בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנהיגנו החבר נפוליאון

חוות החיות

תגובות

ג'ורג' אורוול. איורים: רלף סטידמן. תרגום חדש: אברהם יבין. אחרית דבר: אלי שאלתיאל. הוצאת עם עובד, 148 עמ', 69 שקלים

ל"חוות החיות" התוודעתי בדרך של שמיעה שהקדימה את הקריאה. הקומונר שנשלח מהקיבוץ ללמדנו הגשמה ודרך ארץ סיפר לנו את הסיפור בקול נרגש ובטון מזהיר ומוכיח באחת מהפעולות בתנועה.

הסיטואציה כשלעצמה יכלה לשמש מודל מצוין לסאטירה; המדריך הגיע מקיבוץ שאמנם כבר הודה בשקיעת שמש העמים, אך חבריו נטו עדיין חסד רב לברית המועצות ולמשטר הקומוניסטי, והרי "חוות החיות" נולדה במוחו של ג'ורג' אורוול כאמצעי ספרותי לביקורת נוקבת ומזועזעת על המשטר בברית המועצות. בדרך הפשטנית שבה הסיפור סופר, תוך כדי פרשנות מכווננת בדרך הילדותית שבה אני הבנתי את המשל ונמשליו, יצא שאנחנו, אנשי העיר, הננו האויב ואילו אנשי הקיבוץ הם התקווה וגם הבלם מפני השתלטותם של החזירים. היה לגמרי ברור שמהעירוניות הצרכנית והאגוצנטרית תצמח הכניעה לחיה שבאדם ואילו בגן-העדן הקיבוצי אדם נשאר אדם ובהמה נשארת בהמה, החברים לא יאכלו מספוא כשם שהפרות לא ינאמו באסיפות.

באותם ימים לחוצים של תום עוד האמנו שרק אם נוותר על צרכינו הפרטיים ונצעד יחדיו לעבר המטרה לא נהיה לעדר. ספר חשוב הוא כמו זרקור מסתובב על צירו; לאן שלא תפנה אותו הוא יאיר נקודה נסתרת וייטען רלוונטיות חדשה. לא כל החוות נהרסות בשל שחיתות וקלקול המידות, לפעמים מדובר בניוון בשיטת עשה זאת בעצמך, בלי אויב וללא מנהיג חזירי, המשנה את הדיברות והכללים על פי צרכיו ובהתאם לכוחו.

לימים קראתי את הספר ללא תיווך קומיסארי ומצאתי עניין רב דווקא בחלקו הראשון, כלומר במרד החיות, בשלב הטרום-ניווני, במהלכי התקווה לתיקון ולצדק חברתי. בהתאם לגיל ולנסיבות העדפתי להתרשם מחשיבות כוח הרצון מאשר מסכנת הרצון לכוח.

באחרונה קראתי את "חוות החיות" בתרגום החדש של אברהם יבין, בהוצאת עם עובד, וגיליתי שהזרקור ממשיך להסתובב. בשעת הקריאה נראה לי הטקסט טחון ומוכר ספרותית, תרבותית ופוליטית. היתה לי הרגשה שהוא הפך חד-ממדי ונתון לפרשנות אחת, צפויה ומתבקשת, בלבד.

עד לאותו הרגע שבו צץ במוחי הרעיון שמציאות ימינו השיגה אפילו את הנבואות השחורות ביותר וכי העובדה שהספר נראה לי לרגעים תמים מאוד מייצגת למעשה את מיטב תקפותו הסאטירית. כלומר: העובדה שאנו חיים תחת שלטונם של החזירים אינה מוטלת יותר בספק. נשאלת רק השאלה האם אנו זוכרים מה היה בראשיתו של המרד, ובשיאה של התקווה ובימי בראשית של אחווה ושיתוף, והאם אנו קוראים את ההיסטוריה של החווה מתוך ייאוש או בתקווה להשיב את הגלגל לאחור.

לכתיבה סאטירית יש טעמים רבים. ביניהם יצר הביטוי והצורך לבדוק את גבולות החופש, התקווה שהתוכחה בדרך של הגזמה תגרום לשינוי ולתיקון, והאזהרה שכוחה יפה לעודד את אלה שעדיין אינם נגועים. אם כלפי המשטר הסטליניסטי היה הספר תיאור מדויק ואמיתי, הרי לגבי ארצות וחברות מתוקנות יותר הוא שימש בחזקת התראה או נבואה.

האם כאשר הנבואה האפוקליפטית מתגשמת במקום נוסף מתבטלת תקפותו של הספר? לגמרי לא. היא רק מקרינה את סיפור המעשה מהסוף להתחלה כדי שנאמר שוב בפליאה: אכן מסתבר שפעם, בראשית, היו כאן ניסיונות לייסד משטר של צדק חברתי. פעם השתדלנו להיות שוויוניים, מאוחדים וערבים זה לזה עד שהחזקים נעשו שווים יותר ואנחנו נכנענו.

"חוות החיות" הוא טקסט פוליטי על השחתת מידות הדרגתית מתוחכמת ומניפולטיווית, שיודעת להשקיט את מצפונו המתנוון של המנהיג ולעוור את עיניו ואת תבונתו של המונהג. זהו טקסט פוליטי המספר על שיבוש כוונות טובות ועל הדרך המובילה לגיהנום. זהו טקסט על הפסיכולוגיה של עבד כי ימלוך ועל אנשים העושים לאחרים בדיוק את מה ששנוא עליהם ועוד מוסיפים היטל השבחה.

מדובר לפיכך על למידת מודלים שליליים ואימוצם. על ילדים מוכים שהופכים להיות בעלים מכים ועל אסירי ציון שהופכים לחסידי דיכוי מיעוטים ועל לוחמי חופש שנעשים גזעניים ועל לומדי תורה שבדרכם אל השררה נאלצים לטפח בורות ונבערות ועל היחסים העכורים שבין כמות לאיכות. על תרבות הרייטינג של השלטון ההופך יחידים לציבור ובודדים לקהל, והכל כדי לכוון היטב את ההמונים במצעדם ולשלוט בעזרת מנגנונים פופוליסטיים ובאמצעות יצירת האשליה שהרוב קובע והרוב בוחר ומשפיע. זהו טקסט על הסלמה באכזריות בבחינת "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים".

השלטון משחית את השליט ואת הנשלט, את שפתם ואת זיכרונם, את עתידם ובמידת הצורך גם את עברם. הספר מתאר וממחיש מעברים אטיים מדיבור לתעמולה, משכנוע להפחדה, מבחירה להכתבה, מחזרזירות לחזירות.

כשמתחילים לחשוב על הספר הוא נטען במהירות במטענים אקטואליים ואין כל קושי לשחק בו משחקי סימולציה: למשל מה היה קורה לו היה נכנס לחוות חיות הכנסת דובר עברית רהוטה כמו אבא אבן למשל והיה שומע את הגעיות והפעיות והצפצופים משמאל ומימין ואת הנעירות האינדפרנטיות מהמרכז? ראוי לעשות לטקסט כזה המרות אל המקומי והעכשווי, ולו משום שהדמגוגיה והדיקטטורה מסוכנות בהרבה מניצול פלקאטי משהו של טקסט.

מטבע הדברים סאטירה מעוררת כעס ולמרבה הצער בקרב רוב רובם של הקוראים היא מעוררת ביטחון שהם עצמם אינם הנמשל אלא שותפים לחיבור ועיצוב המשל. לעולם לא יחפשו הקוראים את החזירים במחנה שלהם ותמיד יאמינו שהצדק שייך בשלמותו למחנה אחד וכל הרשע אצל האחר. כל שכן יסרבו לחפש את הרודנים הקטנים המסתתרים בתוכם. מכל מקום, מעטים מבחינים בצד העצוב של הספר הכרוך לא רק ביחסי שולט-נשלט, אלא בחיי העמל והסבל של האדם המומחשים לו היטב בעזרת חיי העמל והסבל האילמים של הבהמה. והכבשים הולכות כבני אדם לטבח.

בשביל שהשלטון יהיה חזק צריך בתחילה להיטיב עם הנשלטים וצריך אחר-כך להציב מולם אויב משותף כזה שיהיה תמיד מאיים יותר מכל מה שקורה אותם וצריך להעמיד לפניהם משימות קשות ומאחדות, כגון בניית טחנת רוח, ואחרי שהם כנועים ונכנעים, ובטרם יוכל המנהיג להיחשב כל-יכול, צריך להחליף את ההטבות בהבטחות ואיומים ואז ימשיכו הסוסים למשוך בעול והכבשים להיות בשר תותחים והתרנגולות יקריבו את ביציהן למען המדינה. את כל אלה ראוי להדביק בעזרת סמלים וטקסים והמנונים. "חיות כל אנגליה וכל אירלנד/ חיות כל ארץ ומדינה/ הבשורה הזאת חיש הפיצו/ עוד צפוי לנו עתיד נפלא". ממש תשדיר בחירות עם שלום וביטחון.

זהו טקסט על המעבר מלקיחת תפקיד לשם ביצוע משימה לשקיעה במנעמי השלטון, מה שמפתח את תורת התירוצים והזיגזוגים וההתפתלויות והשקרנות הפוליטית. התיאור המוצלח והמכעיס ביותר קשור בהתחסדותם של המנהיגים. לאמור: אנחנו החזירים כלל לא אוהבים חלב. אנחנו שותים אותו למענכם. אם לא נהיה ערניים ניכשל בתפקודנו, וג'ונס, בעל החווה, יחזור לשלוט בנו. וזו התורה כולה, שאחריה נותרת רק הציניות. יפה הטקסט שאיננו חס על המובלים ובמקביל לתקיפת המנהיגים הוא תוקף, גם אם בחמלה מובנת, את התמימות ואת קבלת הדין הנכנעת והמתרפסת.

הספר נכתב בשנת 1943 ובהקדמה שלא פורסמה בגרסה המקורית מרבה אורוול לדבר על חופש הביטוי וחירות המחשבה. בשעה שהספר הוצע להוצאות הספרים לא היה זה תקין פוליטית לדבר בגנותה של ברית המועצות, שלחמה אז כבעלת ברית עם אנגליה. לא מדובר בצנזורה גלויה וישירה אלא בהתחמקות והתעלמות והשתדלות שבסופן היתה שתיקה בכל אשר היה ידוע ובאשר למה שהעדיפו לא לדעת. אפילו עובדת קיומה של ביקורת כזאת נשמרה בסוד. כמעט הכל היו שותפים למגמה, זה היה ציווי חברתי פוליטי גורף למדי. וכך כותב אורוול בהקדמה: "כשיראה הספר הזה אור, אולי תהיה דעתי על המשטר הסובייטי הדעה המקובלת על הכלל. אבל מה יועיל הדבר כשלעצמו? המרתה של הלכה אחת באחרת אינה בהכרח התקדמות. האויב הוא רוחו של הפטיפון, בין שאתה מסכים ובין שאינך מסכים עם התקליט המנוגן כרגע". אורוול פיענח במידה רבה את מנגנוני השלטון ולכן הוא נשאר כה אקטואלי.

הפשטות הישירה של הטקסט והיותו משל פלקאטי גרמו, ככל הנראה, להוצאה לעצב את הספר כספר ילדים, וגם ככזה הוא סובל מעיצוב מקומם עם נטיות דידקטיות. הספר דוחה למראה ולמגע וכל העימוד שלו חונק ומעקר את הציורים המקוריים היפים והמגוונים של ראלף סטידמן. העיצוב נראה לי כה שגוי, עד כי הייתי מציע להוצאה לשקול את הוצאתו מחדש בטיפול ראוי.

דומני שאיכותם של האיורים מצויה במנעד הרחב שלהם, הנע מווירטואוזיות קלילה עד לעגמומיות מהורהרת ומגומגמת, ובכך הם יוצרים הקבלה מרתקת לספר; האין הווירטואוזיות אחותה הוויזואלית של הדמגוגיה?! סטידמן הוא צייר בעל רגישות ויזואלית וכושר אפיון רב. הוא נע, במקביל לספר, מהריאליסטי לאלגורי, מהמפחיד לקריקטורי. בקו חופשי ואמיץ הוא מצליח לפרוט את מרב פוטנציאל ההבעות הטמון בבעל חיים, אדם או חיה - חיה אנושית או אדם חייתי והיפוכם.

הציורים מספרים את סיפור החווה מייאוש מעורר הזדהות דרך התקוממות סוחפת ועד להתפרקות רוויית אכזריות. הוא מודע, ככל הנראה, למגבלות הציור וממילא ליתרונן של המלים במקרה זה, שהרי לא ניתן להבדיל הבדלה מוחלטת בין צעקה לפיהוק, בין שירה מאחדת להמנונים מסממים.

התרגום רהוט ודייקני, אך מבלי שאדע להוכיח אני משוכנע שהוא מבקש תוספת מגע של קלילות וגמישות ואיזה חן שאיננו יכול לנבוע מנאמנות הרמטית למקור. רשימתו של אלי שאלתיאל על תלאות הטקסט בטרם ראה אור היא תוספת סאטירית בפני עצמה, היא מרתקת וחשובה מאוד בשל התזכורת לעובדה ששום דבר לא משחרר מהפחד מלבד האומץ.

לא כל כך ברור אם ניתן באמצעי שכנוע סאטיריים לגרום לחזיר שיתבונן במראה בביקורת עצמית, אך בוודאי ראוי לנסות לשכנע את הסוסים שלא יצייתו באופן עיוור לפקודות ושיידעו את גבול המשיכה בעול ושייצאו לגמלאות בזמן לפני שיהיה מאוחר מדי.

זהו טקסט פוליטי עצוב על כישלון המרד ורוח החופש, אך הוא ממילא גם טקסט על ההכרח למרוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו