בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עידו בסוק על שלוות החתול / שני כתבי עת

לפני מותו בשבוע שעבר הספיק יורם ברונובסקי לכתוב, בשם העט "יוחנן רשת", שני קטעים למדורו הדו-שבועי, "שבוע של ספרים"

תגובות

כתבי עת

כרמל, כתב-עת לשירה, גיליון 2, עורך שלמה לאופר, חורף תשס"א

גג, כתב-עת לספרות, ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, גיליון מס' 3, חורף 2000, עורך חיים נגיד

"הרגשה מוזרה תוקפת אותי לעתים קרובות מאוד בעת שאני מתחיל לכתוב שיר, פחד מפני סתמיות, בלתי פנימיות, רק סתם-ככיות של הכתיבה..." - כך מתחיל פתק שכתב המשורר אברהם חלפי ב-1934, ושאחיו שמשון ואחייניתו רחל, גם הם משוררים, פיענחו מתוך כתב-יד נטוש בדירתו של המשורר, כשאותה סידרו לאחר מותו.

הפתק כולו מועתק, מצולם ומלווה בתצלום המשורר מנעוריו, ובדבריה של רחל חלפי בפתח החוברת "כרמל", כתב עת חדש (אם גם לא לגמרי, שהרי הוא המשך לכתב העת "שבו-כרמל" שהופיע לפני כשנה). תמיד יש חשש כזה מן "הסתם-ככיות" העלולה להיווצר לא רק מתוך כתיבה, אלא גם מתוך קריאה בכתב-עת שלם המוקדש רק לשירה, אבל "כרמל" הוא כתב-עת מגוון מאוד, שהרי מושג השירה הוא נרחב.

מלבד שירי מקור יפים רבים (אסתר אטינגר, נורית זרחי, יואב רינון, שלמה לאופר, ועוד), ותרגומים מוקפדים מאת טובי מתרגמינו (לרבות תרגומים מעיזבונו של משה זינגר: לא פחות משמונה סונטים של שיקספיר, בליווי מסה קצרצרה ויפה המסבירה את ייחוד התרגום, מאת אריאל הירשפלד), מצויים כאן גם כמה חיבורים כוללים יותר, כמו הדברים על מאיאקובסקי ואהבתו ללילי בריק היפה, שבהם מלווה עמנואל גלמן את תרגומיו לשירי משורר המהפיכה, וכמו סיפור סרטו של פליני שנשאר בגדר תוכנית ("מסע לטולון", בתרגום מן האיטלקית של אורי ש' כהן).

"גג" הוא כתב-עת חדש לגמרי בשבילי, מלא וגדוש גם הוא בדברי שירה, מסה וסיפורת ברמה טובה ולמעלה מזה. כמה יוצרים פלשתינאים כותבים כאן, וביניהם מחמד חמזה ע'נאים הרושם "מחשבות על גסות הרוח", והיא תלונת הערבי הישראלי ש"איבד את המרחב לטובת המדינה, שאינה מכירה בו עדיין כאזרח שווה, השייך לכאן".

מינשר היוצא גם הוא מתוך תלונה, אך הופך למינשר עצמאות, היא מסתה של יהודית קציר על הנשים בספרות הישראלית העכשווית. עניין נוסף הנשזר כאן הוא סוגיית הנוודות, שמסה מקדיש לה דוד גורביץ', והיא עולה ביצירות אחדות בחוברת, כגון סיפורו הכתוב יפה של העורך, חיים נגיד, שמשמשים בו זכרי מסע של ילד קטן מרומניה לפלשתינה בשלהי מלחמת העולם השנייה, עם תמונות מתל-אביב של ימי מלחמת המפרץ.

שירה

כהוא זה, מאת עידו בסוק, הוצאת כרמל, 78 עמודים

"קטיה מסבירה: "שלוות החתול / שבי היא שמכנסת אותי אל הגורל, / אל זו ההכנעה החוסמת אותך מפני".

נדמה לי שתחילתו זו של השיר "אתחנתא: אהבה" היא פתיחה אופיינית לשיר של עידו בסוק. הוא מציג, מיד מתחילתו, גיבורה, ועושה את תחילת הסברה העצמי דיוקן עצמי או בכל מקרה, לסיפור. גם ההיגד המסובך משהו, מגבולות הפילוסופיה והפסיכולוגיה, מגביר את העניין בסיפורה של קטיה, כשהמשך השיר מפתח את הראייה העצמית המעניינת והסבוכה שלה. דיוקן עצמי של אשה - לא בהכרח צורה אופיינית של שיר לירי קצר.

ואמנם שיריו של בסוק נוטים אל האפי, גם הקטעים הקצרים יותר נראים כקטעים של מכלולים גדולים יותר, ואיננו משתאים להיווכח, עם הגיענו לחלק הרביעי של האסופה המכנסת מבחר מתוך ארבעה קבצים שפירסם עד כה המשורר המאלף שהוא בסוק, שהוא נוטה אל סוגת הפואמה, זו הסוגה שכמעט נעלמה מן הרפרטואר של השירה העברית בדורות האחרונים.

בחלק האחרון הקרוי "פואמה פוליטית", משנת 1978, אין פוליטיקה בשום מובן ישיר של המושג, אבל יש בו חתירה אל מכלול שאיננו, וממילא אולי אל תרבות כוללת. וגם כמעט שאינך מתפלא למצוא כאן, בפרק הראשון של הפואמה, "דבר צח": "לכן ברכיני, המוזה, ברכי את ידי הזוחלות / בעיפרון על פני משטח של שולחן קשה, רעוע".

עידו בסוק ידוע כמתרגם מצוין של ספרות צרפתית, פחות כמשורר. זה חבל, מפני שקולו הוא בהחלט מיוחד ומאלף, וראוי לתת עליו את הדעת. הבעיה, ואולי שורש ההתעלמות המסוימת של הביקורת, היא שזהו קול שאינו דומה לשום קול אחר במקהלת שירתנו כיום, וגם בשירת העבר לא קל למצוא לו תקדימים, אם כי פה ושם עלה על דעתי אורי צבי גרינברג, גדול משוררינו, שלא השאיר כמדומה יורשים ספרותיים כלשהם.

אבל האסוציאציה הזאת היא רחוקה, שכן בשירי בסוק יש איזו נימה פילוסופית-הומוריסטית שאין למצוא אצל אצ"ג. פה ושם אפשר להיזכר גם בת"ס אליוט, גם הוא משורר "פואמתי", משורר של הגיגים ודיוקנאות, אבל האסוציאציה גם כאן דקה מאוד, קרבת הד של הריתמוס, אולי ("...מה הקולות הירויים, קולות הזעם / המשתתקים אט-אט תחת מטחי הציידים").

שירה לא קלה, פוליפונית באמת, מוזרה, מדהימה בלשונה ובמקצביה. מעניין, ודאי, אבל זו מלה קטנה מדי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו