בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משואה לתקומה

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות על מאפייני הלוחמים והנופלים במלחמת השחרור מגלים כי כשליש מבין הנופלים בקרבות היו ניצולי שואה

תגובות

ישראל גרנטשטיין, ניצול שואה מפולין, עלה לארץ ישראל עם תום מלחמת העולם השנייה. לקראת סוף 1947 גויס, יחד עם רבים מבני הקבוצה שאיתה הגיע לארץ, לשירות בארגון "ההגנה". המגייס שלהם היה אריאל שרון (אשתו הראשונה, מרגלית, היתה בת לאותה קבוצת ניצולים). באפריל 1948 השתתפה הקבוצה, שמנתה 19 לוחמים וחולקה בין שני גדודים של הפלמ"ח, בקרבות על ירושלים.

באחד הקרבות, באזור הכפר נבי-סמואל שמצפון לירושלים, נהרג אחד מבני הקבוצה, מיכאל קליין, ניצול שואה שהגיע לארץ לבדו, ללא בני משפחה (כמה מהם, מספר גרנטשטיין, הגיעו מאוחר יותר לישראל). בני הקבוצה השתתפו מאוחר יותר גם בקרבות הקשים בלטרון. בסך הכל, הוא מספר, "מתוך 19 החברים, נפגעו במהלך מלחמת השחרור שבעה או שמונה, וביניהם הרוג אחד".

נתוני הפגיעות בקבוצה של גרנטשטיין היו נמוכים, יחסית. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות על מאפייני הלוחמים והנופלים במלחמת השחרור מספקים תמונה דרמטית בהרבה. פרופ' עמנואל סיון, מזרחן, שחקר כבר לפני עשר שנים את נתוני דור תש"ח (בספר "דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזכרון"), מצא כי מתוך כ-104 אלף מגויסים למלחמה, היו 23,800 עולים שהגיעו לארץ בשנים 1947-1940 (רובם ברחו מאירופה במהלך מלחמת העולם ולאחריה). עוד 21,755 היו עולים שהגיעו ב-1948 עצמה, והיו ברובם ניצולי השואה.

למעשה, מדובר בקרוב למחצית מהכוח הלוחם, זאת לעומת 22,100 ילידי הארץ. גם בין הנופלים בקרב היה שיעורם של ניצולי השואה גבוה במיוחד: מתוך מספר כולל של 4,434 נופלים בשירות צבאי (מספרם הכולל של נופלי מלחמת השחרור הוא 5,682, אבל השאר היו אזרחים), 1,462 איש (35.1%) היו עולים שהגיעו לארץ מתחילת מלחמת העולם ועד מלחמת השחרור, כולל במשך המלחמה, כאשר רובם המכריע הם כאמור פליטי השואה, לעומת 1,239 איש (28.8%) ילידי הארץ. השאר הם עולים שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה.

הנתונים האלה מפריכים את הדימוי הרווח לפיו הלוחמים - והנופלים - במלחמת השחרור היו צברים שזופים, יפי-הבלורית והתואר. היו כמובן גם רבים כאלה, אך לצידם, במספר שאינו נופל מהם, היו גם הניצולים. הנתונים האלה גם מעניקים משמעות חדשה למטבע הלשון "שואה ותקומה", המקשרת לרוב באופן מופשט, פילוסופי, את החורבן עם הקמת המדינה - אם בקישור של "למרות הכל", ואם בקישור ישיר יותר לפיו השואה הביאה להכרה הבינלאומית בזכות היהודים למדינה. כאן מדובר על הקשר מאוד מעשי: תרומתם הישירה של מי שניצלו מן השואה למאבק על הקמת המדינה.

את התרומה הזו בדיוק מבקש כיום לתעד פרוייקט חדש, ביוזמת צבי גיל, חבר הנהלת "מרכז הארגונים (ארגון הגג) של ניצולי השואה בישראל" ובשיתוף מכון "משואה" לחקר השואה בקיבוץ תל-יצחק. גיל, בעצמו ניצול ששירת ב"הגנה" מאז 1946, מספר שבכיתה שבה עבר את אימוני הלוחם שלו היו מחצית החברים ניצולי השואה, "אבל מעולם לא חשבתי שזה המספר הכולל של הניצולים ששירתו במלחמה, כי גם אני הייתי שבוי בדימוי שהניצולים היו מיעוט קטן".

הוא אומר שכוונת הפרויקט היא לבחון את תרומת הניצולים בשני מישורים: התרומה הקולקטיווית שלהם להקמת המדינה - בעיקר בתחום הצבאי, אבל גם בתחום ההתיישבות ובתחומים אחרים וכן לתעד את תרומתם האישית של הניצולים לשגשוגה של המדינה - במערכת הפוליטית, במערכת המשפט (כולל נשיא בית המשפט העליון הנוכחי, אהרון ברק), בתחום הכלכלי והתרבותי וכדומה.

ד"ר חנה יבלונקה, ראש החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, המתמחה בשנים האחרונות בחקר קורותיהם של ניצולי השואה בישראל, מסבירה חלק מהדימוי השגוי לגבי תרומתם של הניצולים באבחנה בין שתי קבוצות של ניצולים שהשתתפו במלחמת השחרור: "מסוף מלחמת העולם ועד 1948 הגיעו לארץ כ-80 אלף ניצולים, שרבים מהם נטמעו ביחידות הרגילות של ההגנה והפלמ"ח, ולכן במלחמת השחרור כבר התרגלו להתייחס אליהם כאל 'ותיקים'. ההתייחסות הישירה לאנשים כ'ניצולים' היתה רק למגוייסי הגח"ל (גיוס חוץ-לארץ, שהקיף כמעט אך ורק את הניצולים ממחנות העקורים באירופה. י.ש.) שהגיעו ב-1948. מספרם בין הנופלים אכן נמוך יחסית, כיוון שהגיעו בשלבים מאוחרים למדי של המלחמה".

גרנטשטיין חושד בהצנעה מכוונת של תרומת הניצולים, מטעמים אידיאולוגיים: "היתה השתקה של הממסד, משום שאנשים לא רצו להאמין שהילדים המסכנים האלה, שהגיעו לבדם מן השואה, שווים משהו". גיל אומר שהסיבה היא שתיקתם של הניצולים עצמם שהתביישו בעברם ורצו מאוד למחוק אותו. "כששאלו אותי בצה"ל באיזו עיירה נולדתי לא אמרתי את שמה, אלא אמרתי וארשה, כי היא היתה קשורה למרד ונחשבה 'מכובדת' יותר".

יבלונקה דווקא דוחה את הטענה הזו: "המחקרים האחרונים שערכנו מוכיחים שהניצולים לא השתיקו את עברם בשואה. הם דווקא סיפרו לא מעט. לכן הסיבה העיקרית נראית לי שהם לא נאבקו על מעמדם בחברה, משום שבשבילם בכלל, תלונות על קיפוח היו לוקסוס לעומת תנאי החיים בשואה. הם הקבוצה האחרונה בחברה שעדיין לא מקבלת את קיומה של המדינה כמובן מאליו. אני לא אשכח ניצול אחד שאמר לי שעד היום הוא נזכר בהתרגשות ביום הראשון שלו בארץ, כאשר במקום אליו הגיעו חיכתה לו מיטה עם סדין, ושני תפוזים. הוא אמר לי: 'במשך עשר שנים קודם לכן לא ישנתי עם סדין'. ולכן, גם אם היו לו ולאחרים הרבה קשיים, הם לא היו מוכנים להתלונן עליהם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו