בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"את לא נולדת אשה, את נעשית אשה"

52 שנים לאחר שנכתב רואה אור בעברית "המין השני", ספרה של סימון דה בובואר, שהיה לאחד הטקסטים החשובים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. זו עשויה להיות נקודת מפנה גם בפמיניזם בישראל

תגובות

קשה להגזים בחשיבות האירוע. בימים אלה, 52 שנים אחרי שנכתב, יוצא לאור בעברית "המין השני" של סימון דה בובואר - אחד הספרים המשפיעים ביותר על התרבות המערבית במאה ה-20 (בעצם, יוצא רק הכרך הראשון מתוך שניים; בהוצאת בבל, בתרגום שרון פרמינגר). זה לא רק ספר חובה לכל משכיל ומשכילה; תרגומו (המוצלח) לעברית משפיע על יציאתם לאור של ספרים אחרים: עכשיו אפשר סוף-סוף להתחיל ולהרכיב מדף - אם לא ארון ספרים שלם - של הגות פמיניסטית בעברית.

מטבעו של טקסט קלאסי כמו "המין השני", שהרעיונות המובאים בו - על מין, על מגדר, על מושג "האחר" - כבר שגורים בפי המונים, גם אלה שלא קראו אותו. ועם זאת, אי אפשר לקיים דיון רציני בסוגיות שהוא מעלה אלא אם קוראים אותו. כי כל מה שנכתב אחרי "המין השני" על שאלת האשה הוא בבחינת הערת שוליים - נספח או תגובה - לטקסט המקיף והמבריק של דה בובואר, והטובים שבספרים על שאלה זו נכתבו תוך הכרה בכך.

ג'ודית באטלר, למשל, ההוגה הפמיניסטית האמריקאית הבולטת בשנים האחרונות, פותחת את ספרה "Gender Trouble" מ-1990 בדיון במשנתה של דה בובואר ובציטוט המפורסם ביותר מ"המין השני": "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה" (המשפט הזה פותח את הכרך השני, שטרם תורגם לעברית). בעצם, הספר של באטלר הוא כולו עיון נוסף בשאלה האחת והיחידה ש"המין השני" מעלה ושואף לענות עליו: מהי אשה?

השאלה הזאת אינה סתמית ואינה התפלמסות לשמה: כדי להבין את מטרות הפמיניזם ואת הסוגיות שלו - את חלוקתו הלא-שוויונית של הכוח בחברה, את המידה השונה של חירות המוענקת לגברים ולנשים - חייבים לפני הכל לענות עליה.

באופן חלקי מאוד כבר עסקו בשאלה הזאת שני הספרים הקלאסיים שקדמו ל"המין השני",AVindication of the" "Rights of Woman מאת מארי וולסטונקראפט, שיצא ב-1792 (ולא תורגם לעברית), ו"חדר משלך" של וירג'יניה וולף, שיצא ב-1929 (ויצא בעברית ב-1981 בהוצאת שוקן, בתרגום אהרן אמיר).

וולסטונקראפט, מעמדה של התגוננות, נאלצה להסביר לבני זמנה שהאשה אינה "נשית" מטבעה. אם רק תהיה חופשית כגברים ללמוד ולעסוק במלאכות פיסיות ולהסתובב בשדות ולעבוד למחייתה, אולי כבר לא תהיה חלשה, צייתנית ורפת שכל, כפי שאכן היתה על פי רוב. בכך ביקשה וולסטונקראפט לערער את העמדה הרווחת בתקופתה (שהופצה על ידי הוגים כז'אן ז'אק רוסו), כאילו נשים הן מטבען עדינות, נחמדות וטיפשות, ולפיכך יכולות רק לשרת את הגברים. "סופר אחד אפילו טען", כתבה וולסטונקראפט בלעג, "שמלנכוליה היא תכונה גברית, ולכן אינה יאה לאשה".

וירג'יניה וולף, שהתבקשה להרצות על "נשים וספרות" ("חדר משלך" מבוסס על שתי הרצאות), שאלה את עצמה את השאלה "מהי אשה". אבל לדבריה, היא ויתרה מהר מאוד על הניסיון לענות עליה, כי מה שהגדיר נשים בזמנה היה עדיין העדר עצמאות כלכלית ומחסור במרחב פרטי. וולף קבעה איפוא כי אין טעם לדבר על מאפיינים של אשה, כאדם וכיוצרת, לפני שיהיו לה "חדר משלה ו-500 (לירות שטרלינג) בשנה".

ואז באה דה בובואר, בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, והבחינה בפרדוקס מעניין המובנה בשפה: אמנם נשים מאז ומעולם היו מחצית מהאנושות, וכביכול לא קשה לזהות מיהי אשה, "ובכל זאת אומרים לנו ש'הנשיות שרויה בסכנה', ומתרים בנו: היו נשים, הישארו נשים, היהפכו לנשים'. אם כך, לא כל נקבת אנוש היא בהכרח אשה".

ולכן, מצד אחד ברור כי "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה" - כלומר, הנשיות אינה מהותית, אינה טבעית, אלא נרכשת. ומצד שני: "יש נשים שמשתדלות בכל מאודן להיות התגלמות הנשיות, ובכל זאת, הדגם לא נוצק מעולם". כי אין נשיות אחת מסוימת שכל אשה מאמצת לעצמה. הנשיות היא מושג ערטילאי והיא נוצרת בהקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי. "אין זה הטבע שמגדיר את האשה, אלא היא זו שמגדירה את עצמה בהתמודדותה עם הטבע בדרכה-שלה", כתבה.

אף שנכתבו לא מעט ספרים מתוך התנגדות ל"המין השני", או מתוך ניסיון להוסיף ולפתח את טיעוניה של דה בובואר - ביניהם ספריהן של הלן סיקסו, ג'וליה קריסטווה, לוס אירגרי, מוניק ויטיג וג'ודית באטלר - אין הרבה חידושים מרעישים בסוגיה הזאת. כמעט הכל כבר נמצא ב"המין השני".

הטענה המקורית של באטלר, למשל, היא שהמגדר (הנשיות והגבריות) לא רק אינו מהותי, ולא רק אינו נובע מהגוף ומהביולוגיה, אלא כל כולו הצגה חוזרת ונשנית של דפוס שאין לו מקור (ודה בובאר כבר כתבה: "הדגם לא נוצק מעולם"). באטלר טוענת שעלינו "לחשוף את המנגנוןהמייצר את מה שנחשב כנשי, ומעלים מהעין את מה שאינו נחשב כנשי". כלומר, יש בעולם סוגים שונים של נשים, גם כאלה שאינן "נשיות", אבל אלה אינן מובאות בחשבון. מבטלים אותן כגבריות, כלא-נשים. זו בעיה מהותית בפמיניזם, המייצג כביכול "נשים" ומדבר בשם "הנשיות" באשר היא: הזהות הנשית עצמה - מה שנחשב כנשי בעינינו- היא קטגוריה מוגבלת. וזה במידה רבה מקור האי-שוויון: הדרך שבה אנחנו מגדירים נשיות היא זו שמגבילה את מגוון האפשרויות של נשים למיצוי עצמי.

ודה בובואר כבר כתבה ב"המין השני", כי "במקום קיומן המבוזר, האקראי והמגוון של נשים ממשיות", מקובל המיתוס של "'הנשי הנצחי'... כאשר הנשים אינן מתנהגות לפי אותו מיתוס, אין מכריזים שהנשיות היא מושג מופשט, אלא שאותן נשים אינן נשיות".

מחברת "המין השני", שלא הגדירה עצמה פמיניסטית, הסבירה שהיא שואלת את השאלה "מהי אשה?" מנקודת המבט של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. לפיכך, השאלה - שנהפכה מאז לשאלה המרכזית בהגות הפמיניסטית - היא באיזו מידה (ובאיזה אופן) האשה מסוגלת להשיג את חירותה ולהיות אדם שלם וחופשי, ואם אינה נידונה להידרדר לגורל שהטבע כביכול גוזר עליה.

דה בובואר הראתה כי המאפיין הבולט של מצב האשה הוא שהיא "האחר הנצחי". כלומר "נשים אינן אומרות 'אנחנו'. הגברים אומרים 'הנשים', ובמלה זאת משתמשות גם הנשים כאשר הן מתייחסות לעצמן". הגבר הוא הנייטרלי. השפה האנושית נחה בטבעיות בשפתיו. המושג "גבר" זהה למושג "אדם". האשה, לעומת זאת, היא רק חלק מהמושג "אדם". כשאומרים בעברית "בני אדם", ובצרפתית "Les Hommes", מתכוונים לכל בני האנוש. אבל בתוך הכלל הזה, שנקבע מנקודת מבט גברית, הנשים הן קטגוריה נפרדת, מסוימת.

זו איפוא ה"אחרות" שנשים צריכות להתמודד אתה. ההתמודדות הזאת מגדירה את מצבה המיוחד של האשה, בשונה ממצבו של הגבר. וזה גם הפרדוקס הגדול של המשימה הפמיניסטית: מצד אחד, כדי להשתחרר נשים צריכות לדבר בלשון "אנחנו"; להפוך את עצמן לסובייקט פעיל, במקום אובייקט סביל. את זה הן יכולות לעשות רק כקבוצה פוליטית מגובשת. מצד שני, כדי להשתחרר עליהן לפרק את הנשיות מהגדרתה המקובלת, לנתץ את המיתוס על המכנה המשותף לנשים, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי היפרדות למגוון אינדיווידואלים שונים.

השאלות האלה נידונות בהרחבה בספרים אחרים, שחלקם תורגמו ומתורגמים בימים אלה לעברית. "ילוד אשה" של אדריאן ריץ', שיצא ב-1976 בארצות הברית ותורגם לעברית ב-1989 בהוצאת עם עובד, מנתח את מוסד האמהות כמגביל את הנשים. קלאסיקות אחרות של פמיניזם עדיין לא תורגמו וחסרונן מורגש: "The Feminine Mystique" מאת בטי פרידן, שיצא בארצות הברית ב-1963 והראה - בצורה של תחקיר עיתונאי, יותר מאשר בכתיבה הגותית - כי בניגוד לדעה הרווחת בזמנה, נשים אינן ממצות את הפוטנציאל הרוחני שלהן בנישואים, בעבודת הבית ובאמהות. ספרה של פרידן הוא בוודאי אחד הספרים המשפיעים ביותר על הגל השני של המהפכה הפמיניסטית האמריקאית, והיום הקביעות שלו נראות מובנות מאליהן.

"The Female Eunuch" ("הסריסה") מאת ג'רמיין גריר, שיצא באנגליה ב-1970, חזר ועיין בפרוטרוט בתרבות שיוצרת את הנשיות ואת דיכוי הנשים: למשל, היחס לווסת, ההיגעלות מאברי המין הנשיים, הסרת שיער, והפאסיוויות המיוחסת לנשים ומונצחת בהן. ספרה העניק השראה ומוטיווציה לפמיניסטיות האמריקאיות והבריטיות של שנות ה-70. עדיין לא תורגמו לעברית גם "Sexual Politics" של קייט מילט, שיצא לאור ב-1969, אסופת המאמרים של גלוריה סטיינם מ-Outrageous 1983" Acts and Everyday "Rebellions ו"Backlash" של סוזן פלודי מ-1992, ספרים מעמיקים ומקיפים על השאלות הגדולות של מצב הנשים.

בהוצאת בבל, שעמלה במשך שלוש שנים על החלק הראשון של "המין השני", שוקלים כעת אם להוציא לאור תרגום של "Gender Trouble", וגם חושבים להוציא את Sex, Art, and" "American Culture של קמיל פאליה הפוסט-פמיניסטית, שמבקרת ומאתגרת את תרבות התקינות הפוליטית, את הפוסט-מודרניזם ואת התנועה הפמיניסטית.

בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרה "קו אדום", מתכוונים להוציא בשנה הקרובה את "מיתוס היופי" מאת נעמי וולף, ובו ביקורת מקיפה על האופן שבו התקשורת ותעשיית האופנה מעצבות את הנשיות ומחלישות את הנשים.

מעניין כי עד לאחרונה, מרבית הספרים שתורגמו לעברית או נכתבו בעברית מחזיקים דווקא בהנחה שקיימת נשיות מהותית. לדוגמה, בספרה של קרול גיליגן "בקול שונה", שיצא לאור בארצות הברית ב-1982 ובתרגום לעברית ב-1995 (בהוצאת ספרית פועלים), מוצגות התיאוריה על המוסר הייחודי לנשים וביקורת על התיאוריה של פרויד, כאילו לנשים מוסר פגום לעומת גברים.

בספרה "באה מאהבה", שיצא לאור ב"קו אדום" ב-1996, מעמיקה הד"ר אריאלה פרידמן, פסיכולוגית מאוניברסיטת תל אביב, בשאלת המאפיינים הפסיכולוגיים והחברתיים של נשים, והאופן שבו החברה מעצבת אותם. "אמי ואני" של ננסי פריידי מ-1977, שתורגם לעברית ב-1980 בהוצאת זמורה ביתן, הוא ניתוח של תופעת הפאסיוויות הנשית תוך התבוננות ביחסי אמהות ובנותיהן. רב המכר "תסביך סינדרלה" מאת קולט דאולינג, שיצא במקור ב-1981 ובעברית ב-1983 בהוצאת שוקן, מעיין גם הוא בנטייתן של נשים, כביכול, לבחור באופציה הפאסיווית והתלותית.

גם שני הספרים הבעייתיים של הד"ר גיזי רפפורט, "מהו פמיניזם" בסדרת "מה-דע" של הוצאת דביר ו"חוצות הקווים" בהוצאת ידיעות אחרונות, עוסקים בהבדלים בין המינים ובפוליטיקה הפמיניסטית - אין בהם כל התייחסות להגות הפמיניסטית של דה בובואר וממשיכותיה.

וכך, יציאתו לאור של "המין השני" מסמנת אולי נקודת מפנה בפמיניזם בישראל, שהמו"לות המקומית מגלה בו עניין גובר. בראש התנועה עומדת הוצאת הקיבוץ המאוחד, שהוציאה ב-1998 את "הבריאה על פי חווה" מאת אילנה פרדס, שהוא ביקורת ספרותית פמיניסטית על המקרא; וב-1999 את "מין, מגדר פוליטיקה", אסופת מאמרים מעניינת של חוקרות מובילות בישראל - אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, מנאר חסאן, חנה הרצוג, דפנה יזרעאלי, סילביה פוגל-ביז'אווי וחנה נווה. בימים אלה, בשיתוף מכון ואן ליר, הוציאה הקיבוץ המאוחד את "התשמע קולי", אנתולוגיה בעריכת יעל עצמון, העוסקת בייצוגים של נשים בתרבות הישראלית ומביאה מאמרים מאת חוקרות מובילות כרחל אליאור, דבורה ברנשטיין, ליאת פרידמן, אורלי לובין, מיכל בן נפתלי וח'אולה אבו בקר.

גם הוצאות נוספות מצטרפות לחגיגה: בהוצאת אוניברסיטת חיפה ייצא בחודשים הקרובים ספר של הד"ר אורלי לובין, "אשה קוראת אשה", שהוא דיון ביקורתי בסיפורים, סרטים ועבודות אמנות פלסטית מנקודת המבט של התיאוריה הפמיניסטית. בזמורה ביתן החליטו להתמחות דווקא באריקה יונג, ומלבד ספריה "פחד גבהים", "בלוז של כל אשה" ו"פחד חמישים" הוציאו ב-1998 את "מה רוצות הנשים", אסופת מאמרים של הסופרת הפמיניסטית הידועה על מגוון נושאים - מהילרי קלינטון דרך פורנוגרפיה ועד הריונות וסקס אפיל. באותה הוצאה גם יצא באחרונה "מה זה בכלל פמיניזם" מאת טלי רוזין, המביא סקירה לא אקדמית של תולדות התנועה הפמיניסטית; הספר לוקה בטון פטרוני ולא אינטליגנטי, הוא לא ספר הגות, אבל יש שרואים בו מבוא מוצלח לתלמידים ותלמידות שאינם לומדים שום דבר חשוב בבית הספר, ובאמת אין להם מושג מה זה בכלל פמיניזם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו