בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרחם של הרייך

למרות היחס המזלזל של היטלר והמנהיגות הנאצית לנשים ודחיקתן אל המיטה והמטבח, למרות האתוס שראה בהן לא יותר מאמהות - תמכו הנשים במשטר לא פחות מהגברים והיו שותפות מלאות לאידיאולוגיה ולמימושה

תגובות

כל הנאצים בעלי המעמד הממשי בהייררכיה היו גברים. באליטות בדרג הארצי, המחוזי והמקומי לא נמצאו נשים, לא בצמרת הגסטפו ובאיינזצגרופן ולא בקרב מפקדי מחנות הריכוז. רק בדרגים הנמוכים ביותר של מנגנון האימה והמוות הורשו סוהרות ושומרות מצוידות באלות להתעלל בעצירות.

ברייך השלישי לא היו שופטות או מנהלות חברות. מנהלות בתי ספר נאלצו לוותר על תפקידיהן. נשים נשואות לא היו רשאיות לעבוד בלא הסכמת הבעלים, ומכסה מנעה מרבות מהן ללמוד באוניברסיטאות. "נשים", הכריז אדולף היטלר, "אינן חשות שום כמיהה למשרד ולפרלמנט. בית נוח וחם, בעל אהוב וחבורה של ילדים מאושרים קרובים יותר ללבן". בדרגים הבכירים יותר היו הנאצים מוכנים לסבול את קיומה של "רייכספראואנפיהררין" (פיהררית של נשות הרייך) אחת בלבד, גרטרוד שולץ-קלינק, שעמדה בראש התאחדות הנשים הנאציות. היא שימשה עלה תאנה והצמרת התייחסה אליה בהתאם.

הזלזול התהומי של הנאצים בנשים אינו עומד בסתירה לתמיכתן הנלהבת של נשים רבות בנאצים. אמנם בניגוד לסטריאוטיפים שרווחו בזמנן, לא היו הנשים נלהבות יותר מגברים בנהירתן להיטלר, אך בניגוד לסטריאוטיפים הפוכים, המעלים את הנשים על נס כאמהות שקדושת החיים עומדת תמיד בראש מעייניהן, לא תמכו הנשים בנאצים פחות מהגברים.

55 שנים לאחר קץ המלחמה החוקרים מתחילים לטפל בסוגיה. היסטוריונים והיסטוריוניות מתכתשים בכתבי עת מדעיים ובאינטרנט על תפקיד הנשים בהשמדה ובזוועות אחרות. התעורר ויכוח על הקביעה שהנציונל-סוציאליזם היה מודרני משום שבעצם קידם את שילובן של נשים בחברה המתועשת. נשאלות שאלות כמו איך חיו הנשים ברייך השלישי, האם הן היו רק אובייקטים של הגברים או גם פושעות ומשתפות פעולה, מה ידעו אלה שחלקו את חייהן עם מבצעי ההשמדה והזוועה ומה הן חשבו על כך.

מאות נשים מבוגרות נהרו באחרונה לבניין עיריית שטוטגרט לסדרה של הרצאות על חיי הנשים בעידן הנאצי. רבות מהן רוצות לשפץ ולטייח את עברן, אחרות רוצות להבהיר אותו. הבמאית לני ריפנשטל, בת 98, היא מרואיינת מבוקשת מאוד. רק השנה הופיעו שתי ביוגרפיות עליה.

הקולנוען תומס האוזנר הפיק סרט דוקומנטרי על "נשות היטלר", שכבר הוקרן בטלוויזיה הבווארית. הוא דיבר על החיים עם תומכות נלהבות של הרייך השלישי או כאלה שתיארו את עצמן ככאלה והמשיכו בשגרת יומן. הוא רצה לשמוע מה הן ידעו על ההשמדה.

בין השאר דיבר עם משרתו האישי של היטלר, וילהלם שניידר, המרכזן שלו רוכוס מיז ומנהל משק הבית של המעון באוברזלצברג, הרברט דרינג, על יחס הפיהרר לנשים. הם סיפרו על יחס מרוחק ומאולץ של היטלר לידידותיו. הוא היה שולח להן מכתבים על פי המוסכמות של מה שמכונה "סגנון אינטימי וינאי אופייני" וכינה אותן "נסיכונת שלי". לאווה בראון התייחס כמו אל קורטיזנה. לעיני כולם תחב כסף למעטפות המכתבים אליה. בברגהוף נחשבה על פי כללי הטקס לגברת הבית. בנוכחותה התפאר ש"גברים אינטליגנטים מאוד צריכים לקחת לעצמם אשה פרימיטיווית וטיפשה".

על פי הדעה המקובלת, היו להיטלר רגשות עמוקים יותר רק כלפי אמו ולאחייניתו המושכת ומלאת החיים גלי ראובל, שעל פי סברה אחת השיבה אהבה לנהגו של היטלר, אמיל מוריס. כאשר נודע הדבר להיטלר הוא פיטר את הנהג והפך אותה לבת לווייתו הקבועה. בקנאות פקח עין על חייה, עד שבסוף אולי ניסתה לברוח ממנו. ב-18 בספטמבר 1931 ירתה בעצמה בדירת היטלר במינכן באקדח שלו, על פי שמועות ודיווחים אחרי ריב קולני ביניהם. איש לא היה רשאי לאחר מותה להיכנס לחדרה בדירתו בפרינצרגנטנפלאץ, והחדר נשאר בדיוק כשהיה.

לאדם הפרטי היטלר שימשו נשים קישוט בעולם גברי. ה"אידיאולוג" היטלר דרש מהן לספק את החומר האנושי לאימפריה הגזעית שלו. "המצע שלנו כולל רק סעיף אחד ויחיד (בכל הקשור לנשים): הילד", אמר ב-1937. עוד בחייו נשמעו כמה השערות על היטלר והנשים. עדים רבים סיפרו על מה שכונה כוח המשיכה שלו על נשים בקרב ההמונים. הם סיפרו על התעלפויות וזעקות אקסטזה של נשים בהופעותיו. בזמן נאומיו היו עוזריו מושיבים נשים בשורות הראשונות. לדברי אחד מהם, היה צריך הפיהרר להיות מסוגל לראות "את העיניים הלחות, המצועפות ומלאות הערצה של המאזינות".

התמונות של הנשים הצוהלות הזינו שטף כתבים של פסיכולוגים והיסטוריונים על "הארוס של הכוח" ועל ההשפעות האורגזמיות של פולחן הפיהרר. רבות מהקביעות האלה שאבו גם מעולם התדמיות על נשים. ב-1932 אמר הסוציאליסט הבלגי הנדריק דה מאן כי המדים ההדורים, הדיבור החד והנחרץ, העמידה והנהגים הצבאיים מקסימים את הנשים.

אבל אין בסיס לטיעון כי הנשים היו כביכול הנאציות המשוכנעות יותר. עד 1928 היה שיעור הנשים בקרב מצביעי המפלגה הנאצית קטן משל הגברים. ואז נעשה שווה פחות או יותר. כאשר בבחירות לנשיאות ב-1932 התייצב היטלר נגד הפילדמרשל הישיש פאול פון הינדנבורג, הצביעו רוב הבוחרות בעד האיש הזקן.

עם זאת, תמיד קידמו נשים את עליית היטלר. למשל אלזה ברוקמן, רעיית מוציא לאור ידוע, והלנה, אשתו של יצרן הפסנתרים בקשטיין, נטלו תחת חסותן את הכוכב הצעיר בזירה הימנית קיצונית והציגו אותו בשנות העשרים בחברה הגבוהה של מינכן. הן לימדו אותו איך לאכול סרטנים, קנו לו חליפות והקנו לו נימוסים בורגניים.

בקרב הגברות הקשישות המשועממות של החברה הגבוהה במינכן עורר האיש הצעיר והמוזר, על אדיבותו המאולצת והנאיוויות שלו, את מה שתואר כאינסטינקטים אמהיים. הביוגרף של היטלר, יואכים פסט, החליט ש"השתפכות הרגשות אצל זן מסוים של נשים מבוגרות יותר" היא שהכניסה בראשונה את הנימה ההיסטרית לפולחן הפיהרר. מכל מקום, האנטישמיות והגזענות של היטלר לא הבהילו את הנשים. בית ההוצאה לאור ברוקמן פירסם כתבים אנטישמיים ומשפחת בקשטיין אהדה את המפלגה הנאצית.

גבירות החברה הגבוהה במינכן סייעו למפלגה הנאצית כאשר נקלעה לקשיים פיננסיים. הלנה בקשטיין הציעה את היהלומים שלה כערבות ל-60 אלף פרנקים שווייציים, שהיטלר לווה מסוחר קפה ברלינאי. כאשר עמדה המפלגה ב-1926 על סף פשיטת רגל יצרה אלזה ברוקמן קשר בין התעשיין הגדול אמיל קירדורף למפלגה. "קירדורף שילם את כל החובות", ציין היטלר, "והמפלגה שוב יכלה להחזיק את הראש מעל המים".

דעותיו של היטלר על תפקיד הנשים היו נחלת גברים רבים בני מעמדות ודעות שונים באותה התקופה. הפסיכולוג אריך פרום עשה משאל בסוף שנות ה-20 בקרב פועלים ושכירים. שני שלישים מהם האמינו שמקומן של נשים נשואות במטבח. הם התייחסו לנשים עובדות כאל "גונבות עבודה" של גברים. כמעט כולם הביעו את סלידתם מפודרה, בושם ושפתון.

נשים רבות קיבלו את עולם התדמיות הנאצי אך לא רצו לבלות את זמנן במטבח. אמי זונמן, אשתו השנייה של גרינג, הצליחה כשחקנית; הנרייטה פון שיראך, אשתו של מנהיג ההיטלר-יוגנד בלדור פון שיראך, הסתובבה בזירת האמנות בווינה, ומגדה גבלס רצתה לעמוד בראש משרד לענייני אופנה של המפלגה הנאצית. בעלה, שר התעמולה, התנגד לכך וריב אדיר פרץ ביניהם. ביומנו כתב: "אם מגדה לא תשתנה אצטרך להסיק מסקנות". היא היתה צריכה להיות דמות ייצוגית ולהביא ילדים רבים לעולם. ציפייה אחרונה זו לא מימשה אף לא אחת מרעיות הבכירים הנאצים פרט למגדה גבלס (שישה ילדים) וגרדה בורמן, אשתו של מרטין בורמן (תשעה).

לפולחן האמהות שהנאצים טיפחו לאחר שעלו לשלטון היתה השפעה רבה בהרבה מפולחן האשה הגרמנייה פשוטת המראה ו"הטבעית", שגם גברים נאצים רבים לא התייחסו אליו ברצינות ושעורר גיחוך ברחבי העולם. המשטר החריף בהתמדה את פעילותו נגד הפלות, לשכות ייעוץ מיני נסגרו. הפלות פטורות מעונש הותרו רק לנשים שבעיני הנאצים לא היה לצאצאיהן ערך גזעי. מאוחר יותר הן גם הושמדו.

2.3 מיליון החברות ב"התאחדות הנשים הנציונל-סוציאליסטית" ניסו להפיץ ברבים תעמולה על תפקיד הנשים כמטפחות בית בעזרת שיעורי בישול וטיפול בילדים, באמצעות הקמת מחלקות מיוחדות ברכבות ל"אם וילד". מלוות מיוחדות הוענקו לזוגות נשואים טריים שהתחייבו על ארבעה ילדים ויותר. הצלחה רבה מאוד לא נחלו מאמצים אלה. המגמה למשפחות של שני ילדים נשארה בעינה גם בקרב נאצים נאמנים.

הנאצים פעלו בנחישות לדחוק את הנשים ממקצועות שונים. בפרוסיה, למשל, היה מותר לפטר עובדות מדינה שמשפחותיהן היו יכולות לפרנס אותן. מכסה מגבילה הוטלה על מספר הסטודנטיות באוניברסיטאות. המלוות הכדאיות והנוחים לזוגות צעירים ניתנו רק כאשר ויתרה הרעיה הטרייה על עבודתה מחוץ לבית. אבל עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עמדו מעצבי מדיניות זו לפני שוקת שבורה. לאחר שהנאצים שמו קץ לאבטלה ההמונית נוצר במהרה מחסור בכוח עבודה. 40% מהנשים הכשירות לעבודה היו חייבות בכל מקרה לעבוד כדי לפרנס את משפחותיהן. ב-1938 היה מספר הנשים המועסקות בתעשייה גבוה פי 1.5 משהיה ב-1933. לנאצים לא היתה ברירה אלא להעלות את משכורותיהן. סוציולוגים תעשייתיים יעצו להנהיג משמרות של חצי יום והפסקות מרק.

עד לתבוסה לא העז היטלר לגייס גיוס חובה את כל הנשים לעבודה בתעשיית החימוש. הוא פחד מ"התקוממות" בחזית הבית אם יעשה זאת. לשווא חישב שר החימוש אלברט שפר כי חמישה מיליון נשים במפעלים יוכלו לשחרר שלושה מיליון פועלים לשירות בוורמאכט. היטלר רצה להפעיל רק "לחץ מוסרי רך" על הנשים - באמצעות תעמולה, וגם זה היה בניגוד לתחושותיו הבסיסיות ביותר. נשותיהם של ידועים, כמו מגדה גבלס, השתתפו ב"שירות עזר למלחמה". גבלס עבדה במפעל החימוש טלפונקן, ולבית החרושת נסעה בהפגנתיות בחשמלית.

בסופו של הרייך השלישי עבדו נשים רבות יותר מחוץ לבית מאשר לפני המלחמה. הן עבדו גם במקומות ובמקצועות "זרים לישותן" כמו בתעשייה הכבדה ובתעשייה הצבאית. בשבועות האחרונים של המלחמה היו אפילו נשים בודדות שנלחמו בחזית. יש לציין שנשים, בעיקר הלוחמות שבהן בצבא ברית המועצות, נחשבו בתעמולה הנאצית לחלאת המין האנושי, וכאשר הוקם במלחמת העולם השנייה "חיל הנשים" הבריטי, שרוב המשרתות בו מילאו תפקידים המוגדרים "נשיים", לא היה קץ לקיתונות הלעג ששפכה התעמולה הנאצית על הנשים ה"לא טבעיות", ה"גבריות בתכלית". לפני המלחמה הכריז היטלר, "אתבייש להיות גבר גרמני אם אי פעם תצטרך אפילו אשה אחת ויחידה ללכת לחזית".

נשות הצמרת הנאצית בנו עד סוף המלחמה בבתיהן מעין עולם דמיוני, ניגודה של המלחמה, בשביל הגברים. אפשר לראות רגעים אלה מחיי נשות הנאצים בסרטו הדוקומנטרי של האוזנר: לגימת תה עם היטלר בברגהוף, סעודות עם ששת הילדים בווילה של גבלס. תקופה ארוכה נחשב אותו "מקדש קט" דמיוני וסגור לקוריוז, כהיבט בורגני מצועצע של משטר רצחני. אבל בינתיים רואים היסטוריונים רבים את "עולם הנגד" הפרטי הזה כמרכיב פונקציונלי של הזוועה. על פי ראייה זו, הנשים ידעו היטב על מה שקרה ואף היו פעילות. כאשר מפקד מחנה טרבלינקה, פרנץ שטנגל, נשאל לאחר המלחמה איך היה יכול לשאת את חיי היום-יום במחנה ההשמדה, הוא השיב: "איני יודע. אולי הודות לאשתי. אולי האהבה לאשתי". מפקד אושוויץ רודולף הס מסר לפרוטוקול בכלא הפולני: "כאשר אדם רואה את הנשים והילדים הולכים לתאי הגז הוא חושב בעל כורחו של המשפחה שלו". עם משפחה זו חי הס בווילה ליד המחנה. הוא שיקר בכלא ואמר כי לבני משפחתו "לא נודע מעולם" על הרציחות ההמוניות שביצע. אנשים כמוהו הסתייעו, לדברי ההיסטוריונית קלאודיה קונץ, במנגנון פסיכולוגי שעמד על "פיצול קפדני של החיים". העולם הפרטי היה אמור להעיד "שהם בכל זאת לא היו רעים כל כך".

בדרגים הנמוכים יותר ידעו נשים רבות על מעללי בעליהן. אלזה קוך, אשתו של מפקד מחנה הריכוז בוכנוואלד, רכבה מדי יום דרך המחנה. רעיות של קציני וחיילי אס-אס חיו עם בעליהן במובלעות האס-אס של מחנות הריכוז או בווילות של מפקדי גטאות. הרעיות האלה השתמשו בעצירים ובעובדי כפייה והתעשרו מרכוש הקורבנות.

נשים היו 10% מסגל המחנות, בסך הכל יותר מ-3,000. סוהרות מחנות ריכוז עשו סלקציות כדי לבחור בקורבנות לתאי הגזים ולהוצאות להורג בירייה. כ-10,000 נשים שירתו באס-אס. הן עבדו בהנהלות חשבונות של פנקסנות הרצח של האיינזצגרופן, כשליחות, מרכזניות וקשריות.

והיו גם רוצחות. אשתו של מפקד הגסטפו בדרוהוביץ' בגליציה הצליפה בשוט רכיבה על יהודים שנעצרו בהמוניהם לטרנספורט. ילד אחד מת. אשתו של מפקד במחנה עובדי כפייה למברג-ינובסקה היתה על פי דיווחים יורה ממרפסת דירתה על עצירים במחנה. לינה היידריך, שבעלה עמד בראש מנגנון השמדת היהודים, הורתה להצליף בעובדי כפייה ודרשה, לאחר שאנשי מחתרת הרגו את בעלה, לנקוט פעולות תגמול אכזריות נגד אזרחים צ'כים. היא דבקה בגלוי באנטישמיות שלה גם לאחר המשטר הנאצי וניהלה מקום מפגש לנאצים ותיקים באי פמארן.

ביומני מרגרטה הימלר, שפורסמו לפני כמה חודשים, אפשר למצוא משפטים כמו: "העניין הזה עם היהודים, מתי יעזוב אותנו האספסוף הזה כדי שסוף סוף יוכל אדם לשמוח בחייו". גרדה בורמן כתבה: "היהודים מסוכנים מכיוון שהם אובססיווים באמונתם בשליטתם העולמית".

מגדה גבלס ידעה מבעלה על השואה. לאחר המלחמה היו לה חסידים גרמנים שתיארו אותה כ"ליידי" אמיתית וטענו כי היתה רחוקה מאנטישמיות. אביה החורג מקס פרידלנדר היה יהודי. מושא אהבתה הגדולה הראשונה היה חיים ארלוזורוב. אבל מגדה פרידלנדר, ששם נישואיה לבעלה הראשון היה קוונדט ושאהדה אז את הציונות, היתה ב-1930, כאשר הכירה את גבלס, לנאצית מכף רגל ועד ראש. ב-1937 פנתה ל"חזית העבודה הגרמנית" בבקשה לסגור בית אופנה בברלין שבעליו היה יהודי. היא הכריזה שזה "לא נעים להיות חשודה שאני מוכנה לרכוש בגדים בחנות אופנה יהודית". מאוחר יותר, כשידידת נעורים יהודייה ביקשה את עזרתה, סירבה מגדה גבלס. אותה ידידה נספתה באושוויץ.

מעט אחרת נהגה הנרייטה פון שיראך. כבתו של היינריך הופמן, צלמו האישי של היטלר, הכירה את הפיהרר מילדותה. היא נישאה לראש ההיטלר-יוגנד בלדור, בנם של במאי תיאטרון מוויימאר ואמריקאית, וילדה ארבעה ילדים. בליל הבדולח מצאה משפחה יהודית מקלט אצל הוריה, ובעלה אסר אז על חברי ההיטלר-יוגנד שלו להשתתף ב"פעולות עברייניות" אלה.

אבל בתור הגאולייטר של וינה הוא היה אחראי לגירושם של 185 אלף יהודים מאוסטריה. כאשר בסתיו 1942 הצטמק מספרם של יהודי וינה ל-7,000 כינה זאת בלדור פון שיראך "תרומתי הפעילה לתרבות האירופית". פראו הנרייטה הקפידה להעלים עין מתרומה זו של בעלה. עם זאת, ב-1943 ראתה בהולנד את העלאתם לרכבות במכות של נשים וילדים יהודים. היא התלוננה על כך באוזני היטלר בברגהוף. היא סיפרה כי הוא צעק "את סנטימנטלית!" מעולם לאחר מכן לא חזרו בני הזוג שיראך לאוברזלצברג, השתבחה הנרייטה האמיצה. זה לא היה בדיוק כך. היטלר לא צעק, וכמה חודשים לאחר האירוע שוב שהה בלדור באוברזלצברג.

בימיו האחרונים בבונקר בברלין סבבו את היטלר שלוש נשים. טייסת הניסוי הנאצית המושבעת האנה רייטש, שהתנדבה ב-1944 להפצצת התאבדות, רצתה להטיס את היטלר מחוץ לברלין. אבל הוא כבר היה נחוש בדעתו להתאבד. אווה בראון, שהוא נשא אז, נשארה אתו. מגדה גבלס, שכאות ליחסו המיוחד אליה העניק לה היטלר את סמל המפלגה המוזהב שלו, התחננה אליו לשווא: "אל תעזוב אותנו". ביום התאבדותו של היטלר היא הלבישה את ששת ילדיה בבגדים לבנים, סרקה את שיערם והורתה לרופא לתת לחמש הילדות ולילד האחד גלולות רעל. אז לקחה גלולת רעל בעצמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו