בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פילוסופיה להמונים

בספריו ובתוכניות הרדיו שלו, שואף בריאן מגי להפוך את הפילוסופיה לנחלת הכלל. "פילוסוף הוא אדם שלא מפסיק להעלות שאלות מהסוג ששואלים ילדים", טוען מגי. האוטוביוגרפיה שלו, "וידויו של פילוסוף", יצאה לאור בעברית

תגובות

כשבריאן מגי היה ילד, הוא היה שוכב במיטה, בוהה בתקרה וחושב: האם העולם קיים גם אחרי שנרדמים? האם לזמן יש נקודת התחלה? איך ייתכן שהנערים ששרים בכנסייה ביום ראשון נמצאים סביבי רק כשאני רואה ושומע אותם, אבל נעלמים כשאני עוצם עיניים ואוטם אוזניים? האם באמת אפשר לסמוך רק על החושים כדי לדעת שדברים קיימים? האם אני נעול בתוך התודעה שלי לנצח?

כעבור שנים גילה מגי שהשאלות ששאל בילדותו הן שאלות פילוסופיות, ויותר מזה: הן שאלות של מטאפיסיקה. כדי לנסות לפענח את החידה המסתורית ביותר בעיניו - חידת הקיום - החל ללמוד פילוסופיה. הוא המשיך להביט בפליאה בעולם, התבונן בדברים המובנים מאליהם, ועשה להם הזרה - הפך את המוכר ללא-מוכר, והציב סביבו סימני שאלה.

לפני כחודש ראה אור בעברית ספרו האוטוביוגרפי "וידויו של פילוסוף" (הוצאת כנרת), שבו כתב על דרכו האישית וחוויותיו בעולם הפילוסופיה. מגי, מרצה לפילוסופיה והוגה בזכות עצמו, ליווה את הפילוסופיה של המאה ה-20, על התמורות שחלו בה ועל האסכולות החדשות שאיפיינו אותה. הוא לא הסתפק בחקר המטאפיסיקה - הוא גילה עניין גם בענפים אחרים של הפילוסופיה: היות שבנעוריו היה מרקסיסט פעיל, הוא חקר את הפילוסופיה הפוליטית ואת הפילוסופיה של המוסר. היות שאהב אמנות, חקר את הפילוסופיה של האסתטיקה. בין השנים 1974 ל-1983 היה חבר בפרלמנט הבריטי מטעם מפלגת הלייבור, ובכך הגשים, ולו חלקית, את האידיאל האפלטוני של מנהיג פילוסוף.

"הספר הוא מעין מבוא לא אקדמי לפילוסופיה", אומר מגי בראיון טלפוני מלונדון. "רציתי להציג את הפילוסופיה כחלק מחייו של אדם, ולהעלות בעיות מתוך החיים, לא מתוך הספרים".

מה המשמעות של לחיות את הפילוסופיה?

"הפילוסופיה מלמדת לחשוב בבהירות, להבחין בצורה רצינית מה נובע ממה, היא מלמדת לשים לב להבדלים במשמעויות, ובכלל - היא מקנה את ההרגל להיות ביקורתי לדעותיך וגישותיך, לא להתייחס אליהן כמובנות מאליהן. לשאול את עצמך מה ההנחות המוקדמות לדעותיך. הפילוסופיה אמורה להעצים את בהירות ההבנה שלנו".

אדם נולד פילוסוף או נעשה פילוסוף?

"ילדים קטנים שואלים שאלות פילוסופיות וברוב המקרים למבוגרים אין תשובות. פילוסוף הוא אדם שלא מפסיק לשאול את השאלות האלה, גם כשהוא גדל".

לפרוץ את הגבולות

מגי נולד בלונדון לפני 70 שנה. הוא סיים באוקספורד תואר ראשון בהיסטוריה, ואחר כך נרשם ללימודי פילוסופיה. מאוקספורד נסע לאוניברסיטת ייל בארצות הברית, והמשיך שם לפוסט-דוקטורט. הוא כתב, בין השאר, ספרי מחקר על קרל פופר, שאותו הכיר באופן אישי, ועל ארתור שופנהאואר. כיום הוא מרצה בקולג'ים בארצות הברית ובמכונים אוניברסיטאיים בבריטניה.

בשנות ה-70 וה-80 החליט לצאת לחופשה מהאקדמיה, והחל לעבוד בתחנות טלוויזיה ורדיו בבריטניה. הוא ערך והגיש סדרות של שיחות על פילוסופיה, כגון "אנשי הרעיונות", "הפילוסופיה הבריטית המודרנית", "לחשוב בקול רם" וכמובן "הפילוסופים הגדולים", שיצאה מאוחר יותר בספר (שראה אור לפני שנים אחדות בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג). "הפילוסופים הגדולים" התבסס על סדרת שיחות שקיים מגי ברדיו של הבי-בי-סי עם פילוסופים בני זמננו, על 20 הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה. הספר, כמו השיחות, נכתב בשפה בהירה ושווה לכל נפש. בכלל, מגי, פופולריזטור של הפילוסופיה, דוגל בניסוחים פשוטים: חשוב לו שהפילוסופיה תפרוץ את גבולות האקדמיה ותגיע לקהל הרחב.

"אם אנשים יוכלו להיות בהירי מחשבה ולהבין את מטרותיהם בחיים", הוא מסביר, "תהיה להם הזדמנות להיות מאושרים יותר. סוקרטס אמר פעם שחיים שלא נבחנו מקרוב ולא נשאלו עליהם שאלות, לא ראויים שיחיו אותם. אנשים רבים חושבים כך - הם לא רוצים להעביר את החיים בשינה, הם רוצים להבין מה הם עושים".

כל דיסציפלינה מנסה לפענח את חידת הקיום בדרכה שלה. מה יתרונה של הפילוסופיה?

"הפילוסופיה מגיעה עמוק יותר. המדענים משתמשים במושג כמו זמן, אבל ברגע שמתחילים לשאול מהו זמן, כבר שואלים שאלה פילוסופית. המושגים של המדע וההנחות המוקדמות שלו הן שאלות פילוסופיות. וזה נכון לגבי כל תחום, גם למתמטיקה. הפילוסופיה של המתמטיקה שואלת בעצם אם המתמטיקה היא משהו שקיים בתודעתנו באופן עצמאי ואנחנו רק מגלים אותו, או שהוא נוצר על ידי התודעה. הדבר נכון גם לגבי הפוליטיקה: אנשים משתמשים במושגים חירות, שוויון, צדק חברתי, בעוד שהפילוסופיה שואלת באופן ביקורתי מהי חירות, מהו צדק, האם הם מתנגשים זה בזה".

הקול הדובר בספרך הוא חווייתי. האם הפילוסופיה יכולה בכלל להתמודד עם חוויות כמו אהבה, פחד, יופי, או שהיא מוגבלת לעיסוק במושגים שכליים?

"חלק מהשאיפה שלי היתה להראות איך הפילוסופיה יכולה להיות חלק מהחיים. הפילוסופיה לא מספקת תשובות סופיות, אבל בעצם שום תחום אחר לא מספק לנו תשובות סופיות - אפילו לא המדע, וגם לא הדת. אני חושש שאין תשובות סופיות לשאלות היסוד שלנו על הקיום. אנחנו צריכים לחיות עם השאלות האלה, לדעת שאנחנו לא יודעים, ולקוות להתקדמות. ואנחנו בהחלט מתקדמים, לפחות בהבנת השאלות".

קל להתרשם מספרך שהפילוסוף הנערץ עליך הוא שופנהאואר.

"יש שני פילוסופים שאהובים עלי במיוחד - קאנט ושופנהאואר. שופנהאואר בנה את עבודתו על תורתו של קאנט. נדמה לי ששניהם היו יכולים לראות לעומק את הבעיות האמיתיות של החוויה האנושית, יותר משאר הפילוסופים. הבעיה היסודית שלנו היא שאנו חושבים ותופשים רק באמצעות המנגנונים הפיסיים שיש לנו - עיניים, אוזניים, מוח - ורק מה שהמנגנונים האלה יכולים להתמודד אתו אפשרי בשבילנו להבנה. המבנה הזה מציב מגבלות גדולות להבנה שלנו. קאנט ושופנהאואר הבינו זאת בצורה מאוד עמוקה, ושפכו אור עצום על המצב הקשה הזה".

פטפוט אופנתי

את "וידויו של פילוסוף" אפשר לקרוא גם ככתב אישום חריף נגד שני הזרמים המרכזיים בפילוסופיה של המאה ה-20 - הפילוסופיה האנליטית והפילוסופיה הקונטיננטלית. בטון מהול בצער אך נטול מרירות, פורש מגי בפני הקורא את הסיבות לאכזבתו הכללית מהאקדמיה, ולאכזבתו הספציפית ממה שקרה לפילוסופיה ב-150 השנים האחרונות. הוא מתאר משבר של ממש.

מגי החל ללמוד פילוסופיה במחצית השנייה של המאה ה-20, דווקא בתקופה שבה נזנחו שלוש השאלות הגדולות של הפילוסופיה - מה טוב, מה יפה ומה אמיתי - לטובת העיסוק בלוגיקה ובשפה. המטאפיסיקה, שהיא לדעתו הגרעין הקשה של הפילוסופיה, נשכחה כמעט לגמרי מאז קאנט ושופנהאואר. לקראת המאה ה-20 החל להתפתח זרם פילוסופי חדש, הזרם הלוגי, שנקרא גם הפוזיטיוויזם הלוגי. מוביליו היו הוגים מווינה ומקיימברידג', והוא התבסס על משנתם של פילוסופים כמו פרגה וראסל. לפי הלוגיקנים, אפשר לדון רק במשפטים שהם לוגיים או אמפיריים; משפט יכול להיות בעל משמעות רק אם הוא אנליטי או אינפורמטיווי. מכיוון שאי אפשר לאמת אמפירית תשובות לשאלות הפילוסופיות הקלאסיות, הן מאבדות את טעמן אצל הלוגיקנים.

מאמצע שנות ה-40, אחרי מלחמת העולם השנייה, עבר מרכז הדיון אל השפה. הפילוסופיה של הלשון התבססה על משנתו של ויטגנשטיין, ובעיקר על ספרו "חקירות פילוסופיות" שהתפרסם לאחר מותו ב-1953. לפי הפילוסופיה האנליטית, עיסוק בפילוסופיה פירושו עיסוק בשפה, במה שאפשר לדבר עליו. מה שאינו יכול להשתקף בשפה, מוטב שלא ייכלל בדיון הפילוסופי.

בספרו טוען מגי כי הפילוסופיה האנליטית היא בסך הכל דיון עקר שבו המתודולוגיה נהפכת לתוכן, האמצעי נהפך למטרה, ובמקום לעסוק בהוויה האנושית ובשאלות הקלאסיות של הפילוסופיה, היא עוסקת בבלשנות.

הזרם המודרני השני שמזכיר מגי בספרו הוא הפילוסופיה הקונטיננטלית (כלומר האירופית), שהחלה להתפתח בשנות ה-60 בצרפת, ומזוהה עם הוגים כמו פוקו, דרידה, לאקאן, אלתוסר, דלז ואחרים. הבסיס לפילוסופיה הזאת, שמכונה גם פוסט-סטרוקטורליסטית, הוא דווקא משנתם של הוגים בני המאה ה-19 - ניטשה, הגל, מרקס ופרויד. הפילוסופיה הקונטיננטלית חוזרת לעסוק במציאות האנושית, אבל מכיוון שונה. היא דנה בנושאים כמו מין, מיגדר, פוליטיקה, כוח, כסף, זהות אתנית. לפי זרם המחשבה הזה, המציאות היא בעצם הבניות חברתיות ותרבותיות. היא שורה של נרטיווים, וכל אחד מאמץ לעצמו את הנרטיב שלו.

ב"וידויו של פילוסוף" מותח מגי ביקורת נוקבת גם על הפילוסופים הקונטיננטלים. גם הם, בדומה לפילוסופים האנליטיים, מתחמקים מהעיסוק בשאלות המהותיות של הפילוסופיה, והופכים אותה לפטפוט אופנתי. הפילוסופים הקונטיננטלים יטענו שמגי מחזיק בעמדות מיושנות ושמרניות. מגי יטען שהפילוסופיה הקונטיננטלית היא בסך הכל רטוריקה נבובה ומתייפייפת, שאינה כפופה למשמעת פילוסופית רצינית. ובשל כך, ובשל המטרות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות שהיא חורטת על דגלה, היא מושכת אליה סטודנטים רבים.

בספרך אתה טוען שההבנה המטאפיסית שלנו את הקיום האנושי נעצרה במקום שבו הניחו אותה קאנט ושופנהאואר.

"אני חושב שהתקדמות קטנה מאוד נעשתה מאז בתחום, ויש לכך שתי סיבות עיקריות: עלייתו של המדע ועלייתה של הפוליטיקה ב-200 השנים האחרונות. כל מחשבה שאינה עמוקה יותר משתי הדיסציפלינות האלה ונשארת סמוך מספיק לפני השטח יכולה להיחשב פילוסופיה גדולה".

אם ההוויה כשלעצמה, כמו שטען קאנט, אינה נגישה לתבונה האנושית, מה גורם לך לחשוב שאפשר להמשיך ולעסוק במטאפיסיקה?

"כדאי לחשוב על המדע כדוגמה. התיאוריה של איינשטיין על היחסיות התפרסמה ב-1905. התיאוריה הכללית שלו התפרסמה ב-1916. אבל גם 100 שנה אחרי שהתפרסמו, רוב האנשים לא מבינים אותן. התיאוריות האלה שינו את העולם, כך שגם אם לא כולם מבינים אותן, יש להן חשיבות גדולה. אני חושב כך גם לגבי המטאפיסיקה: אני לא מצפה מרוב האנשים להתעניין בה, אבל לשאלות היסוד שלה יש השפעה רבה על המשמעות שאנו מעניקים לחיים שלנו, ואפשר להתקדם מאוד עם ההבנה שלהן. וממילא כל התקדמות היא מוגבלת וזמנית, עד ההתקדמות הבאה".

מי הפילוסופים בני המאה ה-20 החשובים בעיניך?

"היידגר, ראסל, ויטגנשטיין ופופר ממלאים את הרשימה הקצרה שלי".

בספרך תיארת משבר שפוקד את הפילוסופיה במאה ה-20. מבחינתך, שני הזרמים הבולטים בה אינם מובילים אותה לשום מקום.

"הפילוסופיה תמיד במשבר. מה שבעצם קרה לפילוסופיה המערבית הוא שהמסורת האנליטית מגיעה לקצה, וכעת מתרחש קרב ירושה על המסורת שתמשיך אותה. הפילוסופיה הקונטיננטלית אמורה לרשת את מקומה. אבל דברים דומים קרו בעבר, ההיסטוריה של הפילוסופיה רצופה מקרים של אסכולה שהומשכה בידי אסכולה אחרת. בהתחלה היו הרציונליסטים, אחריהם האמפיריציסטים, האידיאליסטים, המרקסיסטים וכן הלאה".

אתה יכול לראות היום פתח לשיקום המטאפיסיקה?

"יהיה קשה להמשיך את המטאפיסיקה בצורה מוצלחת, ורוב הניסיונות האחרונים לעסוק בה היו לא מוצלחים או פופוליסטיים ויומרניים, ונועדו בעיקר להרשים. אבל אין לי ספק שבעתיד הרחוק יהיו התפתחויות משמעותיות בתחום, כמו שהיו בעבר".

בינתיים ממשיך מגי להתפעל מהמסתורין שאופף את הקיום, פליאה שמוצאת ביטוי רב בספר, אבל עדיין לא הופכת אותו לאדם דתי. בספרו הוא מדגיש כי אינו מאמין באלוהים, וכי האמונה הדתית היא התחמקות מהשאלות האמיתיות, שעליהן אין עדיין תשובות. העובדה שקיימים דברים שאיננו יכולים לתפוש, הוא טוען, לא הופכת אותם למיסטיים, מאגיים או דתיים. הם פשוט מעבר ליכולתנו.

אתה מעמיד לפני קוראיך משימה קשה: לחיות את חייהם תוך ידיעה שהם אינם יודעים דבר, גם לא את סיבת קיומם.

"מפתה לפתור את הבעיות שלנו באמצעות אחיזה באמונה או בדת, או נהייה אחר סמכויות שיאמרו לנו מהי האמת. אבל אני נשאר מחויב לפילוסופיה, שאותה אני מבין כניסיון להבין את החיים בכלים של תבונה. במובן מסוים זה סוג של טרגדיה. זו משימה קיומית שקשה עד כאב לבצע, אבל כל פתרון אחר גובל בסלחנות עצמית ובכניעה מול המשימה של בירור האמת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו