 48

וונדמנה טדסה, עולה חדש מאתיופיה, היה בדרכו מביקור אצל חברים לביתו שבעפולה. זה היה ב-28 בינואר 91', בשעה תשע בערב. טדסה נשא איתו את מסיכת הגז לכל מקום. בדרכו הביתה נשמעה צפירה וטדסה חבש את המסיכה. "אני הייתי בבית עם ארבעת הילדים שהגדול שבהם היה בן 12 והקטן בן שנתיים", מספרת אלמנתו, בייש טדסה. "מיד נכנסנו לחדר האטום ודאגתי לטפל בילדים. לקטן חבשתי את הברדס ולשאר הילדים את המסיכות. דאגתי לבעלי שלא הגיע הביתה. היינו כולנו בחדר האטום ואחרי שהיתה צפירת רגיעה ויצאנו מהחדר האטום, ראיתי שבעלי עוד לא הגיע הביתה".

לאחר כשעה נשמעו דפיקות בדלת. "פתחתי את הדלת ושוטרים ביקשו ממנו להתלוות אליהם לבית החולים, שם אמרו לי שבעלי נמצא מת ברחוב, אחרי שנחנק מהמסיכה". כעבור שנתיים הוכרה בייש טדסה כאלמנת נפגע פעולות איבה. היא מקבלת גמלה בסך 8,000 שקל בחודש.

אם ל-11 ילדים מבת ים

מזל פינטו מבת ים, בת 56, נחנקה למוות בעת שחבשה את מסיכת הגז. זה היה בהתקפת הסקאדים השנייה על ישראל, גם היא ב-18 בינואר 91'. "ישבנו לארוחת ערב שבת ובסוף הארוחה אשתי אמרה שהיא הולכת לישון", מספר בעלה יחיא פינטו. "אני והילדים נשארנו לשבת. פתאום היתה צפירה. אשתי התעוררה בבהלה, ואז נכנסנו כולנו לחדר האטום. יש לי 11 ילדים ואז היו חמישה מהם רווקים ועדיין בבית. כשהיינו בחדר האטום חבשנו את המסיכות ולאחר כשתי דקות אשתי התחילה לצעוק, 'תוריד לי, תוריד לי' כשהיא מסמנת על המסיכה, 'אני מתה'. הורדתי לה את המסיכה, היא היתה כחולה ולא יכלה לנשום. ניסינו לעזור לה ולא יכולנו".

הם הזעיקו את מד"א אבל ניסיונות ההחיאה נכשלו והם קבעו את מותה. "זה היה לילה שחור בשביל המשפחה. במהלך הטיפול באשתי שמענו את הסקאדים נופלים באזור תל אביב, אך את אשתי איבדתי בגלל המסיכה". יחיא פינטו מתגורר היום בגפו באריאל, שם מתגוררים גם שניים מילדיו הנשואים.

גבר בן 62 מקרית עקרון

ש' מקרית עקרון, בן 62, מת בשבוע השני של המלחמה. "כשנשמעה הצפירה היתה אצלנו כמעט כל המשפחה, הילדים, הנכדים", מספרת אלמנתו. "כולנו נכנסנו לחדר האטום, בעלי אטם את הדלתות וכולם חבשו את המסיכות. רק בעלי עוד לא חבש את המסיכה. הבת שלי שאלה אותו מדוע הוא לא חובש את המסיכה, אך כשהוא הסתובב אלינו ראינו אותו מחוויר ומתקשה לנשום. הזעקנו אמבולנס והם פינו אותו לבית החולים קפלן, שם קבעו את מותו".

הוא מת מהתקף לב. "הוא כל הזמן דאג לכולם, רק לעצמו הוא לא דאג. הוא היה בחרדה שלא יקרה משהו לילדים ולנכדים, הוא היה בלחץ בגלל זה", מספרת אלמנתו. היא הוכרה כאלמנת נפגע פעולות איבה. "אני מקבלת את הפנסיה של בעלי ממקום העבודה שלו וגם הביטוח הלאומי מסייע לי בסכום כסף נכבד. הם מסייעים לנו גם ברכישת רכב ואין לי טענות. הם עוזרים לי בכל".

גבר בן 63 מקרית ביאליק

גם אפרים מררו מקרית ביאליק נחנק ממסיכת הגז. זה קרה בלילה של ה-12 בפברואר 91', שנודע בשם "ליל שלוש האזעקות". מספרת אלמנתו, ג'ני מררו: "זה היה באזעקה הראשונה. הבן שלי הלך לקנות משהו בסופר ובעלי, שהיה אז בן 63, טיפל בנכד בן השנתיים וחצי. בעלי היה אדם חזק ועזר לי מאוד. בזמן שנשמעה האזעקה חבשנו את המסיכות ובעלי טיפל בנכד, כשהוא שם עליו את הברדס. תוך כדי הטיפול בנכד, כשהוא חבוש במסיכה, הוא התמוטט על הרצפה כשהוא מפרפר. ניסיתי לעזור לו ולטפל בו, אך זה לא עזר. הוא נחנק וקיבל שבץ מוחי", היא ממררת בבכי. "מאז שהוא נפטר אני לבד והבן שלי עוזר לי".

בית משפט הכיר בה כאלמנת פעולת איבה. "אני מקבלת גמלה של כ-5,000 שקל בחודש", אומרת מררו.

נכים בגוף ובנפש

262

אנשים שנפגעו במלחמת המפרץ הוכרו כנכי פעולות איבה עם אחוזי נכות המזכים אותם בגימלה חודשית, בין 1,000 ל-8,000 שקל, לפי חומרת הפגיעה. מרביתם קורבנות ישירים של הטילים, שנפגעו מרסיסים, או מפגיעת זגוגיות שהתנפצו מההדף. אך יש בהם גם אנשים שלקו בהתקף לב או נפגעו נפשית כתוצאה מחרדות מתמשכות.

אברהם סלמי, בן 56 מפתח תקוה, הוא מזכיר הארגון לנפגעי פעולות איבה. במלחמת המפרץ התגייס סלמי בהתנדבות לעזרת קשישים, נזקקים ומשפחות מרובות ילדים, בשבילם קנה את חומרי האיטום. עד למלחמה היה בעל עסק פרטי, בשותפות עם קרוב משפחתו, אך העסק נסגר בגלל קשיים כלכליים. "עם פרוץ המלחמה התרוצצתי מבית לבית ועזרתי למשפחות רבות באיטום הבתים. חלקם היו בחרדות מחשש לנפילת סקאדים עם ראשי נפץ כימיים או ביולוגים. התרוצצתי מבית לבית. אני עצמי הייתי בלחץ נפשי קשה", מספר סלמי.

בשבוע השני למלחמה נשמעה צפירה שעה שהלך ברחוב. "פתאום הרגשתי שאני מתקשה ללכת ורגלי השמאלית משותקת, ואז הבחנתי שאני לא חש את ידי השמאלית", אומר סלמי. "בכוחות עצמי הגעתי לבית חולים, שם נזקקתי לטיפול רפואי ממושך שכלל צנתור וטיפולים ממושכים. מאוחר יותר גם איבדתי כליה כתוצאה מסיבוך".

הביטוח הלאומי הכיר בו כנפגע פעולות איבה. מאז פעיל סלמי בהתנדבות בארגון נפגעי פעולות איבה. "אני מטפל ודואג לרבים מאלה שנפגעו במלחמת המפרץ. רבים מהם, כמו משפחות שכולות, לא כל כך מודעים לזכויותיהם ואני מלווה אותם לאורך כל הדרך". במשפחת שבתאי מירושלים ובמשפחת מררו מקרית ביאליק מלאים שבחים על עזרתו של סלמי.

אב ובתו נפגעו מרסיסים

ב-22 בינואר 91' נחת טיל הסקאד על בית ברחוב אבא הלל 37 ברמת גן. דירתה של משפחת עבדיה נהרסה. הילדה בת-אל, שהיתה אז בת ארבע, נפגעה מרסיסים בכל חלקי גופה ואושפזה למשך כחודש וחצי. גם אביה, יוסף עבדיה, נפגע מרסיסים. "נשמעה אזעקה וכולנו נכנסנו לחדר האטום", מספר עבדיה. "חבשנו את המסיכות והמתנו לרגיעה, אך תוך מספר שניות נשמע פיצוץ אדיר שגרם להרס של מחצית מהבית. למזלנו, לא כל בני הבית נפגעו. אני והבת שלי נפגענו מרסיסים והבת, שספגה את המכה הקשה ביותר, הובהלה לבית החולים. נותרנו ללא בית".

האב ובתו הוכרו כנפגעי פעולות איבה ומשפחת עבדיה מקבלת גימלה חודשית בסך כ-5,000 שקל. מפגיעת הטיל ההוא נפגעו אנשים נוספים שהתגוררו בקרבת מקום; אחדים מהם הוכרו כנפגעי פעולות איבה.

חרדתה של נערה בת 14

מ', תושבת קרית אונו, היתה בת 14 במלחמת המפרץ. שבוע אחרי מטח הטילים הראשון, ב-25 בינואר, נשמעה צפירה. מ' נתקפה פאניקה, השתוללה וסירבה לחבוש את מסיכת הגז. הוריה ניסו להרגיעה, בלי הצלחה. מאז אותו יום ובמשך כל המלחמה היתה הילדה נתונה בחרדה ועם הישמע הצפירות היתה נכנסת להיסטריה. מאז היא נמצאת בטיפול פסיכיאטרי וזקוקה לגלולות הרגעה.

מ' סירבה להתראיין על נסיבות הפגיעה ורק אישרה כי נפגעה פגיעה נפשית. היא מוכרת כנפגעת פעולות איבה ומקבלת גימלה חודשית מהביטוח הלאומי.

שני אחים משכונת עזרא

שני אחים תושבי שכונת עזרא בתל אביב הוכרו אף הם כנפגעי פעולות איבה, אחרי שנפגעו במטח הטילים הראשון, ב-18 בינואר 91'. "כשנשמעה האזעקה בשתיים ועשרה לפנות בוקר, התקשרה השכנה הקשישה שלנו וביקשה שנבוא לקחת אותה אלינו הביתה, כי היא פוחדת להיות לבד", מספר אחד מהם. "אחי הצעיר ממני רץ להביא אותה. כשפתחתי את השלבים של תריס החלון, כדי לבדוק אם אחי כבר נמצא בדרך חזרה, נפל הסקאד במרחק של כ-15 מטר מהבית שלנו. ההדף והרסיסים פגעו בי בפנים, ואחד מרסיסי הזכוכית מהחלון פגע לי בעין. איבדתי את הראייה באותה עין לכמה שבועות, וכשהיא חזרה עדיין לא ראיתי טוב. היום אני נזקק למשקפיים עם עדשות שמספרן הולך וגדל".

הטיל נפל על הבית של השכנה הזקנה, והרס אותו כליל. "למזלנו, התברר שאחי הספיק להוציא אותה מהבית והם היו ממש על מפתן הבית שלנו. הביטוח הלאומי דאג לנו לאורך כל הדרך. הם סייעו לנו בחלק גדול מהשיקום לאחר הפגיעה. גם את הלימודים שלי עשיתי על חשבונם". אבל המאבק המשפטי עד להכרה בנכות שלו ושל אחיו ארך כארבע שנים.

אב לשמונה מבקה אל-גרביה

זכי אבו-מוך, אב לשמונה ילדים מבקה אל-גרביה, היה בן 38 בעת מטח הטילים של ה-18 לינואר. הוא לקה בהתקף לב, ואושפז למשך שבועיים בבית החולים "הלל יפה" בחדרה. משם העבירו אותו לבית החולים "בלינסון" כדי לעבור צנתור עם בלון. "כשהיתה אזעקה כל המשפחה היתה בלחץ", הוא מספר. "התינוקת בת השלוש והילדים הקטנים האחרים בכו בהיסטריה. נכנסנו לחדר האטום וכולם חבשו את המסיכות. תוך כדי הטיפול בילדים הרגשתי כאבים חזקים בחזה והתמוטטתי".

הוא מספר שעד היום אינו מסוגל לעבוד. "הכירו בי כנפגע פעולות איבה עם אחוזי נכות ואני זכאי לגימלה חודשית", הוא אומר. עד לאחרונה היה זכאי גם לתוספת הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי. "הפסיקו לשלם לי אותה לאחר שהבת שלי קנתה רכב, ובביטוח לאומי טוענים שהרכב, שרשום על שמה, הוא בעצם רכב שלי. ארבעה מהילדים נישאו בינתיים, אך אני מטפל בארבעה ילדים שנותרו בבית וקשה לי לפרנס אותם".

אם ובנה מקרית אתא

אשה מקרית אתא, היום בת 36, ובנה, שהיה בזמן המלחמה בן שש, זקוקים עד היום לטיפולים פסיכיאטריים בעקבות חרדות ופחדים מאז. שניהם הוכרו כנפגעי פעולות איבה וזכאים לגימלה חודשית מהביטוח הלאומי. האם, שאושפזה בגלל החרדות, מטופלת היום על ידי לשכת הרווחה של עיריית קרית אתא.

בשבילם המלחמה נמשכת

בשביל רבים מנכי הנפש שנפגעו במלחמת המפרץ, המלחמה לא תמה. הם חוזרים לקבל טיפול נפשי כל אימת שנשמעים איומים מצד עיראק לתקוף את ישראל. כמה מהם נתקפים חרדות גם בעת שעיראק מותקפת. בחודש שעבר, כאשר הופצצה עיראק על ידי חילות האוויר של ארצות הברית ובריטניה, וסדאם חוסיין איים לפגוע בישראל, נזקקו רבים מהם לסיוע נפשי.

מספר הנפגעים ממלחמת המפרץ הולך וגדל מדי שנה ועו"ד רות בר, ראש חטיבת תביעות של משרד הביטחון, מאשרת כי הנתונים המתפרסמים כאן אינם סופיים: "ניתן לומר שגם היום, עשור לאחר מלחמת המפרץ, מוגשות תביעות להכרה כנפגעי איבה של אנשים שנפגעו אז, או נפגעו נפשית, או שלא היו מודעים לאפשרות הגשה של תביעה כזאת, או, כפי שאנו מכנים זאת, החליטו לישון על זכויותיהם. כאשר מוגשות תביעות כאלו לרשות המאשרת, ולמרות השנים שחלפו, אנחנו לא דוחים על הסף את התביעה, אלא מבררים אותה לגופו של עניין".

בכל מקרה של אישור כזה, מציינת עו"ד בר, הוא ניתן רק מיום הגשת התביעה, ולא רטרואקטיווית מיום הפגיעה. לדוגמה מביאה עו"ד בר כמה תביעות שהוגשו באחרונה. תושבת יהוד תבעה בינואר 2000 להכיר בה כנפגעת פעולת איבה בגין כוויות שנכוותה כאשר נבהלה מאזעקה במלחמת המפרץ. הרשות המאשרת הכירה בתביעה שהגיש אזרח באוקטובר 98' וטען כי נפגע נפשית מאירועי המלחמה, שגרמו לו לחרדות מתמשכות ולטיפולים רפואיים. תביעה אחרת על פגיעת נפש הגיש תושב מרכז הארץ בנובמבר 2000, וגם תביעתו הוכרה.

עו"ד בר אומרת שבפברואר 99' הוגשה גם תביעה על מקרה מוות של תושב מרכז הארץ. הוא מת ב-27 בינואר 91' מאוטם בשריר הלב, שבו לקה לטענת משפחתו בעת הישמע אזעקה. תביעה זו נדחתה בינואר 2000.

מסכות קטלניות

כיום, עשר שנים אחרי מלחמת המפרץ, שוב מתבקשים אזרחי המדינה "לרענן" את ערכות המגן שלהם, ורבים צבאו בשבועות האחרונים על תחנות החלוקה ברחבי הארץ, לאחר האיום האחרון שהשמיע נשיא עיראק לתקוף את ישראל בטילים. בדיעבד ידוע, שבמלחמת המפרץ לא ניסתה עיראק לתקוף את ישראל בנשק כימי, ולכן ההסתגרות בחדר האטום וחבישת מסכות הגז לא יכלו למנוע פגיעה מהטילים הקונוונציונליים שכן שוגרו לישראל. אבל גם אילו שיגרו העיראקים טילים נושאי חימוש כימי, ספק אם השימוש במסכות הגז היה מועיל.

ב-17 במארס 91', מיד בתום מלחמת המפרץ, חשף זאב שיף ב"הארץ" את תוכנו של מכתב שהפנתה מבקרת המדינה אז, מרים בן פורת, לשר הביטחון משה ארנס, ובו קבעה כי 1.4 מיליון ערכות מגן שיוצרו בשנים 1986-1972 וחולקו לתושבי ישראל אינן בעלות מיגון מספק. משרד הביטחון טען בתגובה כי חישובי המבקרת אינם מדויקים, וכי מחישובי המשרד מתברר כי "רק" 860 אלף מסכות מיושנות כאלו חולקו.

עוד חשף שיף, כי לחיילי צה"ל חולקו מסיכות בעלות רמת מיגון גבוהה בהרבה מאלו שחולקו לאזרחים. מתוך האחרונות, חלק גדול לא עמדו אפילו בתקן של מקדם המיגון הנמוך שנקבע בצה"ל; מסיכות כאלה נמצאות עדיין ברשותם של אזרחים רבים, שלא ריעננו את המסיכות.

לפני שלוש שנים חשף שיף את העובדה שבמאגר פיקוד העורף נשארה עדיין כמות לא ידועה של ערכות מגן ישנות חסרות אטימה מספקת, שקשה להתאימן לבני נוער שפניהם נמצאות בשינוי מתמיד בגיל ההתבגרות. בדו"ח ביקורת של משרד מבקר המדינה שפורסם ב-97' נכתב: "לא ניתן להבטיח שכל בני הנוער זוכים לרמת מיגון נאותה".

מבדיקה של מוסף "הארץ" מתברר, כי מתוך 95 הנספים במלחמת המפרץ, שהוכרו כקורבנות של פעולות איבה, לפחות 30 מהם קיפחו את חייהם בגלל השימוש במסיכות הגז. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו