בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איזון הדדי בלי "הורדת ידיים"

דת, ליברליזם, משפחה וחברה

תגובות

אריאל רוזן-צבי. עורך: אריאל פורת, משנה לעורך: יעל סימון, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 381 עמ', 195 שקלים

אריאל רוזן-צבי, שהלך לבית עולמו לפני כחמש שנים בדמי ימיו היה ראש גשר של אדם אחד בין הדת, שאת מצוותיה שמר, לבין החברה החילונית שבה עיצב את יצירתו המשפטית-חברתית. כתיבתו האקדמית חבקה תחומים רבים, שעיקרם נגע בשורשיה של תרבות המשפט על ערכיה וגבולות השפעתה, בגשר הצר מאוד שבין הדת למדינה ובעניינים הנוגעים לדיני המשפחה בישראל. בהתייחסותו לנושאים אלה שזר ידע רב ומגוון ממורשת ישראל ומתרבות העולם, שסייע בידו להציב לפני הקוראים פתרונות ריאליים לבעיות כואבות, המפלגות את החברה הישראלית.

צודק פרופ' אריאל פורת, שערך בטוב דעת את האסופה שלפנינו, בקביעתו בפתח הספר כי "אריאל כאב באופן אמיתי את הבעיות החברתיות והמצוקות האנושיות שהוא דן בהן". במשך העשור האחרון לחייו היה לי אריאל עמית וחבר קרוב, שותף להתלבטויות ולשניות שרבים מאתנו חיים בה בהוויה החברתית של מדינת ישראל. אריאל חיפש את "נוסחת האיזון" במדינה יהודית ודמוקרטית, ותר אחריה במאמרים רבים, שנכתבו בדם לבו. כתביו שנאספו כאן, בבחירה ראויה, הם תוצאה של חיפוש מתמיד שכל מי שהיה שותף לו לא ישכחו.

את מאמרו שבו שאל "האפשר לרבע את המעגל?", בהתייחסו למדינה שערכיה יהודיים ושנשמתה דמוקרטית, פתח בשירו של יהודה עמיחי "ארץ מסוכנת". את מלותיו הפותחות של השיר "ארץ מסוכנת, ארץ מלאת חפצים חשודים ובני-אדם ממולכדים", ראה אריאל כמבטאות את מציאות חיינו, זו שבה כדבריו "כל ויכוח עולה מיד לטונים עקרוניים; כל סוגייה, שתעבור במקום אחר ללא תשומת-לב מיוחדת, עלולה להצית תבערה; אפילו ויכוח היסטורי עשוי, לעתים קרובות, להתסיס, כאילו היה נוכחות חיה וקרובה".

אל הלבה הרותחת, חדשות לבקרים, בשטח הרחוק-קרוב שבין דת למדינה, הביא אריאל רוזן-צבי את עיקרי משנתו. כדבריו, "השניות המתבטאת בצמד הכרוך יחד 'מדינה יהודית ודמוקרטית' מעמידה את החברה הישראלית לפני אתגר מיוחד במינו. על הציבור החילוני להיאבק על הבנת היהדות ועל שורשיו היהודיים. על הציבור הדתי להטמיע את ערכי הדמוקרטיה ולשאוף לסגל אותם לעצמו מתוך אהבה, ולא רק מתוך נוחות.

"לבית המשפט תפקיד חשוב במשימה האמורה. הניסיון מלמד שהוא ייקרא להכריע בסכסוכים חדשות לבקרים, גם בעניינים שאינם הולמים בדרך כלל הכרעה שיפוטית. בתבונתו ובחוכמתו עליו להמשיך לשמש הגורם המתווך בין המושגים בעת שהכרעה משפטית מוטלת לפניו. אם ימשיך, בזהירות רבה, את התפקיד של סגירת פערים, אך יחד עם זאת יניח לחברה לפרק את המתחים בדרך הדרגתית, מתוך שיח עקשני, ובלי לפתוח חזיתות אידיאולוגיות, הוא ימלא תפקיד חיוני בתהליך התבגרותה של החברה הישראלית".

גישתו של רוזן-צבי - שהתנגדה תמיד למה ששופט בית המשפט העליון מישאל חשין מכנה "הכרעות גיליוטינה" - מאפיינת את דרכו. כך, למשל, מאמרו "כי המשפט לאלוהים הוא": על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו". במאמר זה, שפורסם בשעתו בכתב העת "עיוני משפט", ובגרסה מקוצרת שלו פורסם גם ב"הארץ", דוחה המחבר את הגישה שלפיה "מלוא כל הארץ משפט", שלאורה ניתן להחיל על כל שאלה אמות מידה משפטיות, ואת ההשקפה כי "מלוא כל הארץ שיפוט", שלפיה ראוי גם שבית המשפט יהיה נכון להכריע בכל נושא שיובא לפניו, אפילו הינו "מוקש משפטי", כביטוי שטבע בהקשר זה מי שהיה שופט בית המשפט העליון, אליעזר גולדברג.

גרסתו של רוזן-צבי היא אזהרה מפני ראיית המשפט כחזות הכל. כהשקפתו, "המשפט הוא אך פן אחד של ההיבט החברתי. הוא רק אחד האמצעים לקראת התכלית החברתית. הניסיון להפוך את הכל לשפיט ואת המעורבות השיפוטית לחודרת לכל תא של החיים אינה רק יומרנות שווא, אלא גם תהליך שנזקו מרובה מתועלתו. המשפט אינו תחליף להכרעות של מדיניות. אין הוא יכול להחליף לא את הכנסת ולא את הממשלה, לא את המגע החברתי ולא את המוסר".

אסופת המאמרים מחולקת לשלושה שערים: השער הראשון, תורת המשפט, מוקדו בתורה שרוזן-צבי דגל בה והיא של משפט המתחשב במציאות החברתית, ושאין בו "מידת סדום"; השער השני, דת ומדינה, עניינו בהלכה הדתית נוכח המציאות החילונית, בבית הדין הרבני, שהוא זר ל"עולמו החברתי והתרבותי של רוב ציבור היעד שלו", ובשלל שאלות העולות מהיות המדינה יהודית ודמוקרטית; השער השלישי עוסק בדיני המשפחה, במעמדה של האשה בדין העברי, בדיני ירושה ובצורך במתן פתרון למצוקות הנובעות מהחלתן של נורמות דתיות על ציבור חילוני. המאמר האחרון שבאסופה עניינו בחוקי היסוד ובהשפעתם על דיני המשפחה בישראל.

המאמר הוא רשימה בלתי גמורה שנכתבה בייסורי מחלתו הקשה של אריאל רוזן-צבי. דבריו שם הם תמצית אמונתו: הצורך להציב גשר יציב בין יהדות לדמוקרטיה, תוך כדי צמצום מוקדי החיכוך ויצירת פתרונות מציאותיים. כדבריו, "בשאלת איזון האינטרסים יהיה צורך להבחין היטב בין המעגלים השונים ולהבחין בין לב ההסדר לעניינים אחרים מבחינת הערכים של המדינה כמדינה יהודית. כמו כן יהיה צורך להתחשב במציאות הנתונה ולערוך את האיזון על בסיסה. צריך איזון האינטרסים להביא בחשבון את המציאות המשפטית ולאפשר לדיין לנקוט אמצעים שיאפשרו להתגבר על מכשלות קשות הפוגעות בכבוד האדם ובחירותו, כעגינות. כל שיפור, גם במחיר של פגיעה יחסית, עדיף על 'שב ואל תעשה'".

והוא ממשיך וכותב כי והואיל והזכויות הן יחסיות, יש לצרף לבחינת היחסיות ולעריכת האיזון גם את האילוצים של המציאות שבתוכה חי הציבור הישראלי, על הפשרות הפוליטיות שהולידו את החקיקה ואת חוקי היסוד. יש לאפשר את ההיענות של בתי הדין הרבניים למצוקות ולמציאות הישראלית בלי לשבור את המסגרת ההלכתית. יש להתיר להגיע לאיזון הדדי, ולא ל"הורדת ידיים"; "הפוסקים הדתיים יכולים להגיע לתוצאה בלי לתת לה לגיטימציה".

את אריאל הוקרנו מאוד ואהבנו - חבורה גדולה, מגוונת ושונה באמונותיה ובאופיה - אהבה רבה. תפיסות היסוד שלו, להטו, יכולת הניתוח שלו בצד הממד הפרקטי שבהצעותיו, כמו גם אישיותו ה"ג'ינג'ית" הלוהטת, עולים מאסופת המאמרים בעוצמה רבה. האיש הלך מאתנו, אבל אורו נשאר בזה. על שהצליחו בבחירתם להביא את רוחו של אריאל, תיתי להם לעורכי הספר. סטודנטים, חוקרי משפט וחברה וכל המתעניינים ב"סיר הלחץ" הישראלי ירוו מן הספר הבנה טובה יותר של המורכב והסבוך וגם הנאה רבה מאופן הצגת הדברים, מלשונו העשירה ומתרבותו היהודית-דמוקרטית של הכותב.

פרופ' זאב סגל מבית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב הוא הפרשן המשפטי של עיתון "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו