בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש לנו מזל שהיה אתם יהודי

בכפר הערבי-הישראלי סאלם, שבו מתגוררים ארבעת האחים החשודים בגניבת נשק מקיבוץ מנרה, מגנים את המעשה אך מייחסים אותו למצוקת החיים בכפר. "במקרה מדובר בסחר בנשק, לרוע מזלם", אומר רפיק אבו-בכר, "זה יכול היה להיות באותה מידה סחר בסמים או בנערות ליווי"

תגובות

לפני ארבעה חודשים נסע איברהים אבו-בכר לערוך קניות בג'נין. מכפר סאלם, שם הוא מתגורר, הוא נסע כ-15 ק"מ לעיר הפלשתינית מעברו השני של הקו הירוק, שם נקלע לקראת סגירת הדוכנים לשיחה בין שני סוחרים מקומיים, שלא הבחינו בעובדת היותו ערבי-ישראלי. לאחד מהם נשארו מעט ירקות, שאותם לא הצליח למכור. "לזרוק מה שנשאר?" התייעץ עם חברו. "לא, מה פתאום", השיב החבר, "מחר יבואו הפרות ויקנו". איברהים ביקש לדעת למי התכוון הירקן. הוא לא הופתע לשמוע את התשובה: "הפרות, נו, ערביי ישראל". איברהים סינן קללה, הוסיף ש"באמת רק מטומטמים יבואו לקנות אצלכם", והלך לדרכו, מותיר את הסוחרים במבוכה.

איברהים הוא אחד מ-3,500 בני חמולת אבו-בכר, ששמה התפרסם בראשית החודש כשהתפרסמו שמותיהם של החשודים בגניבת רובים ממחסן הנשק של קיבוץ מנרה בגליל העליון. שלושה אחים - מחמד, אחמד ומחמוד אבו-בכר - נעצרו יחד עם ז'אן פייר אלרז, החשוד ברצח רכז הביטחון של הקיבוץ, יצחק קברטץ. בשבוע שעבר נעצר אח נוסף, עיסמת, חייל בשירות סדיר.

מקורה של המשפחה המורחבת בכפר יעבד שבתחומי הרשות הפלשתינית. כ-3,000 מבני החמולה חיים כיום בשטחי הרשות ורק כ-500 בישראל - 200 בכפר זלפה ו-300 בכפר סאלם הסמוך. לאיברהים יש בת, מנאל, הנשואה לעימאד ג'בארין תושב ג'נין, שם הם חיים מאז שנישאו. "הממשל הצבאי קיבל אותו לעבודה לפני כמה שנים", מספר איברהים. עד היום הגיש איברהים שלוש בקשות למשרד הפנים כדי לאפשר לבתו ולבעלה לבוא ולהתגורר בישראל. כל פניותיו נענו בשלילה.

סאלם, כפר ערבי מוסלמי, נחלק לשניים. החלק המערבי מאוכלס כולו בבני משפחת אבו-בכר; בחלק המזרחי גרות המשפחות ארפאעייה וסביחאת ועוד כמה משפחות קטנות יותר. עד שנת 92' ניהל את הכפר המוכתר טאלב אבו-בכר, שנפטר בגיל 90 לפני כחודש. כיום משתייך הכפר מבחינה מוניציפלית למועצה האזורית מעלה עירון, מועצה ממונה שבראשה איש ש"ס, מיכאל כהן. לבד מסאלם נמצאים בשטח המועצה הכפרים זלפה, מושרייפה, ביאדה ומוסמוס.

המועצה האזורית אינה יכולה להתפאר בהישגים מרשימים בכפר סאלם. אפילו מערכת ביוב אין בכפר ולכל בית מערכת ספיגה פרטית. הכבישים צרים ומשובשים, אין פיתוח, אין מתקנים ציבוריים ואפילו גן משחקים קטן לילדים מעולם לא הוקם שם.

800 שקל בחודש

רפיק אבו-בכר, קרוב רחוק של האחים, מחזיק בביתו קלסר עב כרס, מלא בהתכתבויות עם משרדי ממשלה, ח"כים ואנשי המועצה האזורית. רפיק, שלומד לתואר שלישי בלשון עברית באוניברסיטת בר-אילן, הוא בין הבודדים בכפר שלא מתפרנסים מעבודת כפיים. לפרנסתו הוא מלמד במכללת בית-ברל, "במחלקה היהודית" הוא מדגיש, ובמכללה הטכנולוגית בטייבה.

"ברשויות מגדירים אותי פנאטי", הוא אומר, "אבל זה לא נכון. אני דואג לרווחת התושבים". הוא מדפדף בקלסר ומצביע על מכתב ששלח בנובמבר 98' לשר החינוך דאז, יצחק לוי, תחת הכותרת "בעיית החינוך בכפר סאלם". "הנה, התרעתי", הוא מסנן וקורא: "הילדים והנערים מבלים את זמנם בכבישים ובבילויים מחוץ לבתיהם באין משגיח, דבר העלול לגרום להידרדרות כגון שימוש בסמים, עישון בגיל צעיר מאוד, קטטות ובמקרים מסוימים עלולה להיות סכנת חיים לילדינו לאור תופעת גניבת הרכבים המועברים לשטחים".

"אני מכיר את הגברים האלה שנעצרו", הוא אומר, "אני בטוח שאין להם שום נגיעה ללאומנות ערבית. הם אפילו לא יודעים לנהל שיחה פוליטית. דיברתי אתם כמה פעמים על שרון, על ברק, הם לא מבינים כלום. אנחנו מבינים אותם, אבל לא מצדיקים אותם".

כמו רפיק, גם בני משפחה אחרים הדגישו את גינוים למעשה, שבו חשודים ארבעת בני המשפחה. אבל הנסיבות, הם מסבירים, לא הותירו ברירה בידיהם. העוני, המצוקה, ההזנחה רבת השנים, הם הגורמים למעשה, הם אומרים. "במקרה מדובר בסחר בנשק, לרוע מזלם", אומר רפיק, "זה יכול היה להיות באותה מידה סחר בסמים או בנערות ליווי. גורמים עברייניים יודעים לנצל היטב אנשים חלשים מבחינה כלכלית ואני חושש שמקרים כאלה יכולים לחזור חלילה. אנחנו לא חיים, זו תת רמה כאן. יש לנו מזל שהיה אתם יהודי".

לחיזוק עמדתו מציג רפיק מחקר שערך לפני שלוש שנים יוסף ג'בארין, מתכנן ערים מאום אל-פחם. לפי המחקר, כפר סאלם, המונה כ-1,000 תושבים, הוא החלש מבין חמשת הכפרים שבתחום שיפוט המועצה מעלה עירון. 16.5% ממשקי הבית ללא מפרנס. בכ-60% מבתי האב מפרנס יחיד. 97% מנשות הכפר מובטלות.

האם יש גורמים ברשות הפלשתינית, המנסים לנצל חולשה זו לצרכים לאומניים?

"העוני עושה את שלו", משיב רפיק. "הפוטנציאל קיים, ייתכן שעשויים להימצא פה ושם אנשים שיכולים להתפתות. אבל גם גורמים עברייניים בתוך ישראל יכולים לנצל את הפיתוי הקיים. למה אתם שואלים אם הפלשתינאים ינצלו את המצב; שהממסד הישראלי ינצל את המצב ויפעל כאן".

לקרבה הגיאוגרפית לשטחי הרשות השפעה רבה על חיי התושבים בסאלם. הקשר עם הרשות, הם אומרים, בא לידי ביטוי בעיקר במסחר, כשעל השטחים אין כתר. עם זאת, גם בתקופה זו יש כמה סוחרים המוצאים דרכם לג'נין ולכפרים אחרים בצפון השומרון בדרכים עוקפות.

תאופיק אבו-בכר, בן 62, הוא בנו הבכור של המוכתר. "כפר סאלם היה כפר למופת עד הפרשה הזאת של הנשק", הוא אומר ומדגיש שקרבתו לחשודים היא די רחוקה. הוא אב ל-12 וזה ארבעה חודשים מובטל. אחרי 15 שנות עבודה כעצמאי במפעל טקסטיל בעפולה החליט לעזוב. "ראיתי שאני מרוויח משהו כמו 800 שקל בחודש".

תאופיק עוד זוכר את סאלם של שנות ה-50 המוקדמות, כשמנה 85 תושבים. "תמיד זה היה כפר מאוד מאוד טוב", הוא מספר. הוא למד עד כיתה ח' בבית ספר באום אל-פחם, מרחק שבעה ק"מ מסאלם, ולא המשיך את לימודיו. 24 שנים עבד בתל אביב ב"כרמל מזרחי" וכשילדיו גדלו החליט למצוא מקום עבודה קרוב יותר לכפרו. עד כה חיתן עשרה מילדיו, ורק שניים נשארו בבית.

ב-53' הוקם בית הספר היחיד בסאלם. "אני זוכר שזקני הכפר אספו כסף להקים אותו. היום זה בית ספר מעולה, אבל אפשר ללמוד בו עד כיתה ח'". מכיתה ט' לומדים ילדי סאלם במוסמוס או באום אל-פחם. תאופיק גם זוכר את המצב הביטחוני הקשה ששרר בכפר עד שנת 68'. "בגלל שהגבול עובר כאן, היה פחד להסתובב באזור אחרי השקיעה. במיוחד לערבים".

"אני מרגיש דפוק משני הכיוונים", הוא אומר. "שם אומרים לי שאני ציוני וכאן אני ערבי. יוצא שלא משנה היכן אני, אני זר". זהו המשפט הראשון שאמר בקורס שבו השתתף לאחרונה בשפיים, "מנהיגות 2000". "כל אחד התבקש להציג עצמו. אמרתי, מצד אחד אני ערבי פלשתינאי, חי באדמה שלי תחת שלטון מדינת ישראל. אבל כשאני נוסע לגדה, קודם כל מנצלים אותי במחיר, שנית אני מבחינתם ישראלי והם מבחינים בכך מיד. אני שומע דברים שפוגעים בי, למשל אחד אומר לשני, 'עזוב, זה ישראלי'". לדבריו, מדובר ב"תהליך שהולך ומחמיר".

תאופיק מגדיר עצמו "קרוב מאוד למפלגת העבודה". אחרי פרסום ממצאי חקירת מנרה, הטלפון בביתו לא הפסיק לצלצל. מעברו השני של הקו היו חברים רבים מהמפלגה. "הם שאלו, 'מה קרה אבו-בכר, שמענו כך וכך'. אמרתי, 'נכון, אבל זה לא ילדי, זה חמולה גדולה'. כל אחד שיוצא מכאן קוראים לו אבו-בכר. לפעמים בגלל השם אני קצת מתבייש".

תאופיק מכיר היטב את החשודים בגניבת כלי הנשק ומכירתם לגורמים ברשות. גם הוא סבור, שמצבם הכלכלי הקשה הוביל אותם לעשות את שעשו. "הבחורים האלה הם קורבן נוסף למעשיו של ז'אן אלרז", הוא אומר, "אפילו שהמניע כספי, אנחנו מגנים את המעשה מיסודו. מה פתאום לסחור בנשק?"

נוסעים לג'נין לבלות

גם השיחה עם תאופיק מתגלגלת אל הממסד ותחושת הקיפוח. "אני זוכר ימי עצמאות שתלינו דגלי ישראל, אבא הרי היה מוכתר. תראה מה קורה פה, זה מדאיג. אין מתנ"ס, הביאו מועצה ממונה, יש לה את הפקידים שלה, יושבים שם ערבים שמזדהים עם ש"ס, אפילו הצביעו לש"ס, אין לנו אפילו מגרש כדורגל".

מוסא, בן הזקונים שלו בן ה-19, מתערב בשיחה ומגלה שאביו משתדל למנוע ממנו לנסוע לבלות בשטחי הרשות. "בגלל שכאן אין לצעירים מה לעשות, אנחנו נוסעים לג'נין, יושבים בבתי קפה, משחקים סנוקר, מעשנים נרגילה, מסתובבים ברחובות". תאופיק מסביר, שהוא חושש מכך. "אני לא רוצה שייגרר לדברים קיצוניים. אני חי במדינה הזאת, שומר לה אמונים, לא בוגד בה. אני מעדיף שהמגע הזה ייחסך. זה לא עניין של זהות, תמיד התנגדתי בתור אבא".

בחודש אוקטובר התקשה תאופיק להישאר אדיש לנוכח המהומות שפרצו ביישובים הערביים. יחד עם חברו מכפר זלפה, ג'עס מוחמד, הקים בצומת מגידו את אחד מאוהלי ההידברות שצצו בכמה צמתים מרכזיים בצפון. "קראנו את התמונה, שיהודים מפחדים מערבים וערבים מפחדים מיהודים. הצעירים שלנו הפסיקו לנסוע לעפולה. ערבי שהסתובב בדיזנגוף מיד נחשד כפצצה מתקתקת. ישבנו באוהל 63 יום. ביקרו אותנו בין 15 ל-20 אלף איש, גם פוליטיקאים. שמעתי מנשים יהודיות, שבעת נסיעה בכביש ואדי ערה הן מבקשות מהילדים שלהן לשכב מאחור. הרגשתי שחייבים לאחות את הקרע. בגלל זה אני אומר, לא מעניין אותנו מה קורה בין ישראל לרשות, קודם נתקן את עצמנו פה. חיינו צריכים להיות שלווים. הפוליטיקה באה אחר כך, זה מחוץ לגבולות. קודם שנבין אחד את השני, היהודים והערבים".

אחד מאחיהם של העצורים בחשד לגניבת הנשק נכנס פתאום לביתו של תאופיק וממתין בסבלנות לסיום השיחה. אחר כך, בהיסוס, הוא מבקש לדבר. האח, שמבקש ששמו לא יפורסם, מוציא כמה כיסאות מהבית ומניח אותם בחצר. "הכל שקר", הוא אומר, "עשו אותנו מחבלים. אני מפחד לצאת מהבית, לקחו לי את תעודת הזהות ולא החזירו לי עדיין. היום אני יושב בבית, אי אפשר לצאת לעבודה, בכלל פיטרו אותי. זהו, תודה". הוא עוד מספיק לומר ש"המדינה השפילה אותנו", ולא מוכן להמשיך בשיחה.

ואז מופיע רסאן אבו-בכר, אחיינו של תאופיק. הוא בן 33, רווק. יש לו תשעה אחים ואחיות. עד 98' למד בגרמניה אדריכלות במשך שש שנים. "מאז שחזרתי לארץ התחיל הדיכאון", הוא מספר. "ניסיתי למצוא עבודה, לא מצאתי, עבדתי שנה בבניין בתל אביב, זה לא השתלם, אז אני מובטל. איזה ייאוש. מה, שאלך לסחור בנשק כדי לחיות?"

רסאן מבקש לספר גם על מצוקת הקרקעות בכפר. "זאת הסיבה שעוד לא התחתנתי", הוא אומר, "איפה אני אבנה בית". הוא משרטט במהירות תרשים של הכפר. "כאן בנו אחי ודודי, כאן זה שטח של המינהל, הם לא נותנים לבנות", ואז הוא מצביע על קיבוץ גבעת עוז הסמוך ואומר בקנאה, "הנה. תראה כמה שטחים יש להם, וזה רק לחקלאות".

רפיק אבו-בכר לא איבד תקווה. "אני מאמין שאפשר לשפר את מצבנו, אפשר לתקן, זה תלוי במשרדי הממשלה". הוא ממשיך לכתוב ובינתיים מקבל רק תגובות קצרות, שמכתביו התקבלו ופקיד מטעם שר כזה או אחר מביע שמחה על המכתב ומבטיח טיפול. "ברוב המקרים שוכחים להחזיר תשובות או שמפנים אותנו למשרד אחר".

לבסוף הוא מבקש לציין נקודת אור. "אני עובד בבית ברל 15 שנים, יש לי מערכת יחסים מצוינת עם כל הגורמים היהודיים. יש כבוד הדדי בינינו. זה אפשרי. אני לא מבין למה אחרי פיגוע צועקים 'מוות לערבים'. שיגידו מוות למחבלים, אולי אני אצעק אתם. מוות לערבים זה כאילו אומרים מוות לרפיק. בוא אתי, אני אתן לך כאפייה, נלך לצומת מגידו יחד, נעמוד ונצעק 'מוות ליהודים' וגם נזמין טלוויזיה. אני מבטיח לך ש-60 יום לא אשתי ולא אשתך יידעו איפה אנחנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו