בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום יש כאלה שיורים ויש כאלה שבוכים

המלים "יורים ובוכים" דבקו במשתתפי "שיח לוחמים" עם פרסום הספר באוקטובר 1967. הגיבורים הזדקנו מאז, שפת הדיבור השתנתה, אבל הסוגיות הבסיסיות - הכיבוש, הצדק ההיסטורי, היחס לאויב, גבולות הכוח - נותרו כפי שהיו. האפשרות של "שיח לוחמים" כמו זה שהתקיים ב-67' נראית כיום לא אפשרית

תגובות

הדבר המפתיע ביותר במפגש מחודש עם "שיח לוחמים" הוא השפה. ממרחק זמן יש לשפה של השיח צליל ארכאי, מיושן, העומד בסתירה חריפה לנושאים ולסוגיות שלא השתנו כהוא זה אחרי 34 שנה. דווקא החיבור המפתיע הזה, בין השתנות השפה לקיבעון הנושאים, הופך את הקריאה מחדש ב"שיח לוחמים" לחוויה הדומה במהותה לצפייה חוזרת בפרקים של הסדרה "מ.א.ש." - אוסף אמיתות חבוטות, שהיו פעם אמירות מהפכניות. הזמן שחלף שחק אותן לבנאליה עצובה. הגיבורים יפי הבלורית והתואר של אז מזדקנים, שפת הדיבור משתנה בדינמיות מפתיעה, ורק הסוגיות הבסיסיות של חיינו - הכיבוש, הצדק ההיסטורי, היחס לאויב, גבולות הכוח - נותרו כפי שהיו.

פרסום הספר כארבעה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים עורר בזמנו סערה גדולה. לפתע פתאום, באמצע תרועות הניצחון, קמה קבוצה של כ-60 צעירים בקיבוצים ועירערה על תחושת הניצחון. לא איזה "שמאלנים" שאפשר לפטור אותם במשיכת כתף, לא סתם "יפי נפש", שהרי אז עוד לא נהפך צירוף המלים הזה לביטוי גנאי. דווקא מתוך האתוס של החברה הקיבוצית קמה קבוצה של כמה עשרות צעירים להשבית את השמחה. הם בכלל לא התכוונו לעשות את מה שהיה "שיח לוחמים" לאחר מעשה.

השיח צמח מתוך איזו תחושה של אי-נחת של צעירים שחזרו מן הקרב, ומצאו דיסוננס בלתי נסבל בין "הגנרלים המחייכים", כלשונם, לבין העיניים הכבויות של החיילים. לדור הביניים הזה, אז כבני 30, היתה חוויית המלחמה דבר חדש. זה הדור שהחמיץ את מלחמת השחרור וגדל כל ימיו בתחושה ש"הפסיד את ההיסטוריה". כשנהפכו לחלק ממנה, לא דמה הדבר למה שסיפרו להם.

הכל החל במקלט

ההתחלה היתה כמעט אקראית: "יום אחד בא אלי פצ'י (כיום פרופ' אברהם שפירא) ואמר שאוספים אנשים לשמוע את חוויות המלחמה", מספר אבישי גרוסמן, חבר קיבוץ עין שמר, שהיה אחד מגיבורי "שיח לוחמים". "הוא ביקש ממני לארגן כמה חברים, וסיפר שיבוא אלינו עמוס עוז מחולדה לשוחח אתנו. עמוס עוז לא היה אז עוד ה'עמוס עוז', ואנחנו לא היינו חבורה מאורגנת. התכנסנו באיזה מקלט, ועמוס עוז ניהל את השיחה. אף אחד לא ידע לאן זה יוביל, ולא באנו לאשש איזו תזה. ישבו חבר'ה, אכלו קצת עוגיות, שתו קצת תה ודיברו. חלק באו, חלק לא הגיעו. אף אחד לא העלה בדעתו לאן זה הולך. לא היה לנו מושג שהתוצאה תהיה מה שזה הפך להיות".

התוצאה היתה 90 אלף עותקים שהודפסו ונחטפו, מספר מרשים גם במושגים של היום, תרגום לכמה שפות ואפילו מחזה ב"אוף ברודווי" שנכתב בשנות השבעים והתבסס על הספר. מנקודת ראותם של האמריקאים חבר, מן הסתם, "שיח לוחמים" הישראלי לשיח וייטנאם והפך אותו לאמירה אוניוורסלית.

את השחזור הזה של השתלשלות העניינים עושה גרוסמן, כיום בן 64, במכון הרטמן בירושלים, שאליו הוא בא פעמיים בשבוע ללמוד יהדות. ב-33 השנים שחלפו הספיק לרכוש השכלה כעובד סוציאלי, אך רוב השנים הוא עוסק בחינוך. שניים משלושת בניו הם לוחמים קרביים בצה"ל. קשה להתעלם מנימת הגאווה המתלווה לציון קרביותם של שני הבנים - האחד כבר במילואים והצעיר בשירות סדיר.

"בקוד הספקני שלי יש לי הרבה סימני שאלה, אך בקוד העמוק ביותר שלי אני אכן גאה בעובדה הזאת", מאשר גרוסמן. "מצד אחד, אני לא אוהב את הכוחניות והצבאיות הלוהטת שרואה רק את החיוב שבהפעלת כוח. מצד שני, אני שמח על כך שהם מוכנים לתרום ולהתאמץ. להקריב? להקריב זו מלה גדולה. הם בטח לא חושבים במונחים האלה, אך אני חושב על זה כל הזמן. בכל פעם שצעיר בני יוצא מהבית לצבא, אני אומר לו: 'דגן, תתכופף'. אני חרד שהוא ישלם מחיר על דבר שאני לא מאמין בו". ומתוך הטקסט העכשווי והאבהי הזה, המשלב גאווה עם חרדה ללא גבול, צצות כמו מעצמן המלים "יורים ובוכים" שדבקו ב"שיח לוחמים" עם פרסומו.

מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב שהיה מזכיר התנועה הקיבוצית ומן הדמויות הבולטות של "שיח לוחמים", מדבר עדיין בשפה ההיא. "יכול להיות שזה בגלל שאני עוסק הרבה בהיסטוריה, מרבה להתווכח עם אנשים מתים", הוא מסביר. בזמנו היתה השפה של "שיח לוחמים" מרכיב נכבד במפץ הגדול שיצר הספר. העובדה שאנשים דיברו לטייפ ואחר כך הדפיסו את אשר אמרו היתה ב-67' בבחינת דבר לא יתואר. בינתיים, גורס צור, קיבלה שפת הדיבור נפח של קדושה, ואילו השפה "העליונה" נהפכה לשפה מצנזרת המתחמקת מן האמת. "שיח לוחמים" היה, בבלי דעת, חלק מן התהליך הזה.

אלא שעם היוודע דבר הכוונה לקיים את השיח, לא עסקו בשפה אלא בתוכן. הקיבוץ המאוחד נעמד בעיקשות על שתי הרגליים האחוריות וסירב לאפשר לחבריו להשתתף בשיח. מוסדות התנועה חשדו מיד שיש פה איזו הוצאת רגשות שאין מקומם בחוץ. כשהחליטו בכל זאת בני הקיבוץ המאוחד, ובראשם יריב בן אהרן, להשתתף בשיח, נחשב הדבר למעין מרד.

הקולות הידהדו עד למלחמת יום הכיפורים

אבל הסערה האמיתית פרצה כשנודע על הכוונה לפרסם את החומר. הצנזור הצבאי אמר "בשום פנים ואופן לא". הצבא טען שמדברים שם על שלל, על ביזה, דברים שאסור לדבר עליהם. מהעבר האחר נשלף הנימוק שמרבים לשמוע גם היום. בספר, טענו, יש התבטאויות של חיילים שאומרים "יריתי, אבל שמחתי שלא פגעתי", שמחלישות את כוח העמידה. קצין החינוך הראשי אז, אל"מ מרדכי בר-און, התגייס למלחמה בעד הספר.

מצדו השני של המתרס באה הביקורת מן השמאל. "השיח לא היה מספיק שמאלני בשביל חלק מהאנשים שכבר אז חשבו שהמלחמה לא צודקת", משחזר צור. מכיוון זה דבק "בשיח לוחמים" כינוי הגנאי של "יורים ובוכים". "אולי הם צדקו", אומר צור, "אבל בכי אחרי יריות אינו דבר מיותר. עדיף שיזכור אדם את חוויית המלחמה כמשהו שאחריו בוכים, ולא עושים בעקבותיו מסיבות ניצחון. בין בכי להצהרות ש'במלחמה הגענו לפסגת חיינו', אני מעדיף את הבכי".

יותר מכל זוכר צור את הפגישה עם ישראל גלילי. יום אחד, בעיצומה של הסערה שפרצה, הזמין גלילי את אנשי "שיח לוחמים" כדי "לתת להם על הראש". צור מספר שגלילי ממש יצא מכליו, כאילו עבר עליו משבר נפשי גדול. "הוא היה מלך הצנזורה, האיש שידע תמיד להגיד את הדבר המדויק שהוא לשון המאזניים. אני עוד רואה אותו עומד לפני החבורה וזועק 'בני-בני, לאן הגעתם?'" יותר מכל מלמדת התגובה הנסערת הזאת של גלילי על השינוי העמוק שהתחולל מאז בחברה הישראלית. קשה להעלות כיום על הדעת אסופת אמירות של צעירים שהיתה מרעידה כך את אמות הספים. שיח לוחמים של היום היה מתמצה, מן הסתם, בהופעה מקוטעת בקריאות ביניים ב"פוליטיקה" ויורד מעל סדר היום הציבורי המשתנה בכל יום. קשה גם להעלות על הדעת קבוצה של אנשי רוח שדעתם היתה מציתה דיון חברתי-פוליטי מתמשך. עשרות כינוסים, רבי שיח ודיונים התקיימו בנושא. הקולות של "שיח לוחמים" המשיכו להדהד עד למלחמת יום הכיפורים.

באחת השיחות של "שיח לוחמים", זו שהתקיימה בתל קציר, שאל צור את המשתתפים איך הרגישו כאשר ראו את הבתים ההרוסים ואת הכפרים העזובים של הסורים ברמת הגולן. בירה'לה, אחת המשתתפות בשיח, השיבה: "מצאתי באחד הבתים ילקוט של ילד בכיתה א'. לא הייתי שמחה ביותר... אמנם כשדיפדפתי בספר הלימוד ראיתי ציור של חיילים עם רובים מכודנים המכוונים נגד ישראל. אבל בכל זאת נפגעו לא רק האשמים".

בתוכנית "עובדה" לפני כחודש שאלה אילנה דיין את מתנחלי עפרה אם הם חושבים לפעמים על האמא של הפלשתינאי שנהרג. אחת המרואיינות השיבה, כי אסור לחשוב על האמא. צריך לחשוב על האויב. במהותו, כמעט שלב השאלה הזהה שמלווה את ישראל מאז 67' עד עצם היום הזה. קל להיתפש לתחושה שדבר לא השתנה, ושהחברה הישראלית תקועה אחרי 34 שנים בדיוק באותו המקום ועם אותן השאלות. התחושה מתחזקת למראה ההקדמה לספר שכתב יריב בן אהרן מגבעת חיים מאוחד: "בין השיטין צומחת הסתייגות מחברה מנצחת הנוטה לראות בהישג צבאי עדות נחרצת ובלעדית לצדקת ערכיה וליושר אורחותיה". כל פרקי הספר עוסקים בסוגיות התקפות עד היום של כיבוש, מוסר, יחס לאויב. על פניו, אין שינוי.

אלא שבפועל השתנה כל. קודם לכל, "שיח לוחמים" המקורי - זה שהיה ב-67' - לא היה יכול להתקיים היום. השיח צמח עדיין מתחושת כוח והובלה של החברה הקיבוצית שמלתה נחשבה לא רק בעיני עצמה. הלהט שבו התקבל הספר, לטוב ולרע, הוא הוכחה למעמד זה שהיה לבני הקיבוצים בחברה הישראלית, ולקיומו של איזה קולקטיב שבשמו היו יכולים לדבר. כיום איבדה התנועה הקיבוצית את המכנה המשותף שלה, וספק אם היא יכולה להעמיד מתוכה קבוצה של אנשים שידברו אותה שפה ערכית. "שיח לוחמים" מחוץ לתנועה הקיבוצית ייתכן עוד פחות. לא מפני שאין מחוצה לה אנשים חושבים ומתלבטים, אלא שהחברה שהתפוררה בינתיים לפרודות של קבוצות על בסיס של מוצא, של דת, של מעמד, אינה יכולה עוד להעמיד מתוכה קבוצה הומוגנית אחת שתדבר בשמה.

מכור ההיתוך לחדרים האטומים

מי שהיה בא היום לכנס "שיח לוחמים" היה נדרש, מן הסתם, לחפש אחר נציגים מייצגים: אחד ותיק, אחד עולה, אחד דתי, אחד מזרחי, אחד מתנחל. ויש להניח כי גם תכנון קפדני זה היה נתקל בהתקפה בוטה בנוסח "את מי הם מייצגים בכלל?" "זה נכון", מאשר מוקי צור, "עברנו מכור ההיתוך לחדרים האטומים. מה שהשתנה מאז ועד היום באופן רדיקלי הוא, שאז היו הרבה ממסדים שדיברו בזכותו של משטר חברתי צודק, שהמציאות של המלחמה היתה סתירה בוטה לו. היום שיחה כמו 'שיח לוחמים' לא תהיה רק על מדיניות בין עמים, אלא גם בין האנשים שחיים באותה החברה. תנאי מוקדם לשיח לוחמים היום הוא יצירה של מערכת קשרים אנושיים שאנחנו לקחנו אותה כמובן מאליו".

אבישי גרוסמן היה יוצא דופן גם במערכת החברתית המהודקת של אז. לאורך הספר כולו שזורות תהיות אם אמנם תיתכן מלחמה נוספת. הנחת הרוב היתה שמלחמת ששת הימים היא המלחמה האחרונה. צור מספר, כי כאשר תהה אבא קובנר ב"שיח לוחמים" מה יהיה אם תשקוט הארץ אחרי המלחמה רק 40 שנה ואז יופר שוב השלום, אמרו עמיתיו הצברים לשיח: "שוב יצאה לו הפראנויה של השואה, שהרי ברור שלא תהיה עוד מלחמה". גם צור דבק אז בעמדה זו: "חשבתי שבמלחמה קרה דבר מאוד בעייתי, אבל גם האמנתי שזהו סוף הסיפור. אם לא היינו מאמינים בכך, לא היינו יכולים לגייס את הכוחות שנדרשו לסדר את כל הזיפת של אחרי המלחמה".

בפרק בספר שהוכתר בכותרת "המלחמה האחרונה או השלישית - זו השאלה", אמר גרוסמן: "אין לי הרגשה שזו היתה הפעם האחרונה בה היושבים כאן לבשו מדים. מיד אחרי המלחמה החלה ההרגשה שזה שלב שהצלחנו בו יפה מאוד ושהיה קצת בבחינת נס. אבל אני כל הזמן חי בהרגשה שהשלב הבא יהיה הרבה יותר מהר מאשר עוד עשר שנים... זו בעיקר שאלה של תחושות... לי יש כל הזמן הרגשה שהסיבוב הבא יהיה הרבה יותר אכזרי... כשאני פותח את העיתון בבוקר או כשאני מקשיב לחדשות, אני נמצא באיזו ציפייה שיודיעו, כאילו, שהסיבוב החדש הגיע, ושהאוטובוסים שוב יגיעו, וכל החבר'ה שוב ילכו וחלק לא יחזרו".

האוטובוסים חזרו שש שנים מאוחר יותר, במלחמת יום הכיפורים. כשבא האוטובוס לעין גב לגייס מילואים, הפטיר הנהג באוזניו של מוקי צור: "הנה, מגיע עוד כרך של 'שיח לוחמים'". אלא ששיח לוחמים נוסף לא נכתב עוד. כפי שאת התשתית לשיח המוסרי של "שיח לוחמים" רואה גרוסמן בכתביו של ס' יזהר, כך את דור ההמשך הוא רואה בתנועות מחאה מאוחרות יותר. ב"שיח לוחמים" הוא רואה את האבא הרוחני של "שלום עכשיו". "אף על פי שהיינו בעצמנו חברה מגויסת, הרגשנו אינטואיטיווית שזה הולך להשתנות", מספר גרוסמן. "היינו מוכנים לירות ולבכות. נראינו אז קצת נחנחים, אבל בפרספקטיווה של היום, היינו פשוט ריאליסטים. הרי אפילו הגנרלים המחייכים של 67' הם היום גנרלים עצובים, שיודעים שאין סיכוי לכיבוש, אבל מעמידים פנים שלא יודעים".

את המסר המוסרי העולה מ"שיח לוחמים" שהתמודד גם עם גבולות הציות מפיץ גרוסמן גם היום בהוראה במכינה הצבאית החילונית שבה הוא מלמד. לפני זמן מה נקלע לשיחה עם צעיר מן התנועה הקיבוצית בבסיס הצבאי שבו משרת בנו. "מה שמחנכים אותנו פה זה שהאידיאל הוא להרוג ערבים", סיפר הצעיר. "אומרים את זה באנדרסטייטמנט, אבל זה המסר. מה שאתה מלמד אותנו זה השיקולים המוסריים. זה מחליש אותנו. הייתי צריך להחליט בין שני הקווים - ובחרתי להיות חייל יעיל".

בשיחה הקצרה הזאת מתמצה אולי כל ההבדל בין הימים של "שיח לוחמים" לעכשיו. גם היום שומעים המון "יורים ובוכים", ועל כן הדברים נשמעים מוכרים ושחוקים וכבר היו לזרא. אלא שאז "בכו וירו" בו-בזמן אותם האנשים במין קריעה פנימית שאפשר לזלזל בה ואפשר לכבדה. היום יש יורים, ויש בוכים, ואלה שתי קבוצות נפרדות.

גם הבוכים, אם מקשיבים להם היטב, בוכים בעיקר על עצמם. בכל השיחות עם הלוחמים, בגלוי או בעילום שם, מבכים הלוחמים את גורלם, את מה ש"זה" עושה להם. מעטים מבכים את "האחר". מי שבוחרים לא לירות ולא לבכות הם קבוצה לא גדולה של סרבנים. השיח המוסרי נשחק עם הזמן ונהפך בעיקר לקלישאה בפיהם של היורים, שלמדו להקדים לכל הקצנה מיליטנטית כמה מלים נבובות על זוועת המלחמה וצער על הקורבנות. שום נושא חדש לא נוסף לשיח הציבורי בישראל מאז "שיח לוחמים", אבל כל תשתית השיח השתנתה עד לבלי הכר.

"השיח כתהליך תרפויטי יכול להצליח רק אם באמת יש אמון בתהליך השיחה", אומר מוקי צור. "היום השיחות כל כך מצולמות, כל כך צפויות, שהן לא יכולות לעשות לאנשים את מה שעשה אז 'שיח לוחמים'. אפילו הקולות של החיילים מלבנון היו קולות אינדיווידואליים, לא מלווים בלחן מאחד". וחוץ מזה, הוא אומר, אף אחד כבר לא מצפה בקוצר רוח לשמוע את דבר המשורר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו