בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קוויר בעיירה

אחרי שפירק את ההוויה הצה"לית למרכיביה ההומו-ארוטיים, עובר הצלם עדי נס לטפל באורח דומה בעיירת הפיתוח, התחנה הראשונה בחייו. קרית גת בכלל לא ידעה שהיא כזאת

תגובות

שישה ילדים בגילים שונים ישנים בחדר צפוף. כמה מהם שרועים על מיטות. אחרים מכורבלים על מזרונים המונחים על הרצפה. אינטימיות צפופה וכפויה. במבט ראשון נראה התצלום כתיעוד של מצוקה ישראלית כהווייתה. אבל האם הוא אמיתי, או שמא הוא עוצב והועמד ביד-אמן? אצל עדי נס הגבול בין הטריטוריות הללו מיטשטש, לפחות בשלבים המוקדמים של העבודה. מה שנשאר ברור מהתחלה ועד הסוף הוא הנושא. "הנושא המרכזי ביצירה שלי הם שאלות של זהות ישראלית וגם סוגיות של זהות גברית", הוא אומר.

בתערוכה "תצלומים חדשים", שתיפתח במוזיאון תל אביב ב-13 באפריל, הוא חוזר למחוזות ילדותו. נס, יליד קרית גת, בן להורים יוצאי כורדיסטן ופרס, יוצא מתל אביב, שבה הוא מתגורר בשנים האחרונות, כדי לשוב לאותו מגזר חברתי אליו השתייך כילד, ולצלם בצבע את הנערים האלמונים של הפריפריה בסביבת השיכונים המכוערים של עיירת הפיתוח - קירות מתקלפים, רחובות דלילים, גני שעשועים שנבנו במהלך תוכנית שיקום כלשהי ולא פעם הועלו באש רק לשם השעשוע.

נס, זוכה הפרס לאמנות ישראלית מטעם קרן גוטסדינר, הולך אחורה בזמן; גיבורי תצלומיו הקודמים היו חיילים במדי צה"ל. עכשיו הוא חוזר הביתה, לילדות בקרית גת, כדי להעמיק את נוף הישראליות, להוסיף לו נדבך באמצעות חשיפת אותו מגזר נידח שכה נוח להתעלם ממנו כאשר מדברים על זהות, או על אמנות.

התצלומים שלו בדויים אך מבוססים על סיפור אמיתי. "בארבעה באוגוסט בשנה שעברה התפרסמה ב'הארץ' כתבה של עדה אושפיז שתיארה את מצוקתה של משפחה עם 12 ילדים מיבנה, משפחתו של מרסלו חיון", הוא משחזר. "בצילום שנלווה לטקסט הנציח הצלם, אלון רון, חדר שבו הצטופפו בשנתם שישה ילדים על מיטות ועל מזרונים שהונחו על הרצפה למשך הלילה. על מיטה אחת ישנו שניים במהופך, כלומר ראש נושק לרגליים. כמו שאנחנו היינו ישנים כשאירחנו קרובי משפחה או חברים. הצילום הדוקומנטרי של רון תיעד מצב אמיתי מתוך המציאות. אמרתי לעצמי שאת הסיטואציה הזו אני רוצה לשחזר כצלם. בשחזור כבר קרו דברים חדשים. רציתי לעשות משהו עם אלמנט האור הבוהק, כדי שהוא יכניס סוג של אופטימיות אך בו בזמן יעצים את האפלה בחדר".

איפה צילמת?

"חיפשתי דירה דומה לזו שבצילום של רון. לאחר די הרבה סיורי לוקיישן, מצאתי דירה דומה דווקא בתל אביב, דירה נטושה ברחוב יהודה הלוי, ששכרתי אותה למשך שבוע. המרצפות לא התאימו אז כיסיתי את הרצפה במרצפות ישראליות טיפוסיות מסוג שומשום, וגם שיניתי את מבנה החלון. הבאתי מיטות ומזרונים דומים לאלו שבתצלום המקורי. כמובן שחיפשתי משהו שיהיה דומה לזיכרונות הילדות שלי מקרית גת, למזרונים שהיו גם בילדותי. הבאתי ילדים מפנימיה בכפר סבא שיצטלמו, כמובן באישור הוריהם. את השמיכות והמצעים לקחתי מבית הורי. הבגדים נרכשו בשוק הכרמל".

מה בעצם רצית לעשות?

"לקחתי תצלום מהמציאות שמתחבר לכמה אלמנטים. כולל, למשל, לסיפור מהמיתולוגיה היוונית על היפנוס, אל החלומות והשינה, שגרם לבן המלך היפה להירדם לעד בעיניים פקוחות. התצלום מהמציאות נכנס גם לפילטרים שלי, כלומר לסיפור הביוגרפי האישי. כל ששת הילדים בצילום הם אני. הילד שמתכרבל כמו ילד מוכה הוא חבר מימי התיכון שהייתי מאוהב בו נואשות, וילד אחר הוא גיבור מהסרט הבריטי 'משהו יפה'. ברגע שהמציאות נפגשת עם הסצינה המבוימת, היא מציבה שאלה מדוע לא מצלמים אותה. ברגע שמדובר בתצלום שיש לו ערכים של אמנות ומכאן שהוא ייתלה על קיר במוזיאון, התצלום חוזר להיות מציאות. אם זה תצלום, משמע שזה אמין-אמיתי. ופה אני עושה פעולה שכאילו אסור לי לעשות, אני חושף את התשתית של הפיקציה שלי".

כדורגל במקום דיסקוס

התערוכה מתצלומיו שעסקה בחיילי צה"ל והעלתה לדיון נושאים הקשורים במגדר והומוסקסואליות הוצגה לפני כשנה בגלריה דביר בתל אביב. החיילים מושאי הצילומים, דוגמנים לבושים במדי צה"ל, היו חסונים ויפים, אלא שלתוך אחוות הלוחמים המיתולוגית שורבבה, במכוון, לא מעט ארוטיקה גברית. בכתבות שנכתבו על נס הוא הוגדר כאמן צעיר ומוכשר שזהותו החד-מינית הפכה לחלק טבעי מיצירתו.

חברת ילדות של נס שלא פגשה אותו במשך שנים ראתה את הכתבות ונזכרה במשהו. היא שלחה לו מכתב וצירפה טקסט שהוא כתב לה כשהם היו בשביעית בתיכון, ב-13 באפריל 1983. לתדהמתו של נס היה הטקסט שכתב הומופובי במופגן; הוא כתב אותו לאחר מפגש שלו ושל חבריו מתנועת השומר הצעיר עם נציג של אגודת ההומוסקסואלים הישראלית. "הייתי בשומר הצעיר ומדי פעם הופיעו לפנינו מרצים אורחים, כך זכינו לפגוש ערבי ישראלי וגם נציג של הגייז. ישבתי בהרצאה ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כזה, למרות שכבר הייתי הומו. האורח היה מבוגר ולא נראה טוב, וגם היה קצת עילג. הוא אמנם דיבר בפתיחות ודי יפה, אבל משהו בו טילטל אותי וכתבתי על כך בגילוי לב לאותה חברה מהכיתה. בגיל 34, לקרוא את המשפטים שכתבתי אז היה קשה למדי. הבנתי למה היא שלחה לי את הטקסט. כמו לומר לי שהיום אני פטור מההתלבטויות ואני שלם עם זהותי המינית, אבל איזה הומופוב גדול הייתי אז. המפגש שלי עם אותו נער הומופוב מקרית גת היה כמו לתת תיקון בנפשו של הנער ההוא".

המכתב לא הירפה ממנו. "בלילות חלמתי על סיטואציות שאירעו בימים ההם במגרש הכדורגל מאחורי התיכון של קרית גת. חלומות שבהם חיבקתי בחום את הנער המבולבל וחסר הזהות ההוא, שהוא בעצם אני. החלטתי לצאת לסיורי לוקיישן במחוזות הילדות שלי בקרית גת ולחפש את אותו מגרש כדורגל. הכנתי תמונה שראיתי פעם באינטרנט של אפולו מחפש את יקינטון. אפולו שיחק בדיסקוס, ואילו בחלום שלי היה לו כדורגל במקום דיסקוס. עם החומרים הלא מגובשים האלה החלה העבודה על התערוכה".

נס נבר בארכיון שלו ומצא תצלומים מתקופת לימודיו במחלקה לצילום בבצלאל, תצלומים שצילם במגרשי כדורגל. בהמשך הוא נסע לקרית גת והופתע מהשינוי החד שעבר על המקום. שום דבר לא דמה ולו במקצת למראות של ילדותו. הוא לא ויתר ונסע גם לנתיבות, אופקים ומצפה רמון כדי לאתר את מגרש הכדורגל הכי דומה לזה של ילדותו.

איך סיפורי המיתולוגיה מתחברים לנושא התערוכה?

"כשהייתי ילד, אמי חנה ניסמוב היתה ספרנית ובבית היו תמיד המון ספרים. התחברתי חזק לסיפורי המיתולוגיה היוונית ופיתחתי מיומנות לפענח את הטקסטים ולחפש בתוכם את ההומו-ארוטיות. בכל טקסט שקראתי אז, מ'חסמב"ה' דרך 'שמונה בעקבות אחד' ועד סיפורי המיתולוגיה, חיפשתי את ההומו-ארוטיות שזכתה באותו זמן לתואר 'הרעות'. בדמיון שלי 'הרעות' היתה תמיד משהו אחר.

"כבר בעבודת הגמר שלי במחלקה לצילום בבצלאל התעסקתי בגוף של הנערים הלבושים בלבן בתולי, תוך שאני מצטט מתולדות האמנות", הוא ממשיך. "הדיסקוס, הבד הרטוב היווני, הסצנה של לאוקון והמאבק שלו עם הבנים והנחשים - המוטיווים האלה הופיעו מאוחר יותר גם בסדרת תצלומי החיילים. דבר נוסף שהושפעתי ממנו היו התצלומים של וילהלם ואן גלודן האוסטרי (1856-1931), שהיה אבי הצילום ההומו-ארוטי. בשלהי המאה ה-19 הוא צילם נערים בעירום ומכר את תצלומיו כגלויות לתיירים. הוא השפיע רבות על אמנים כדיוויד הוקני, רוברט מייפלת'ורפ ואחרים. צלמים חוזרים אליו כי הוא היה הראשון שחיבר תרבות יוונית קלסית ונעורים. המיתולוגיה היוונית היא פיגום, מעין דיו-סתרים שממנו אני עובד. המיתולוגיה בסדרה הנוכחית היא מין תשתית שאחר כך אני מוחק אותה כי אין לה משמעות. מאותה סיבה אין לתצלומים שמות".

שני נערים יושבים על גג של מקלט בעיירת פיתוח כלשהי משולים בצילום שלך לקסטור ופולידאוקס, בניו של זאוס שהפכו לאלים ונידונו לחיות לסרוגין באולימפוס ובשאול. למה?

"הרוח של המיתולוגיה נכנסה כאן, הפנטזיה והטרגדיה, כמו ההומו-ארוטיות שקיימת במיתולוגיה. זה כמו צייר שמצייר מופשט אבל משתמש בפיגמנטים מסוג מסוים. מיתוס אחר שאני עושה בו שימוש הוא הפסל 'נמרוד' של יצחק דנציגר. לקחתי ילד והצבתי אותו במקום הצייד נמרוד שמתגרה באלוהים. הילד בתצלום שלי הוא שרדן, ובמקום הבז המלכותי והכוחני המוצב על כתפו של נמרוד, שמתי לו עורב (מפוחלץ) שהוא ציפור עירונית. דנציגר פיסל את נמרוד ברחוב גרוזנברג בתל אביב ואני צילמתי את הילד לא הרחק משם, ביהודה הלוי, מתחת לברושים שמסמלים בדרך כלל שכול. לילד אצלי יש מבט מישיר, שלא כמו מבטו של נמרוד הפונה מעלה. הילד מישיר מבט כי הוא מה שנשאר מנמרוד האגדי. נמרוד סימל סוג של יהודי חדש במרחב השמי, מיתולוגיה מקומית, ואילו אני צילמתי את מה שנשאר. כלומר את מה שיש היום".

יש בתערוכה אמירה פוליטית?

"לא פוליטית, יש אמירה שיש בה מהחברתי. כמו בסרט 'בילי אליוט', שבו שביתת הכורים היא רקע לסיפורו האישי של הילד, גיבור הסיפור, שרוצה לרקוד והשביתה היא הגורם שמפעיל את הדרמה. התערוכה שלי אינה פרויקט פוליטי. המשמעות החברתית של התערוכה היא שפתאום על קירות המוזיאון יהיו תמונות של ערי הפיתוח ושל נושא שנתפש כדל ולכאורה עלוב. בדרך כלל יש נטייה לחפש את האמריקניזציה בחברה הישראלית ובתערוכה שלי יש התעסקות במה שיש, בקיים, וזה מה שאני.

"יש ביטוי באנגלית, 'הגיבורים הבלתי נראים'. כשאתה גדל בפריפריה, החלומות שלך הם חלומות רחוקים. המיתוסים שאתה גדל עליהם הם מיתוסים זרים למקום עצמו. למשל, מיתוס הצבר, שהתבטא בשירים ששמענו, בסיפורים וטקסטים מתקופת האינטגרציה במערכת החינוך. בתצלומים החדשים יש התעסקות במיתוסים חברתיים. יש מיתוסים שמקיימים חיים וצריך אולי להגדיר אותם מחדש ולהתאים אותם לרוח התקופה, ויש מיתוסים מסוכנים שראוי אולי להוקיעם ולפרק אותם. בסדרה הקודמת של החיילים, לדוגמה, לקחתי את המיתוס של יוסי בן חנן, בתצלום המפורסם שצולם בתעלה בששת הימים ובו הוא נראה מניף בגאון את הקלצ'ניקוב. התצלום הזה שידר כוחניות, בזמן שהמלחמה הזו הביאה את הכיבוש ועשתה רק נזק לחברה שלנו. בתצלום שלי, החיילים משתכשכים במים כמו בצילום המקורי, אלא שאצלי במקום מים תכולים המים שחורים כזפת".

איזה מיתוסים אישיים היית רוצה להוקיע?

"מה שמאוד חזק באישיות שלי ורואים את זה בכל התצלומים לאורך השנים זו ההומוסקסואליות, אבל לא רק זה. יש בי את קרית גת. יש בי את המזרחי. יש בי את הישראלי היהודי. יש בי הרבה צדדים והסיפור הוא לא סיפור אחד אלא מורכב מהרבה רבדים שמתמזגים או מתנגשים.

"הילדות שלי בקרית גת לא התאפיינה במצוקה גדולה או עוני. הסטריאוטיפ של קרית גת הוא יותר בעייתי ממה שהוא היה או עדיין במציאות. סטריאוטיפ מעצם טיבו משטיח. כשהתבגרתי ושאלו אותי מאיפה אני, שמחתי להגיד שאני מקרית גת במין התגרות, כדי שאוכל להוכיח אותם על הסטריאוטיפ וגם לשחק איתם את המשחק. 'אז איפה היית בצבא?' שאלו, והייתי אומר: 'פקח טיסה בבסיס ח"א בחצרים', והנה בצילומי החיילים שלי החיילים הם ירוקים והם בפעילות בשטח, ואין קשר לכאורה בין הביוגרפיה הפרטית שלי לבין המצולם. לא ישנו שישה ילדים בחדר אחד בבית הורי, אבל זה המיתוס של ערי הפיתוח".

כלומר אתה מצלם מתוך התאמה מכוונת לסטריאוטיפ?

"כן, ובו בזמן אני מקעקע אותו. חלק ניכר מהילדים המצולמים בעבודות החדשות באים ממשפחות טובות והם לא ממוצא מזרחי. לכאורה הם נראים שחורים. בחרתי מראה שהוא ישראלי, מהמקום הים תיכוני. הם נראים מזרחים? בסדר, אבל אין לי מושג אם הם כאלה. רק לאחר שבחרתי אותם ורשמתי אותם בתיק ההפקה שלי, הבחנתי שיש לחלק מהם שמות אשכנזיים. לא ממש התעסקתי במוצא שלהם. נכון שלא בחרתי מראה פולני או רוסי מובהקים. זה מראה שלא רציתי כי הוא נתפס כלוק מערבי, שמתחבר למשהו מעולם הפרסומת".

מה עמדתך בוויכוח על הקיפוח?

"אכן שלחו את העולים המזרחים למדבר בנגב בשנות ה-50 ונעשו טעויות, אבל אנחנו לא בהכרח מדינה גזענית. היו הרבה כאבים בילדות שלי אבל מגיע רגע שבו אתה אומר לעצמך שאתה לא מסכים עם מה שהיה אבל זה היה. אני גורס שעלינו לנטות חסד ולבטא חמלה כלפי אלה ששגו או פגעו בזמנו במזרחים, בין אם בשוגג או במזיד. די, התעייפנו מהקיפוח. צריך לפרק גם את מיתוס הקיפוח. ודאי שאני לא מצטרף לתנועת הקשת המזרחית או לכל תנועה פוליטית אחרת. יש לי תחום אחר שאני פועל באמצעותו".

יש מיליטנטיות בפעולה שלך, צריך לחפש אותה?

"ההתעסקות שלי במיתוסים ובקעקוע שלהם נעשית בצורה עדינה וחכמה. אני מיליטנטי בדרכי. אני משתדל להיות צבא קטן וחכם. מיתוס וזיכרון הולכים יחד. זיכרון נבנה על המיתוס והמיתוס נבנה על הזיכרון. המיתוס משפיע על ההווה. את המעגל הזה אני מבקש לבחון מחדש".

הייתי אחר

יצירתי ומפולפל הוא היה תמיד. כילד נהג לצייר על אבנים, וגם הירבה לכתוב ולקרוא כל טקסט כרוך שנפל לידיו. אמו עלתה ארצה בגיל צעיר מכורדיסטן ואביו הגיע בגיל 16 מפרס. לאחר שנולדו שתי הבנות והבן, הלכה האם להשלים את בחינות הבגרות וללמוד ספרנות ובהמשך פירסמה שני ספרי ילדים. האב עבד כמנהל בסולל בונה. במשפחה הירבו לעסוק ביצירה, הוא זוכר, בבית היו תמיד צבעים ובריסטולים והילדים הירבו לגזור ולהדביק קולאז'ים. שתי אחיותיו הבוגרות עוסקות היום בהוראה המשלבת אמנות. לאביו היו ידיים טובות ויכולת ארגון, תכונות שירש ממנו.

ההורים הגיעו לקרית גת בשנות ה-60 משום שהיתה אמורה להיות מרכז לישובים החקלאיים בחבל לכיש. המשפחה התגוררה בבית דו-משפחתי עם גינה, "בית לא יפה מדי ולא עלוב מדי, בית רגיל". הוא גידל כל חיה אפשרית, מאווזים עד נחשים, וכבר כשלמד ביסודי נהג להמציא סיפורים. "הייתי עושה מעקבים אחרי אנשים. הבית שלנו היה סמוך לשוק ולא רחוק מהחורשה שאותה כינינו 'היער' והייתי הולך לשם לעתים מזומנות. הייתי עוקב אחרי אנשים כדי ללמוד על חייהם. זה ריתק אותי כמו 'חסמב"ה'. חיפשתי שערוריות וסיפורים טובים. אף פעם לא תפסו אותי. כבר אז הייתי תחקירן מצוין. בחצר בית הורי היה עץ פלפלון שהייתי יושב עליו וצופה במתרחש ברחוב". היום, הוא אומר, הוא רוצה לספר סיפורים בתצלומים שלו.

כשלמד בביה"ס היסודי שפרינצק, ביקשה המורה מהילדים להביא לכיתה דבר-מה מבית ההורים, מאכל כלשהו או איזה חפץ פולקלוריסטי שיציין את העדה שלהם. נס בחר להביא סיפור. "ערב לפני השיעור היתה הפסקת חשמל וישבתי עם אבי שהיה מספר סיפורים והוא סיפר לי אגדה פרסית. כשהבאתי את האגדה לכיתה, המורה חשבה שזה פסול, שלא התאמצתי בהכנת השיעורים משום שלא הבאתי אובייקט. הייתי קל מדי לטעמה. זה מביא אותי אל האמנות הישראלית. תמיד ניכר המאמץ וההשקעה ביצירות. האמנות הישראלית באה ממקום של הסבל. עניין יהודי כמובן".

את נטייתו המינית גילה בגיל צעיר אך לא ירד לפשרה. "הייתי אחר. הרגשתי אהבה גדולה לבנים מסוימים כבר מהכיתות הראשונות של היסודי. חיפשתי אחר חבר נפש, ביקשתי את הביחד. לא היה בזה מיניות. כשהייתי בתיכון נסענו במסגרת טיול של השומר הצעיר לצפון הארץ, באזור אידמית, וטיילנו ברגל. מרחוק ראינו צעיר בן גילנו שטייל לבד. בתחילה חששנו ממנו כי חשבנו שהוא ערבי. התברר ששמו ליאור והוא ממוצא תימני ומכפר גבירול. היה בו משהו הומואי חזק שחיפש את המגע. היינו בני 15 ואני זוכר שנפרדתי מהחברים שלי והלכתי לטייל איתו. הוא היה מקסים ובהמשך הוא בא אלינו הביתה וישן אצלנו, וזה חלק מהסצינה של הילדים הישנים בתצלום שנכנס לתערוכה. כל הילדים הישנים הם אני, ומאז שאני זוכר את עצמי אני ישן מחובק חזק בכרית. באותו לילה, אני ישנתי על המיטה וליאור ישן על המזרון עטוף בשמיכה. אני זוכר שאמרתי לו: 'תתעטף חזק חזק בשמיכה ותישן מקופל', והוא ענה לי: 'מה אני, ילד מוכה?'"

היית ילד מוכה?

"חטפתי פה ושם עם חגורה. כולם חטפו אז. זה היה החינוך בקרית גת והוא היה חינוך קשה. במיוחד בבית הספר, שם המשמעת היתה נוקשה. הבית היה חם אבל גם חטפתי על שטויות, כמו ריב טפשי עם אחיותי. מדובר בפעמים ספורות אבל בחוויה הסובייקטיווית זה היה משמעותי. ממבט של היום אני סולח. אבי היה צעיר והוא גדל בלא משפחה. אמי גדלה בלא אמא, והם היו צעירים. היו הרבה כאבים בילדות, מכל מיני מקומות, מהמקום של להיות שונה בעיר פיתוח, שזה קשה מאוד".

ליאור מכפר גבירול רצה לממש את הקשר ולעשותו גופני אך נס לא היה מוכן לכך. "להיות הומו היה טאבו מוחלט. אף אחד לא אמר לי שאסור לקיים יחסים עם גבר, זה היה ברור. הומו נחשב לקללה. לכן כשהמרצה מאגודת ההומואים הירצה לפנינו בכיתה, לא סבלתי אותו. לא אהבתי את עצמי. הרבה ילדים חיים כך גם היום. אבל לזכותה של הפריפריה יש לומר שיש בה קבלה יותר גדולה של האחר כי כולם אחרים. יש כל מיני טיפוסים בעיירת פיתוח. אני הייתי בר מזל כנראה, שהיתה לי משפחה תומכת, ואין לי צורך להתנשא על אחרים. אבל אני זוכר שבקומונה של השומר הצעיר היתה ילדה שהבנים התעללו בה. הקומונה היתה ממוקמת בשיכון שהאוכלוסייה שלו לא היתה חזקה, והילדה הזאת קצת התגרתה בבנים ואולי חיפשה צרות. פעם היא באה עם כוויות כי כיבו עליה סגריות. זו היתה טרגדיה, אבל זה גם היה חלק מהחיים בעיירה שאתה לכאורה מקבל. כולם במידה זו או אחרת נטושים וזרוקים אי שם בסוף העולם. כשאנחנו גדלנו בקרית גת האוטובוס לא הגיע בצורה סדירה וזה העצים את הריחוק ואת תחושת הבדידות".

הספר היחיד שהתמקד בחינוך מיני שבו עיין נס הילד, הגדיר אוננות כגורם שלילי המחבל במערכת העצבים המרכזית של הגוף. כן הוזכרה שורה ארוכה של נזקים אפשריים שייגרמו לגוף ולנפש למי שמאונן. כל הטקסטים שבהם הוא נתקל הטיפו למיניות עצורה. "הכל, במידה הנכונה, הפך למשפט שטבוע בי. אחר כך מצאתי בספרי המיתולוגיה את המלה 'סופרון', שזה תיאור לאדם שמכיר היטב את כוחותיו ואת המגבלות שלו. שולט ביצריו לטוב או לרע, אדם שיודע לשמור על מאזן הכוחות שבו ולעולם לא יעשה דבר שהוא למעלה מהמידה. אם רוצים לתמצת אותי היום, אני סופרון שמכיר את הכוחות שלו, מכיר את היצרים שלי לטוב ולרע, ואלמנט השליטה שלי מאוד מפותח".

האהבה הגדולה הבאה שלו היתה לבן כיתתו שלא היה הומו אבל היה חבר טוב וחם. אחרי התיכון התפצלו דרכיהם, אך כשנס הוצב כפקח טיסה בחצרים, הוא נדהם לגלות את אהובו משרת כפרח טיס באותו בסיס. נס כבר צילם אז אם כי לא בצורה מקצועית. כשרצה לצלם את אהובו, הוא ביקש ממנו ללבוש את מדיו וכך לבוא במגע עם הפיזיות שלו. הוא לא שיער שיום אחד יצלם סדרה שלמה על חיילים ובאחד התצלומים ילבש דוגמן את מדיו של חברו טייס הקרב.

תוך כדי שירותו הצבאי עסק באמנות ופעם עשה קולאז' משמיכה צבאית עליה צייר עם צבעי השמן שנועדו לצביעת הדלתות. זה עלה לו במשפט צבאי. למזלו היתה האחות של הרס"ר מקרית גת.

אני לגיטימי

אחרי שהשתחרר מהצבא שקל ללמוד עיתונאות או תסריטאות. הצילום היה ברקע, עד שנרשם לכמה בתי ספר והתקבל ללימודים במחלקה לצילום בבצלאל. במהלך הלימודים עבד כתחקירן בחברה להפקות טלוויזיה וגם כעוזר במאי וכמנהל הפקה. במקביל לימד צילום בחוגי נוער במוסררה ועבד עם אוטיסטים ונכי צה"ל. זה, יחד עם התכונות שירש מאביו, הכשיר אותו לשליטה מקיפה באמנותו.

כל תצלום של נס הוא עבודת בימוי אדירה והפקה מורכבת. במובן זה הוא לא רק צלם אלא גם במאי, מפיק ותחקירן. הוא בוחר את מצולמיו בקפידה (באמצעות סוכנויות של ניצבים ודוגמנים), ובהמשך מציב אותם מול המצלמה במעמד מדויק מתוך "הצגה" מבוימת היטב. לכל תצלום יש תיק הפקה עב-כרס המכיל סקיצות וטיוטות, מספרי טלפון של הדוגמנים וחברי הצוות, וגם קבלות של דלק, אוכל והשכרת ציוד. "כל תצלום מתחיל כסרט תיעודי ומסתיים בפיצ'ר. אני במאי. בהפקות הגדולות אני לוקח צלם כי אני עסוק על הסט. אני מניח שבעתיד אעשה גם סרטי קולנוע".

לפני כשמונה שנים הוא חשף את זהותו המינית לפני הוריו. עד אז "זה לא היה סוד, אבל הרגשתי שזה נושא שאני לא צריך לחלק איתם. כשהכרתי את אילן שיינפלד (משורר ויחצ"ן, ד"ק), אמרתי לאמי שאני נוסע איתו ליוון, והיא אמרה: 'שיינפלד, משורר, הוא הומו לא?' אמרתי: 'כן, ואני אוהב אותו והוא יהיה בן הזוג שלי'. אמא חייכה ואמרה: 'בשבוע הבא תביא אותו הביתה לארוחת ערב שכל בני המשפחה יכירו אותו'. היא קיבלה את זה יפה. היא לא הופתעה כי זה התחבר לה לדברים מהעבר. הורי קיבלו את זהותי המינית בנינוחות כי הם באמת ליברלים". ב-93' הוא ושיינפלד נישאו אצל עורך דין.

ההומו-ארוטיות בתצלומים שלך היא סוג של אובססיה?

"ההומו-ארוטיות קיימת בתצלומים כמו שהיא קיימת ברחוב. זה הקסם של אמנות טובה - לקחת את הסיטואציה הגברית-צה"לית, למשל, ולהכניס לתוכה את ההומו-ארוטיות. לכל המקומות שאני חוזר אליהם, כולל ילדותי, אני חוזר לעבר כביכול כדי לראות אותו מעיניים אחרות. אני אומר שהיה שם, כמעט בכל מצב, פוטנציאל למשהו אחר והיתה שם הומו-ארוטיות. אני רק נותן לה להתממש בצילום, נותן לפוטנציאל של ההומו-ארוטיות לבטא את עצמו. יש לי היכולת לעבוד מתוך הדברים ולעשות סוג של חתרנות ולהגיד: יש פה אופציות לדברים נוספים. אי אפשר להכחיש ולאיין זהות מינית של אנשים".

האם עשית את זה בצילומי החיילים כדי לומר שבמאצ'ו הישראלי יש הומו שרוצה לצאת החוצה?

"הגבריות הישראלית במקרה הזה היא גבריות מתלהמת, אגרסיווית, 'שופוני' כמו שאומרים בערבית, 'שואו-אוף' כנאמר באנגלית. יש קטע בתולדות הציונות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרות ובקולנוע, שלקוח מהמיתולוגיה היוונית: עלומי עד, לוחם ללא חת, מצטיין באתגרים ומקריב עצמו למען המולדת. הלכנו עם זה קצת רחוק מדי ונהייתה לנו כאן יהדות של שרירים. אני מציב אופציה של ביקורת על כוח שנועד להראות את עצמו ולאו דווקא להגן על החברה".

אבל ההומו-ארוטיות חודרת לכל התצלומים, גם לתערוכה העכשווית.

"אמרתי לך שכשהיינו ילדים לא היה דבר כזה, הומוסקסואליות. זה לא הגיע לקרית גת בשום אופן של ביטוי. לא בשירה ולא בקולנוע. כלום. הפעם הראשונה שנתקלתי בביטוי אמנותי להומוסקסואליות היתה כשראיתי את הסרט 'מכבסה יפהפייה שלי', והייתי כבר בשנתי השנייה בצבא. הנושא הזה לא קיבל ביטוי באמנות או בתרבות הישראלית. המשמעות של חיי-תרבות להרבה אנשים היא ההכרה בזהות שלהם. מה שאני עושה בצילום שלי זה לומר שיש פה פוטנציאל למשהו הומו-ארוטי, שהיא חלק מהחיים. היא חלק מהרחוב והיא חלק ממה שגיבורי התצלומים בתערוכה שלי עושים. היא קיימת בתמונה של הילד השברירי והענוג המביט בשלולית, והיא קיימת בתצלום של הנשים שרצות אל הילד השרוע על הכביש והרוח מעיפה את השמלות שלהן אל בין רגליהן. אני גדלתי ואין לי במה להתבייש, ואני נותן פה את הפוטנציאל לילד אחר בעיר קטנה, שאולי רוצה להתחבר לאמנות או שאמו לא מוכנה לקבל את זהותו המינית".

אתה רוצה לגיטימיות?

"אני לגיטימי ואני מאוד שמח להיות אחר. לאחרות יש מקום וחברה נבחנת בבגרות שלה. אני רוצה להביא את הגיבורים הבלתי נראים אל קדמת הבמה, וחלק מאותם גיבורים הם הילד ההומו מעיירת הפיתוח הקטנה שיש לו מקום כמו למזרחי או לאשה שהיא לא כל כך כוסית. זה לא תיקון עולם, זה סוג של ביטוי. מרגע שמבטאים משהו, הוא יוצר שינוי במציאות. אני מביא את הנוכחות של האחר לתוך השיח הציבורי. אני לא חושב שהומואים עושים מעצמם עניין. יתכן שהתקשורת עושה מהם עניין".

מה עושה לך הומופוביה היום?

"מכאיבה ומעוררת לתגובה. היא גם מעוררת חמלה על הצד האחר, והיא גם מפעילה אותי. אני משתמש בה מתוך תובנה שיש וירוסים טובים ויש רעים. ההומופוביה היא חיידק רע שחודר אליך ומפעיל בתוכך הומופוביה עצמית. יש הרבה הומואים שהם הומופובים. לא תמיד השירות שהומואים עושים למען הנושא ההומואי הוא שירות טוב. הפחד והכאב הם תכונות אופייניות בארץ, שאתה מקבל במתנה בגנים, בדמותה של אשה יפה ושמה תיבת פנדורה. הפחד מפעיל אנשים. במקום להיות חברים של הפחד, נלחמים בו. קראתי את דבריו של אריאל זילבר ואמרתי לעצמי שזה יוליד פסטיבל, אבל למרות זאת חייבים להגיב. אנחנו חברה צעירה ודברים מתהפכים בה בקצב מהיר. הח"כ מש"ס שאמר דברים איומים על הומואים יכול להיות מחר שר בממשלה ובכוחו לשנות את המציאות בנושא כמו תקציבים למוסדות תרבות. רק לפני כחודש ג'ילט הורידה תמונה מהקיר במוזיאון רמת גן כי היתה בה דמות של טראנס-ג'נדר, 'קוקסינל'. המציאות כה שברירית". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו