בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערפאת, דיוקן / פגישות עם לאה גולדברג

תגובות

ביוגרפיה

ערפאת - דיוקן, מאת דני רובינשטיין, זמורה ביתן מוציאים לאור, 255 עמודים

ספר מרתק זה הוא, למרבה התמיהה, הניסיון הראשון בעברית לשרטט דיוקן של אחד האישים המשפיעים ביותר על חיינו כאן זה שנים רבות, ובתוך כך האיש שהכריע בפעילותו (או באי רצונו לפעול) את תוצאת הבחירות האחרונות. אף שעיתונינו מלאים בעלילותיו מזה שנים, דני רובינשטיין, מזרחן ועיתונאי, הוא הראשון שניגש לרשום את עלילת חייו ומעשיו, וכן להתוות את קווי המבנה הפסיכולוגי המנחה את הפוליטיקאי המשונה הזה, שלכאורה הוא אחת הדמויות הפחות מושכות לב, הפחות מתקבלות על הדעת (ולא רק הדעת הישראלית) שבצמרת הפלשתינית, ובכל זאת אי אפשר בלעדיו.

אכן, רובינשטיין מצטט פעילים פלשתינאים האומרים בכל פעם שמעמדו מתערער ("כמו בעזה במהלך המאבקים בקנאים המוסלמים בסוף 1994", עמ' 18), "עם עראפת זה איום ונורא, אבל בלעדיו זו קטסטרופה". קשה שלא להיזכר כאן בדברים שאמר זה לא כבר יוסי שריד על אודות יו"ר האטונומיה: "אי אפשר איתו,אי אפשר בלעדיו".כ

רובינשטיין עוקב אחרי הגלוי והכסוי בסיור חייו של האיש שכה קשה להציל מפיו דבר חד משמעי על תולדותיו, לרבות, ובייחוד, מקום לידתו, שהוא "כמעט בוודאי" מצרים, בעוד ש"מר פלשתין" דבק בטענתו שהוא יליד ירושלים, כלומר פלשתין.

המחקר מפענח את משמעויות הסילופים בעניין זה, ובעניינים אחרים, שסביב ערפאת, ומסביר את משמעותם בבנייתו הקפדנית של מיתוס המנהיג הלא-מעורער, שהצליח לגבור על האיבה הערבית - דרכו בהשגת התמיכה של עמי ערב במאבקו היתה לא-קלה כלל - וראשית ניצחונו הפוליטי במאבקו עם ישראל.

רובינשטיין מספר את תולדות המאבק הזה, החל מן האחד בינואר 1965, שהוא התאריך הסמלי של פתיחת המאבק המזוין נגד ישראל ועד חתימת הסכם אוסלו בקיץ 1993. אפריל 1968 הוא הזמן (עמ' 73) שבו "החלה לצמוח חידת ערפאת", המנהיג אפוף המסתורין, שהצליח לגבור על מעקשים ועל מכשולים אינספור, עד שבעיני הפלשתינאים החלה להתקשר סביב ראשו הילה,ושוב, לא רק בעיניהם אלא בעיני הערבים בכלל, והוא נהיה להבטחת הנקם שלהם אחרי חרפת התבוסה של מלחמת ששת הימים.

הפרקים המאוחרים, מפרק 11 ואילך, עוסקים במנהיג שהיה ליו"ר האטונומיה ולראש המדינה שבדרך, מדינה שהוא שקד על הקמת מוסדותיה, תוך כדי התמודדות עם יריבים פוליטיים מבית. הפרק האחרון, ה-16, מביא את סיפור חייו של ערפאת עד שנתו השבעים, כלומר עד אוגוסט 1999.

ועד הצפי של גמר תקופתו, כאשר סביר שהשלטון הפלשתיני שאחריו יחולק בין כמה אישים, ובכל מקרה לא יהיה ריכוזי כמו שהוא בימי המנהיג המכונן, הנביא וכמעט מכונן הקוממיות הפלשתינית, שיקבע במידה רבה "גם את עתידה של מדינת היהודים", כדבר המשפט האחרון של הספר. לספר הנקרא ברהיטות מצורפים כררונולוגיה ומדור לביאורי מושגים (כולל אינתיפאדת אל-אקצה).

מחקר-ספרות

פגישות עם משוררת, מסות ומחקרים על יצירתה של לאה גולדברג, עורכות רות קרטון-בלום וענת וייסמן, המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית בירושלים וספריית פועלים, 260 עמודים

"לאה גולדברג היתה לא רק אחת המשוררים המפורסמים ביותר בדורה, היא היתה משוררת נאהבת. התקבלותה היתה מהירה, נרגשת ושלמה" - כך מתחיל אריאל הירשפלד את מסתו באסופת מאמרים זו, העוסקת באספקטים רבים של יצירתה, ואף הביוגרפיה, של אחת היוצרות הפורות והמגוונות ביותר בספרות העברית, וכדברי המבקר המתרכז בפרשה המעניינת של התקבלותה של יצירת גולדברג, גם משוררת אהובה במיוחד בדורות מסוימים.

אכן, דורות שעברו. ולאה גולדברג עצמה חשה, בזיקנתה (אבל בעצם לא רק בה) בהדחתה מטעם הדור. "אל תנסה ללכת עם הדור / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור", כתבה ב"דיוקן המשורר כאיש זקן".

שמעון זנדבנק, במסה הפותחת את הקובץ, מצטט את השורה הזאת (וכמוהו, לאורך הספר, מצטטים אותה גם אחרים, עד שמעון פרס החותם את הכרך בדבריו) כדי להפנות את שימת-לבנו דווקא לצורה, לפיגורה הקרויה "אפיפורה" - זהות המלה או המלים האחרונות בטור השירי, וניגודה של אנאפורה - והוא עוסק בפיגורה זו בשירתה המאוחרת של גולדברג כדי לעמוד על ניסיונה של המשוררת לחרוג מטעם דורה, להתייחד מן הפואטיקה השלונסקאית-אלתרמנית באמצעים של השירה החדישה יותר.

ואמנם גולדברג המאוחרת היא משוררת מודרנית, בת דורה של דליה רביקוביץ' מבחינה ארס-פואטית. אבל עיקר שירתה משייכת אותה אל תור שלונסקי, והיא נאמנה לו גם כמתרגמת, כפי שמציין עמינדב דיקמן בחיבורו על תחום זה של פעילותה.

אכן, זהו אחד האספקטים הפתטיים הרבים ביצירתה, כמו בחייה, של המשוררת, שהיתה גם פרוזאיקונית, מחזאית ועוד ועוד, וגם חוקרת-ספרות, וגם מורה מחוננת, ובמשך שנים גם ראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית. כל, או רוב, האספקטים של פעילותה נדונים במסות הספר, מהן מבריקות במיוחד כמו מסתה של ענת וייסמן על הספר ששם הקובץ כולו רומז לכותרתו, "פגישה עם משורר", הממואר הנפלא של לאה גולדברג על אברהם בן-יצחק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו