בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיסת הקמיקזה של פינקוביץ'

שנה אחרי הדחתו מניהול תיאטרון חיפה חוזר רוני פינקוביץ' אל המשבר ההוא ומתעמת עם הטענות הקשות שהושמעו נגדו. הצעיר המרדן, שנטמע מהר בתוך הממסד התיאטרוני, מעלה עכשיו הצגה שעוסקת בהתקרנפותו של גרמני טוב בתקופת השלטון הנאצי, וממשיך להסתייג מתיאטרון פוליטי אקטואלי

תגובות

פעם נחשב רוני פינקוביץ' לילד המרדן של התיאטרון הישראלי, אבל מהר מאוד זנח את המרד ואת התואר ונטמע בזרם המרכזי של הממסד התיאטרוני שהוא כה תיעב. בגיל 27 הוא כבר היה בצוות האמנותי של התיאטרון הלאומי הבימה, ובגיל 33 היה למנהל התיאטרון הצעיר ביותר בארץ. הוא מונה אז למנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, אבל כבר לאחר שנתיים וחצי, באפריל 2000, הודיע הדירקטוריון, בצעד מפתיע למדי, על הדחתו. במידה רבה מסמן פינקוביץ' את סינדרום האמן שהקריירה שלו המריאה מהר, אולי מהר מדי.

ההדחה גרמה אז לסערת רוחות. תיאטרון חיפה סבל במשך שנים ממשברים כלכליים ואמנותיים חוזרים ונשנים - שנתיים וחצי אינן מספיקות לחולל מהפכות. הניהול של פינקוביץ' בתקופה הקצרה הזאת בישר, דווקא, על רעננות וחשיבה יצירתית. הוא נתן במה ליוצרים צעירים (שירה גפן, שירילי דשא וענבל פינטו) וקידם מחזאות מקורית לצד מחזאות קלאסית. אבל המומנטום הזה נקטע בבת אחת.

השחקנים שהיו "המומים ונסערים" מההדחה, כלשון המכתב ששלחו לראש העיר עמרם מצנע, הזהירו ש"אם הוא הולך, גם אנחנו הולכים". גם העובדים תמכו בו, ומצנע הפעיל לחץ עצום לבטל את החלטת ההדחה. אבל כמה מחברי הדירקטוריון הטיל דופי באופן הניהול של פינקוביץ'. הם סיפרו על שכר עתק שהוא משתכר ועל תנאי שכר מפליגים שהעניק למקורביו; הם מתחו ביקורת על נסיעותיו הרבות לחו"ל; אמרו שהפך את התיאטרון לסניף של תיאטרון תל אביבי; והתלוננו על סכסוכיו המתמשכים עם המנהל האדמיניסטרטיווי. אחר-כך הם ביטלו את החלטתם והחליטו לא להחליט, ובינתיים האריכו את הקדנציה שלו בשנה נוספת.

כשנראה שהמשבר מגיע לקיצו הפתיע פינקוביץ' והודיע כי הוא מתפטר. הוא לא נאבק על התפקיד, ולא השיב על הטענות שהושמעו נגדו. רוח המרד, שאיפיינה את תחילת דרכו, היתה ממנו והלאה. הוא שתק. עד היום, בעצם, שתק.

משהחליט לפרוש ארז את חפציו וחזר לתל אביב. אם אפשר לדבר על משבר אישי, הוא נמשך כאן זמן קצר מאוד. בתל אביב כבר חיכו לו הצעות עבודה. הוא החל לעבוד בטלוויזיה, כאחד מאנשי הצוות של תוכנית התרבות "עושים רוח" בערוץ הראשון, בקאמרי החתימו אותו על שתי הצגות לעונה הבאה, בכתיבה ובימוי, ובית לסין החתים אותו על בימוי ההצגה "טוב" של ס"פ טיילור. "טוב", העולה עכשיו על הבמה, היא ההפקה הראשונה שלו לאחר המשבר בחיפה.

המחזה עוסק בהתקרנפותו של אדם טוב, פרופסור לספרות גרמנית, מרצה נערץ, חכם, רגיש, חובב מוסיקה קלאסית ואב לילדים. האדם הטוב הזה, שיכול להיות כל אחד מאיתנו, הניח את היסודות ל"המתת החסד" המאורגנת של השלטון הנאצי. טיילור מתאר את המסלול, הדרך הנעימה שעבר עד שהפך לחלק ממנגנון השמדה, לרוצח המונים.

ההצגה, שהועלתה בקאמרי לראשונה ב-82', כשנה לאחר הבכורה העולמית, זכורה כאחת ההפקות המסקרנות שנעשו כאן בשנים ההן, בבימויו של אילן רונן ובהשתתפות עודד תאומי, יוסי גרבר וסנדרה שדה. בהפקה הנוכחית משתתפים נתן דטנר, אילן דר, ענת זמשטייגמן ורות סגל. פינקוביץ' אומר שאילו היה רואה את ההפקה ההיא ספק אם היה מביים אותה כעת, כי אינו אוהב להתמודד עם הפקות מונומנטליות.

"האמת היא שרציתי להעלות את המחזה בחיפה", הוא מסביר, "אבל אז התברר לי שהזכויות הן בבית לסין. לכן, כשציפי פינס, מנהלת התיאטרון, הציעה לי לביים אותו שמחתי מאוד, כי אני אוהב את החומר. עניין אותי לבדוק את התהליך שעובר אדם רגיל שהופך לנאצי. בזמן החזרות ניסינו למצוא הקבלה לחיים שלנו כאן ועכשיו. החשש שקינן בנו הוא שיש אולי משהו שאנחנו לא רואים, ושבעוד כמה שנים נראה שעשינו דברים איומים".

גישתו של פינקוביץ' למחזה שונה מאוד מזאת של רונן. הוא הבליט את המוטיב הנאצי בהצגה, ואף תלה צלב קרס גדול במרכז הבמה. פינקוביץ' אומר שהשואה כופה את עצמה עליו עד כדי אובססיוויות. סיפורי אביו, שנקרע בגיל 18 מחלום על קריירה אקדמית ונשלח למחנה ריכוז בבולגריה, עדיין מהדהדים באוזניו.

אביו, אברהם פינקוביץ', דוקטור למשפט בינלאומי ודובר 11 שפות, בא לישראל ב-53'. כאן הכיר את שולמית בלסקי, ילידת הארץ. הם נישאו והתפרנסו מחינוך: הוא לימד אנגלית וצרפתית בבית הספר דב הוז ביפו, היא היתה מחנכת בבית ספר יסודי בבני ברק. רוני הוא הבן הצעיר שלהם (אחיו הבכור הוא ד"ר מולי פלג, איש מדע המדינה). המשפחה התגוררה בדירה קטנה על גבול רמת גן-גבעתיים, והאב סירב לעבור למקום אחר. "הוא הרגיש שהגיע אל המנוחה והנחלה, גם כשהציעו לו עבודות מפתות בחו"ל הוא לא הסכים".

רוני פינקוביץ' כותב עכשיו מחזה לקאמרי הקשור לשבט בלסקי, שחלוציו הגיעו לכאן מאוקראינה בתחילת המאה שעברה ונמנו עם מייסדי בן שמן וחולדה.

אחד בפה ואחד בלב

הוא מתגורר בלב תל אביב, קרוב לשינקין, בדירה קטנה ומעוצבת עם חצר פנימית המשמשת לאירוח ומגרש משחקים לבנותיו. אשתו, תומי יואל, היא אחת השחקניות היפות של התיאטרון הישראלי. הם הכירו על במת החזרות של "נשות טרויה" בבית צבי, היא השתתפה בהצגה כסטודנטית, הוא ביים. ב-92' נישאו ולהם שתי בנות, לירי בת השבע, ואיאן בת שלוש שנים וחצי.

אחרי קריירה קצרה יחסית בתיאטרון ("לילות הדבש והאימה" בהבימה, "סיפור משפחתי", "מסע הנסים והנפלאות" ו"פעורי פה" בקאמרי), בקולנוע ("ללקק את התות") ובטלוויזיה ("אקסטרה" מגזין לתרבות ופנאי), תומי יואל עושה כעת הסבה מקצועית: היא לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך. פינקוביץ' מדגיש שהיא לא נטשה את המשחק, אבל כרגע היא פשוט לא בחזית, כי אין לה סבלנות ורצון לרוץ ולחפש תפקידים.

לאחר שהתברג מחדש בסצינה התל אביבית, הוא מדבר לראשונה על פרשת ההדחה בחיפה, שעליה כבר הצליח להתגבר ולהשאירה מאחוריו, הוא מדגיש מיד. "איכות החיים שלי השתפרה מאז שעזבתי את חיפה. בתקופה מסוימת היה לי נעים מאוד שם, כי עשיתי מה שמצאתי לנכון לעשות, וכשזה נחבל, בגלל החלטת הדירקטוריון, סבלתי מאוד. עברתי תקופה קשה מאוד, חצי שנה של ייסורים. בשלב מסוים כל הדיון התנהל על גבי עיתונים. אני קיבלתי החלטה קטגורית, והצעתי גם להנהלה הציבורית להפעיל אותה - לא לעשות זאת על גבי עיתונים - אבל הם לא שמעו לעצתי. ביום שהבנתי שההחלטה נפלה דווקא כשעלו שתי הצגות ייחודיות מאוד, 'אויסטר' של ענבל פינטו ו'פירוק', שאני כתבתי וביימתי, הבנתי שלא חשוב מה אעשה, זה לא ילך. הפנמתי את זה והתחלתי בתוכי את תהליך ההיפרדות".

הופתעת מאופן ההדחה?

"הופתעתי מאוד, עד כדי פגיעה מהצורה ומהדרך, שנעשתה בקודים שכנראה מוכרים היטב לפוליטיקאים, אבל לא לי. היה שם דבר כזה של אחד בפה ואחד בלב. ולקח לי זמן להבין שאכן משהו לא בסדר.

"ההחלטה שיקפה את הרצונות הסותרים של שני הצדדים. הם רצו שתיאטרון חיפה יהיה תיאטרון אחר, יותר מקומי, יותר קהילתי, אבל את זה הם אמרו בראיונות לעיתונות ולא לי. לא הבנתי שנדרש ממני לעשות משהו אחר ממה שאני עושה או מאמין בו. מבחינתי, אלו היו שנתיים וחצי ראשונות שהייתי עושה בכל מקום. שמחתי על מה שעשיתי שם וכשרצו משהו אחר שאני לא מעוניין בו - לא רציתי יותר בתפקיד, כי הוא לא עלה בקנה אחד עם תפישת עולמי".

מקצוע אכזרי

פינקוביץ' מזים את הטענות הרבות שנשמעו כלפיו: הנסיעות הרבות לחו"ל, כביכול, לא היו רבות, לדבריו, ובכל מקרה, הוא לא נסע יותר ממנהלים אחרים בתיאטרונים הרפרטואריים. גם משבר היחסים שלו עם המנהל האדמיניסטרטיווי נופח מעבר לכל פרופורציה: "אני יכול להגיד שבתוך כל המהומה הכללית והניסיונות לחבל בכל דבר, היתה מין קלחת פוליטית, שאין לי מושג מאיפה הגיעה, והצליחה להכניס רגל גסה ביני לבין מי שהיה שותף נאמן שלי, המנהל האדמיניסטרטיווי יצחק קלוגר" (גם קלוגר אומר שאינו מבין מה קרה, כי הם היו ביחסים טובים מאוד).

משכורתו, לדבריו, שהוסכם עליה עם דירקטוריון התיאטרון, לא היתה גבוהה כלל (עלות שכר שנתית: 430 אלף שקל, שהם יותר מ-35 אלף שקל בחודש), והוא טוען שגם לא העניק הטבות למקורביו. "השכר שלי היה בתחום הנורמה של מנהלי התיאטרון, ופחות מקודמי בצורה משמעותית. חיי הכלכליים היו כאלה, שהיה לי קשה. אני לא יכול לבוא ולהגיד שהייתי בין המקופחים, אבל גם לא מהמפונקים. גם מקורבי-כביכול לא זכו למשכורות מפליגות. בכל מקרה, אם העניין היה מגיע לדיון במקומות הראויים - ניחא, אבל זה מוזר ששכרו של אדם מתפרסם ברבים".

זה לא מוזר כשמדובר בתיאטרון ציבורי, ששני שלישים מתקציבו ממומנים על ידי הציבור. כשהתפרסם ששחקנית התיאטרון שירילי דשא משתכרת 30 אלף שקל בחודש, וגל זייד 25 אלף, בשעה שהתיאטרון במשבר, זה נראה תמוה וחריג.

"המוזרות נובעת מכך שהיה גורם מעוות שגרם לזה להיראות שלא כפי שזה לא היה. 30 אלף שקל ניתנו לשירילי דשא בחודש מסוים אחד, שהיה עמוס בעבודה, שבו היא השתתפה בארבע הצגות במקביל, ובנוסף קיבלה חלק משכרה בפסטיבל להצגות ילדים, שבו היתה חברה בוועדה האמנותית. גל זייד היה המנהל האמנותי של הפסטיבל להצגות ילדים ובמקביל עשה המון הצגות, אבל הם החשיבו הכל באותה סלסלה. לא אני העסקתי אותו כמנהל הפסטיבל, הוא היה שם לפני, כמינוי של עודד קוטלר. זה לא שהיתה בתיאטרון קבוצה שהרוויחה המון כספים. אבל ככה זה בדברים האלה, אתה יכול לצייר את התמונה כפי שאתה רוצה".

טענו גם על התנהגות מתנשאת שלך כלפי הדירקטוריון.

"זה כמו לתת גיליון ציונים על מבנה אישיות. העבודה מול הדירקטוריון תפסה רק אחוז נמוך מהסך הכל - עבדתי הרבה יותר מול היוצרים, השחקנים ועובדי התיאטרון. וכשהדברים הגיעו לשעת מבחן, הם תמכו בי פומבית. אבל כשאין תכנים או נימוקים אחרים משתמשים במלה 'התנשאות'".

אז סתם נטפלו אליך?

"אני מניח שמהצד שלהם, כפי שהם רואים את זה, זה בוודאי לא סתם. היו שתי אפשרויות: בעדי ונגדי. הם ליהטטו בין שתי האפשרויות והחליטו מה שהחליטו. בעצם, מה איכפת לי מה היו השיקולים שלהם, ברגע שהחלטתי שאני לא רוצה יותר בתפקיד. אם היו להם כלים לשפוט, זו כבר שאלה אחרת".

אין לך שום ביקורת כלפי עצמך?

"שייקספיר אמר שאויביך הם כל מצפונך החיצוני, כך שאתה יכול ללמוד גם מהאופוזיציה, ודרכם למדתי על השגיאות שעשיתי - לא דווקא בניהול התיאטרון. סיפור חיי הוא סיפור השגיאות שלי. אבל הם מדדו את העבודה שלי במונחים סופניים: אם הצלחתי, נכשלתי, מה כבר עשיתי. שנתיים וחצי כמנהל אמנותי זה כלום, זה רק סימנים. אם אני מסתכל על הרפרטואר שעשיתי, והאנשים שעבדתי איתם - אין לי במה להתבייש, ואני יכול להגיד שאני אפילו גאה: העליתי שלוש טרגדיות שייקספיריות עם תרגומים חדשים ומוסיקה מקורית, אני מאוד גאה על זה, ואחר-כך היה הטרנד שלי עם כותבים חדשים צעירים, כמו שירה גפן, שהצגתה אמנם לא הצליחה, אבל היא כותבת ייחודית שעשתה ניסיון נועז עם סוג אחר של תחביר. באופן אישי אני שמח גם על 'פירוק', שאני כתבתי וביימתי.

"היו גם הצלחות כלכליות עם הצגות כמו 'גטו', 'חצוצרה בוואדי' ו'אויסטר', שהצליחו להכניס את תיאטרון חיפה למפת התיאטרון הארצית. התארגנות השחקנים והיוצרים, ללא כל התייעצות איתי, והמאבק שהם ניהלו למעני, מוכיחים שהיה שם משהו נכון מבחינת העבודה".

ובכל זאת, האולמות היו חצי ריקים.

"נדמה לי שצריך לשפוט את הדברים לפי מצב העניינים עם כניסתי לתיאטרון, ולאיזה מקום הובלתי אותם. נדמה לי שבתקופה שהייתי שם היתה התקדמות מצוינת בהרבה תחומים, כולל ההכנסה העצמית שגדלה בעשרות מונים. תיאטרון הוא מקצוע אכזרי מבחינה זו שאתה חשוף לביקורת של עיתונות וקהל והנהלה ציבורית. אבל אתה לא יכול למדוד את עצמך בכל דקה. השנתיים וחצי הבאות היו אמורות להיות משמעותיות מאוד".

במסיבת עיתונאים שקיימה לפני שבוע ההנהלה החדשה של תיאטרון חיפה, טענו שבשנת הניהול האחרונה שלך נצבר גירעון של 2.5 מיליון שקל.

"אני לא מבין ואין לי מושג איך זה קרה. השארתי את התיאטרון עם קיצוץ במספר ההפקות, צמצום עצום בכוח האדם האמנותי, שלוש הצגות מצליחות ושום הפקה מפסידה. תמיד אפשר להגדיל או לנפח גירעונות בשיטות חישוב שונות".

תחזור לניהול תיאטרון אם יציעו לך?

"בניהול תיאטרון יש משהו מאתגר, מרתק, שנדמה לי שיש לי הכלים לעשות אותו. עם זאת, להיות היום בעמדת ניהול בתיאטרון הישראלי זה להתנסות בסוג של קמיקזה. אבל הנוף התרבותי משתנה מהר מאוד ויש מגמות שונות ואני מקווה שיום אחד יהיה מצב שאוכל לעשות את זה ושירצו שאעשה את זה. כיום, באפריל-מאי 2001, התשובה היא לא".

נסים אלוני עזר

על אף גילו הצעיר, 37, קשור פינקוביץ' לתיאטרון כבר 25 שנה. את דרכו החל בגיל 12 כשחקן בהבימה. שכן סיפר לו שמחפשים ילדים להצגה והוא התייצב בתיאטרון. "איך שנכנסתי התחלתי להסתובב במסדרונות ולפתוח דלתות. ראיתי את הבמה הגדולה, את חדרי האיפור, והבנתי שלא אצא מהבניין הזה".

הוא הופיע ב"הנפש הטובה מסצ'ואן" שביים דוד לוין, ב"תיבת הצללים" שביים חנן שניר, ב"הדיבוק" שביים ג'וזף צ'ייקין. מאוחר יותר ראה שם הצגות שהשפיעו על תפישתו התיאטרלית: "חלום ליל קיץ" ו"מי תהום" בבימויו של עמרי ניצן, "סיפור פשוט" של יוסי יזרעאלי, "שלומית" בבימוי מיקי גורביץ. "זה היה נוק אאוט בשבילי", הוא נזכר.

לצבא הגיע כבר ככוכב קולנוע מקומי, לאחר ששיחק ב"בחינת בגרות" של אסי דיין. הוא המשיך בכך גם בזמן שירותו הצבאי: תפקיד ראשי ב"זעם ותהילה" ותפקיד ראשי ב"שתי אצבעות מצידון". פינקוביץ' גויס לחיל קרבי, אך נשאר בו זמן קצר למדי. "בחופשה הראשונה שלי הלכתי לנסים אלוני, שאותו הכרתי והערצתי, ואני זוכר שהוא לקח אותי למסעדת 'אסא' בבוגרשוב ובזמן הארוחה סיפרתי, תוך כדי בכי, כמה קשה לי. נסים עזר לי, ובעזרתו השתחררתי מהיחידה והוצבתי בתיאטרון צה"ל".

תמונה אחת חקוקה היטב בזיכרונו: הוא מופיע בהצגה "סיפור גן חיות" של אדוארד אולבי, לפני חיילים במוצב בלבנון. אם להשתמש בניסוח עדין, הם לא ממש מתעניינים בנעשה. אחד החיילים זורק לכיוון פינקוביץ' פחית קולה, הנוחתת על ראשו. "זה בייש אותי אבל גם הצחיק אותי, כי הבנתי כמה אני מנותק", הוא מספר.

את לימודי המשחק עשה לאחר השירות הצבאי, בסטודיו של ניסן נתיב, שממנו פרש זמן קצר לפני סיום השנה השלישית. "אמרתי לעצמי שאם אשאר בשביל התעודה, אז גם כשאהיה שחקן אשאר בתיאטרון בשביל הפנסיה - ומזה פחדתי פחד מוות". אבל פינקוביץ' לא נהיה שחקן. להוציא גיחה נוספת אחת ב-92', כשגילם את שפינוזה במחזהו של יהושע סובול "סולו", בהבימה, הוא זנח את המשחק.

אל הבימוי הגיע אחרי תקופה של תהייה ובהייה (הגדרה שלו). "לא ידעתי מה אני רוצה. התעסקתי באידיאולוגיה של תיאטרון, קראתי ארטו, סטניסלבסקי, אריסטו. אבל לא מצאתי את עצמי. אחת המורות שלי מהסטודיו, רחל שור, פנתה אלי לחדש תרגיל שעשיתי בג'יבריש בשנה א'. נסעתי ליוון וכתבתי מחזה בשם 'פרודו', על ארוחת ערב של אנשי צמרת שההזיות והתשוקות מציפות אותם והחיים הפנימיים מתערבלים בחיים המעשיים והופכים אותם על פיהם".

"פרודו" סימן את התפנית שהובילה אותו אל הבימוי כמקצוע. הוא מצא מפעל סוכר נטוש בגבול רמת גן-גבעתייים והתנחל שם עם קבוצת שחקנים שהלכה אחריו, אף שלא ידע לאן יוביל אותם. התוצאה היתה מרתקת וריכזה אליה את תשומת הלב של המילייה התיאטרוני בארץ. בפסטיבל עכו באותה שנה זכה גם בפרס הבימוי על "המוזג".

מרגע זה אצה דרכו. עודד קוטלר, שניהל את תיאטרון חיפה, ראה את ההצגה בעכו והזמין אותו לביים את "הלילה ה-12" בחיפה. חנן שניר, שהיה המנהל האמנותי של הבימה, ראה את ההצגה בחיפה והזמין אותו לעבוד בתיאטרון הלאומי. כך מצא את עצמו במאי הפרינג' שקוע עד צוואר בלב הממסד.

לעבוד בממסד התיאטרוני פירושו להיכנע לתכתיביו, אין הרבה מקום לניסיונות. להבימה הוזמן פינקוביץ' לביים הפקה ייחודית עם צעירי התיאטרון, אך מצא את עצמו עם שתי הגברות הראשונות של התיאטרון הלאומי, מרים זוהר וליא קניג, בקומדיית מיין-סטרים "רעל ותחרה". זה היה מרחק שנות אור מהצגות הפרינג' שביים עד אז. "בתיאטרון רצו הצגות פופולריות כי הם נכנסו למשברים כלכליים בגלל מלחמת המפרץ", הוא מצטדק כעת.

מסלול מפותל

מקצת עבודותיו היו הצלחות אמנותיות, אחרות הצליחו קופתית, אחדות נכשלו. בהבימה, "רעל ותחרה" היה להיט, ואילו "קרב של שחור וכלבים", שזכתה להערכת אנשי המקצוע, נכשלה אצל הקהל; "לילות הדבש והאימה", שכתב וביים, סימנה אותו מחדש כיוצר עם אמירה אישית ושפת תיאטרון מיוחדת, אך הפקות כאלו היו מעטות מדי. "תעלולי סקאפן" נכשלה ו"מר סאלימר המתוק" נכשלה עוד יותר; ובחיפה ביים את "השקרן" שנכשלה, ואת "מלאכים באמריקה" שפינקוביץ' גאה בה, אבל הקהל החיפאי הדיר רגליו ממנה. והיתה גם "מעקב באפילה", שעלתה בתיאטרון באר שבע וירדה מיד, אך המשיכה לרוץ כהפקה פרטית בצוותא. והיו עוד הצגות, אך הן לא הותירו רישום מיוחד בנוף התיאטרון הישראלי.

פינקוביץ' הוא יוצר מוכשר, אך במידה רבה הוא הבטחה שעוד לא מומשה. את הטענה הזאת הוא אינו שומע בפעם הראשונה. "במהלך הקריירה אמן עובר כל מיני תחנות", הוא משיב. "כשבודקים מקטע של קריירה, זה בעייתי. עכשיו אומרים לי שלא מימשתי את ההבטחה, אך בעוד שנתיים יגידו אחרת. המסלול מתפתל פיתולים חדים".

איפה הילד המורד שהיית בתחילת דרכך?

"אני מודה בנסיבות, אבל לא באשמה. המרד כמרד לא מעניין אותי. מרד קשור גם לגיל ואורח חיים, ויש לקחת בחשבון שאדם מתבגר ונכנסים גם שיקולים כלכליים. אתה לא נשאר עם אותה עמדה כלפי החיים לנצח. עם זאת, נדמה לי שנסיבות החיים כפי שהן נראות לא משקפות את עולמי הפנימי. מעולם לא חדלה בי התשוקה לאסוף קבוצה של שחקנים, לעבוד בתנאי מעבדה, ובצורה הזאת לפתח הצגות שלא בהכרח נשענות על מחזות כתובים. גם הבטחתי לעצמי שאלמד, ועשיתי תואר שני בלונדון בבימוי, וכיום הבטחתי לעצמי לעשות דוקטורט ואני אנסה לממש את ההבטחה. אחרי תקופת לימודים, אני לא יכול לעשות מרד כמו שעשיתי פעם. זה דורש מחשבה והעמקה. אני לא חושב שאוכל לקחת מחזה של מולייר, לעבד בשפה מחוספסת ולהקפיץ אותו עם מוסיקת היפ הופ, כמו ב'תעלולי סקאפן', כי אני פתאום מצטנע יותר כלפי מולייר, ופחות בוער לי לבעוט כמו שבער לי לבעוט אז, כשהרגשתי שהבמה הראשית היא קצת תיבת הצעצועים שלי".

איך אתה מתמודד בתוך עולם התיאטרון הייצרי והמסוכסך כל כך?

"המריבות בברנז'ה יוצרות רושם שאצלנו בתיאטרון זה קן צרעות, וזה לא כך. בין אנשי תיאטרון יש קשרים עמוקים וטובים מאוד, יש אנשים חיוניים, יצירתיים ומעמיקים, ולא רק צעקות ומריבות. עולם התיאטרון בישראל הוא משפחה לא גדולה במיוחד ולכן הכל כל כך סוער. אבל אני לא מוצא קונפליקטים אמיתיים של עומק ותוכן. יש טונות של מהומות על לא מאומה. האויבים הכי גדולים לא באמת חלוקים על דבר עקרוני ועמוק, ובנסיבות אחרות היו יכולים לשתף פעולה. אבל כלפי חוץ זה נראה כאילו אנחנו שותפים לזלילה גדולה של אחד את השני".

האם העשייה החוץ ממסדית עדיין מושכת אותך?

"הייתי רוצה לחזור לסוג הזה של העשייה, המאפשרת חירות ופתלתלות מחשבתית. נראה שזה מביא אותי לתוצאות יותר מעניינות. עם זאת, אני לא כל כך מתגעגע לייסורים ולמגבלות שכרוכים בזה. מחיר החירות הזאת הוא מחיר קשה, ולא רק כלכלי. זה גם מאבק על הקהל, על מקום, כל דבר שאתה זקוק לו עולה בדם. לאורך השנים הייתי שותף ליוזמות ורעיונות של עשייה חוץ ממסדית כזאת או אחרת, ורובם קרסו מהר מאוד בגלל אילוצים פרקטיים. אילו היו מציעים לי בממסד לעשות עבודה אלטרנטיווית אישית, הייתי מוכן לעשות אותה מחר, ואפילו לוותר על התמלוגים. אני מאוד נמשך לזה".

אבל הצעה כזאת טרם הגיעה מהממסד. כעת הוא כותב מחזה לקאמרי, "מגיפת התקוות", שהוא ניסיון להבין את התפוגגות החלומות והתקוות של ראשית הציונות.

הסחת הדעת מהעיקר

יצירתו של פינקוביץ אינה פוליטית אקטואלית, הוא מעדיף לעסוק בעניינים קיומיים חברתיים. מהות התיאטרון, בעיניו, היא עיסוק בדימויים ולא בסיפורים, "ולכן אני לא יכול לספק סיפור על מאורע אקטואלי, אלא לעסוק במשל שאיכשהו חיי האדם הם הנמשל. זה נשמע גרנזיוזי אבל זה מאוד פשוט. חיי האדם זו חידה, וזאת החידה שאני מנסה להתמודד איתה, ולא בדיוק עם הלך רוח פוליטי כזה או אחר. פרשת ואנונו, למשל, מעניינת אותי מאוד, אבל לא בתיאטרון".

מה דעתך, אם כן, על המחזאות הז'ור-נליסטית הנפוצה כל כך אצלנו?

"דעתי לא כל כך טובה. רובה לא טובה בעיני, היא פופולרית במידה מסוימת, ועונה כנראה לאיזשהו צורך, אבל נדמה לי שזה צורך שטחי במידה רבה. התיאטרון ככלי ביטוי מאפשר יותר. תיאטרון הוא מראה לסביבתו ולחברה שעוטפת אותו, ותפקידו של איש תיאטרון בעיני הוא לזהות מה הרעב האמיתי של הקהל שלו.

"פיטר ברוק אומר שצריך להפוך את הבלתי נראה לנראה על הבמה. המציאות הישראלית היא באמת מטרידה מאוד, אבל העיתון והטלוויזיה מדווחים עליה בלי סוף. הרבה פעמים המבט אל האקטואליה הוא הסחת דעת מהעיקר, הקשה באמת, והוא המציאות הפנימית - תפקידו של התיאטרון להסתכל לשם".

במבט לאחור, היית מתכנן את חייך המקצועיים באופן שונה?

"נכון שניזונתי מתהליכים מהירים בתחילת הדרך, והיום אני בעד התהליך האטי והיסודי, אבל יש משפט הודי עתיק שאומר: 'המקרה השתוקק לקרות'. כך שהדברים קרו כפי שהיו צריכים לקרות.

"כיום סוג ההתבוננות שלי הוא אחר. למשל, ב'מגיפת התקוות' שאני כותב לקאמרי, אני כותב עוד טיוטה ועוד טיוטה, כי אני מרגיש שאני צריך לגלות עוד. קרוב לוודאי שאם המחזה היה נכתב לפני שבע או שמונה שנים, הייתי כבר רץ לאסוף שחקנים ומתחיל חזרות. ב'מעקב באפילה' לקח לי שבעה שבועות ממצב של דף ריק ועד שגמרנו את החזרות על ההצגה. היום זה לא היה קורה. התיאבון שלי הוא כזה שאני לא מתחיל מיד ללעוס - אני שוקד קודם על הכנת המזון ומברך את ברכת המזון. זה גם עניין של צניעות מסוימת, שהתפתחה עם תהליך הצמיחה האישי שלי. אני מודה שפעם היתה בי הרבה יותר גאוותנות.

"לוקח זמן להבשיל, זה לא קורה מהר כל כך. הבימאים הטובים ביותר שלנו, דוגמת עמרי ניצן, אילן רונן, מיקי גורביץ וג'ניה אריה, הגיעו לפריחה ומיצוי הפוטנציאל בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, למרות שתמיד היו מוכשרים. אם אני חוזר אלי, הקריירה שלי קרתה מהר, אבל תהליכי היצירה אטיים. כדי ליצור דבר אותנטי ואישי צריך זמן. אבל אני רק בן 37, וכל החיים לפני". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו