בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפש חולה בארץ קשה

ישראלי שנקלע לבעיה נפשית יתקשה להיחלץ ממנה. חלוקת משאבים שגויה, מחסור בטיפול קהילתי ובמסגרות שיקום, דעות קדומות ונפילתו של תחום בריאות הנפש בין הכיסאות - אינם מאפשרים התמודדות הולמת עם מצוקה נפשית

תגובות

מה מצפה לאדם, הנאלץ להתמודד עם בעיה נפשית או מחלת נפש בישראל כיום? יותר מ-50 אלף בני אדם היו רשומים ב-1999 במוסד לביטוח לאומי כזכאים לקצבה בשל נכות נפשית של יותר מ-40% - זוהי קבוצת הנכים הגדולה ביותר. לפי הערכות, יש בארץ 80-60 אלף חולי נפש, ש-5,100 מהם נתונים באשפוז פסיכיאטרי. 8,000 אחרים שוהים במוסדות שיקום פסיכיאטריים המספקים דיור ותעסוקה מוגנים. מלבד זאת, 20% מהאוכלוסייה נזקקו לטיפול נפשי לפחות פעם אחת בחייהם.

לפי התפישה המקובלת בשירותי הבריאות, טיפול נפשי מורכב משלוש צלעות: טיפול קהילתי, אשפוז ושיקום, התלויים זה בזה. תקציב בריאות הנפש בישראל הוא כ-5%-4% מתקציב הבריאות הכללי, לעומת כ-10% באירופה. 80% מתקציב בריאות הנפש מופנים לאשפוז. 20% אמורים לממן מסגרות שיקום ומרפאות קהילתיות ל-53,000 חולי הנפש המקבלים קצבת נכות. האם זו חלוקה הולמת?

לפני ארבע שנים פתחו הפסיכולוגים הקליניים בשביתה במחאה על תנאי שכרם. לפי נתונים שאסף בזמנו מטה השביתה שלהם, במשך השביתה עלה שיעור מעשי ההתאבדות בישראל פי שניים וצריכת התרופות הפסיכיאטריות בבתי החולים גברה ב-40%. למרות עדות זו לחיוניותו של הטיפול הפסיכולוגי, יש כיום בארץ רק כ-90 מרפאות לבריאות הנפש - שאין בהן די. הדור החדש של התרופות האנטי-פסיכוטיות אמנם הוביל לתפקוד תקין של מרבית החולים ואיפשר את שחרורם מבתי החולים - אבל לא תמיד יש להם לאן ללכת: מסגרות השיקום כיום מסוגלות לקלוט רק כ-2,500 חולים בדיור מוגן. גם תחום התעסוקה לוקה בחסר: בשנת 1997 חיו בישראל 40 אלף בני אדם מקצבת נכות על רקע נפשי, אך רק כ-3,000 זכו להשתתף במסגרת תעסוקה המתאימה לנכי נפש.

מעבר לפגיעה הברורה באיכות חייהם של חולי הנפש, חלוקת המשאבים הזאת מובילה לכך שישראלי שנקלע לבעיה נפשית יתקשה מאוד להיחלץ ממנה. בהעדר טיפול קהילתי, הוא ימשיך לסבול או יופנה לאשפוז. בהעדר די מסגרות שיקום, לא יהיה לאן לשולחו כאשר לא יהיה צורך רפואי באשפוז, והוא יישאר מאושפז או יישלח לביתו, בלי מסגרות מכוונות, בחברה שסיכוייו למצוא בה עבודה קלושים וקצבת הנכות מאפשרת חיי עוני בלבד. אנשים רבים משלמים במשך כל חייהם את מחירה של בעיה נפשית, גם לאחר שנפתרה.

בקהילה

טיפול בקהילה נדרש לבעיות קשות ובעיות קלות יחסית. הבעיות הקשות הן מחלות נפש שונות - סכיזופרניה, דיכאון קליני, מאניה דיפרסיה ועוד. הבעיות מהסוג האחר כוללות לחץ נפשי, בעיות נישואים, בדידות וכו'. השפעתן אינה זניחה - הן מתבטאות בקשיים בעבודה, גירושים ולעתים גם אלימות במשפחה והתאבדות.

אדם הסובל מבעיות נפשיות ורוצה בטיפול פסיכולוגי נתקל בדרך כלל בבעיה. בארץ פעלו בשנת 1999 כ-50 מרפאות בריאות נפש קהילתיות ממשלתיות ועוד 12 מרפאות השייכות לקופות חולים. מלבד זאת ישנן שלוחות בתוך מרפאות כלליות, משמע, פסיכיאטר או פסיכולוג מקבל חולים במרפאה כללית כמה שעות בשבוע. "בעיר אשדוד, למשל, יש מרפאה אחת של בריאות הנפש לאוכלוסייה של 174 אלף תושבים", מציין פרופ' אלי שמיר, יו"ר "עוצמה", עמותת פורום משפחות נפגעי הנפש, "וגם מרפאה זו שייכת לקופת חולים כללית ואינה פתוחה לכולם".

רק שליש מהטיפולים שניתנו במרפאות בריאות הנפש הממשלתיות היו טיפולים פרטניים, וכמחצית מהמטופלים זכו רק בפגישה אחת עד חמש פגישות בשנה. רק 12% מהפונים קיבלו יותר מ-20 פגישות בשנה, שהן פחות משתי פגישות בחודש. מכאן, שהחפצים בטיפול פסיכולוגי נאלצים לפנות לטיפול פרטי, שהוא יקר מאוד.

לפיכך יש עומס אדיר על שירותי תמיכה בטלפון מסוג עזרה ראשונה נפשית (ער"ן). "כל יום יש 246 פניות לער"ן", מסביר מנכ"ל ער"ן, דוד קורן. "ב-10 מהן ניתן ביטוי למחשבות התאבדות. הפניות באות ממגוון גדול של אנשים, גם נכי נפש וגם אוכלוסייה רגילה". ער"ן מקבלת מימון ממשלתי קטן ותרומות. להערכתו של קורן, כמחצית המטלפנים שומעים צליל "תפוס".

לדברי ד"ר מוטי מרק, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, "הפער בין הצרכים למענה הנוכחי עליהם, בכל הנוגע למרפאות קהילתיות, הוא עצום. בנורווגיה, למשל, יש 4.5 מיליון תושבים ו-120 מרפאות של 50-10 חברי צוות. בישראל אוכלוסייה של שבעה מיליון הזקוקה, לפי מדד זה, ל-180 מרפאות, אבל יש רק 90 - חצי".

בבית החולים

כאשר אדם אכן מגיע לאשפוז, לעתים רק מכיוון שבעיותיו לא טופלו, מאזן הכוחות משתנה. לפי נתוני היחידה לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, מתוך 43,000 נכי הנפש שהיו רשומים כזכאים לקצבת נכות, 58% קיבלו בחייהם שירותי אשפוז ורק 24% טופלו במרפאות לבריאות הנפש. ב-1999 קבע דו"ח מבקר המדינה כי "רוב החולים אינם זוכים לטיפול ההולם את מצבם וצורכיהם... מאות חולים מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים בלי שמצבם הרפואי דורש זאת, רק משום שלא נמצאו בעבורם מסגרות דיור בקהילה".

נקבע כי ישנם 1,400 חולים בקירוב שמקומם אינו בבית החולים, ושר הבריאות לשעבר שלמה בניזרי פתח ב"תוכנית האלף" - שעניינה שחרור של אלף חולים בחזרה לקהילה. ד"ר מרק מדווח כי התוכנית בוצעה: "מספר החולים המאושפזים ירד בשנה האחרונה מ-6,200 ל-5,100, ירידה של כ-20%. אנחנו מתכננים להמשיך לשחרר כמה מאות חולים בשנה, בחמש השנים הקרובות".

כיצד אירע שחלק הארי של החולים מאושפזים זמן רב, הרבה מעבר לצורכיהם? סיבה אחת היא, שבזכות תרופות חדישות חולים רבים יותר יכולים לעזוב את בית החולים. חלק גדול מהמאושפזים לוקים בסכיזופרניה. בתרופות האנטי-פסיכוטיות, המשמשות לטיפול במחלה זו, היתה פריצת דרך ענקית ב-20 השנה האחרונות. בניגוד לתרופות מהדור הישן, התרופות מהזן החדש מתמודדות טוב יותר עם הסימפטומים ויש להן הרבה פחות תופעות לוואי. הן היו מאפשרות לחולים רבים להשתחרר מאשפוז - לו היה לאן לשחרר אותם.

המחסור במסגרת טיפולית משקמת ממלא כאן תפקיד. "חולים רבים מגיעים לבתי חולים פסיכיאטריים מסיבות רפואיות ונשארים מסיבות סוציאליות", אומר יחיאל שרשבסקי, ראש צוות שיקום בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות.

השיקום

את בעיית השיקום נחלצה לפתור חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, בחקיקת "חוק שיקום נכי נפש בקהילה". חוק זה הסתמך על מסקנותיה של ועדה בין-משרדית בראשות פרופ' מרדכי שני, מנהל בית החולים שיבא, שקבעה כי יש להוציא מספר רב ככל האפשר של החולים מאשפוז ולהעבירם לקהילה. בשנים 1999-1997 אף נעשה ניסוי בשיקום כזה.

החוק, שנחקק בינואר השנה, קובע כי תוקם ועדת שיקום אשר תבחן אנשים בעלי נכות נפשית של 40% ומעלה החפצים בשיקום (ולא רק אנשים העומדים להשתחרר מאשפוז בימים אלה) ותקבע בשבילם מסגרת שיקום לפי צורכיהם. לנכי הנפש יוקצב "סל שיקום", שיכלול מסגרת דיור מוגן, מסגרת תעסוקה, מסגרות פנאי, השלמת השכלה ועוד.

רוב אנשי המקצוע רואים בחוק זה תרומה מכרעת למצבם של נכי הנפש בישראל. ואולם, תקציב המדינה שאושר לפני חודשיים לא כלל תקציב למימושו, בניגוד לחוק.

"מסגרות השיקום פועלות כעת לפי תקציב של 120 מיליון שקל; 90 מיליון מקורם במשרד הבריאות ו-30 מיליון במשרד האוצר", אומר שרשבסקי. "תוכנית של משרד הבריאות והאוצר, העומדת להיחתם בעקבות ועדת שני, תוסיף עוד 60 מיליון שקל השנה, כך שהתקציב יהיה 180 מיליון, ועוד כ-300 מיליון בחמש השנים הקרובות. לא ברור עדיין אם התקציב של שנה זו יספיק, וגם לא סביר שכל התוכניות יוצאו לפועל השנה, כי נדרש לא רק כסף אלא גם יצירת תשתיות וכו'".

לעומתו, אילנה מגן, דוברת ארגון "אנוש" המספק שירותי שיקום ל-300 נכי נפש, מוסרת כי היה אפשר להרחיב בקלות יחסית את התשתיות הקיימות ב-40%-30%, לו היה לכך תקציב.

תוכנית השיקום הקיימת כיום אינה מספקת. לדוגמה, תחום השיקום התעסוקתי. ב-1999 היו רשומים 53,000 בני אדם המקבלים קצבת נכות בגין נכות נפשית של יותר מ-40%. נכה 100% רווק מקבל קצבה של 1,700 שקלים. אם הוא משתכר 50% מעל לקצבה זו (2,500 שקל), עליו לוותר על 40% מהקצבה. אם הוא משתכר יותר מכך, עליו לוותר על הקצבה כולה. משמעו של דבר הוא שלנכה, מסיבות נפשיות או אחרות, אין מוטיווציה להרוויח יותר מ-1,700 שקל בחודש. בנוסף לקצבת הנכות ועזרה בדיור, הוא מקבל בקושי 4,000 שקל בחודש, פחות מהשכר הממוצע במשק. רק כ-2,893 ממקבלי קצבת הביטוח הלאומי זכו בכלל להשתתף במסגרת תעסוקה שיקומית. כלומר, נותרו עשרות אלפים המתקיימים מ-1,700 שקל בחודש ועזרה מקרוביהם.

גם אלה הזוכים לשיקום תעסוקתי לא בהכרח מצליחים להשתכר אפילו 1,700 שקל. מסגרות שיקום אלה נחלקות לכמה סוגים. ישנו מועדון תעסוקתי שבו אנשים שאינם יכולים להתמודד עם עבודה במקום רגיל עובדים בתנאים נוחים ובסיוע צמוד. סוג אחר הוא מפעל מוגן הכולל עבודה יצרנית בסביבה תומכת ומעוטת לחצים. "הבעיה היא", מסביר שרשבסקי, "שמפעלים אלה עובדים כקבלני משנה למפעלים אחרים, המעסיקים אוכלוסייה נכה או מפגרת, וישנה תחרות גדולה בין המפעלים, המובילה לכך שהשכר הוא 20%-10% משכרו של פועל בשכר מינימום. מדובר בשקלים ספורים לשעה ואף פחות מכך".

שרשבסקי מקדם הצעת חקיקה שלפיה תוקם ועדה אשר תקבע מהי התפוקה הריאלית של כל נכה נפש ושכרו ייקבע לפי תפוקה ריאלית זו. כך אדם שתפוקתו היא כמחצית מזו של פועל רגיל ישתכר מחצית משכר המינימום. אמנם נכי הנפש ירוויחו מעט יחסית לפועל רגיל, אולם יימנעו משכורות הרעב והאישור החוקי גם יאפשר לעוד מפעלים להשתתף בתוכנית.

מסגרת אחרת, המומלצת במיוחד על ידי אנשי המקצוע, היא תעסוקה בעבודה רגילה, בסיועם של משרדים מתווכים המטפלים בבעיות אפשריות. לדברי ד"ר מקס לחמן מהיחידה לשיקום בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, "עבודה מסוג זה טובה יותר לחולים - גם מבחינת ההתמדה במקום העבודה, גם ההכנסה גבוהה יותר וגם יש אפשרות לבחור תעסוקה מתאימה יותר לנטיותיו של החולה. בעולם גם נמדדו מדדים של איכות חיים ותחושת תועלת; עבודה במסגרת נורמטיווית מסייעת לחולים ומצמצמת דעות קדומות".

עם זאת, בישראל עבדו בשנת 1999 רק 206 חולי נפש בתעסוקה מהסוג הזה, והדבר תלוי כיום ברצונם הטוב של המעסיקים בלבד. "בארצות הברית, למשל, 5% מהעובדים במפעלים במגזר הציבורי חייבים להיות אנשים מוגבלים", אומר ד"ר לחמן.

אף כי הרופאים מסכימים כי בעזרת הטיפול התרופתי הקיים כיום רובם המוחלט של חולי הנפש מסוגלים לתפקוד תקין בהחלט - הדעות הקדומות מונעות מהם להתקבל לעבודה "רגילה". בסקר שעשה מכון ברנדמן בשביל חברות התרופות אילי-לילי וינסן-זילג נבדקו עמדותיהם של רכזי כוח אדם בנוגע להעסקת נכי נפש הנוטלים תרופות פסיכיאטריות. 34% מהמרואיינים חשבו שמדובר באנשים נזקקים, חולים ובעלי קשיי תפקוד. רק 9% חשבו שמדובר באנשים רגילים. 71% ציינו שארגונם איננו מעסיק אנשים הנוטלים תרופות פסיכיאטריות, 38% חשבו כי מרבית העובדים בחברתם יחששו לעבוד במחיצתם ו-76% חשבו שחשש זה יהיה מוצדק. הסיבה העיקרית היתה חשש מ"חוסר יציבות והעדר שליטה" של החולים. 60% חשבו שיהיה קשה או בלתי אפשרי לשכנע את מעסיקם להעסיק חולי נפש. המשרות שנראו להם מתאימות לחולים היו עבודות ייצור ומשרד; עבודות ניהול או עבודות עם קהל לא נתפשו כמתאימות. רובם ציינו כי חסר ידע על המחלה, אולם רק 36% היו מעוניינים להשתתף ביום עיון על העסקת חולים פסיכיאטריים. ברור כי יכולתם של נכי הנפש למצוא פרנסה בלי סיוע היא מוגבלת.

מי יטפל בהם

סיבה לא מבוטלת למצב העניינים בתחום בריאות הנפש היא, שעדיין לא ברור בידי מי הוא יופקד. בחוק ביטוח בריאות כללית מ-1995 נקבע כי קופות החולים אמורות לקבל עליהן את תקציב בריאות הנפש כולו - מרפאות, אשפוז וכו' - עד 1 בינואר 98'. עד שלא יוסכם מה עולה בגורל החוק הזה, שום צד אינו מוכן להשקיע משאבים ביצירת מערכת של מרפאות קהילתיות.

"קופות החולים דרשו תוספת תקציב כלשהי", מסביר פרופ' שמיר, "בעיקר איזושהי רשת ביטחון תקציבית למקרה של גירעונות. חוק שיקום נכי נפש בקהילה נועד למעשה להגדיר את הזכאות לשיקום, כך שקופות החולים לא יחששו שהן מקבלות גם את החלקים הסוציאליים של השיקום, אלא רק את הפן הרפואי. לקופות החולים יש בניינים ברחבי המדינה והן יכולות להשתמש בשטחים שבהם למען בריאות הנפש. בנוסף לכך, טיפול בקופות החולים יגביר את הלוחמה בסטיגמה ובהפרדה המלאכותית בין בעיות גופניות ונפשיות. הוא גם יעביר את הדגש הטיפולי לקהילה, מכיוון שקופות החולים יעשו חישובי עלות: העלות של שהות בבית חולים פסיכיאטרי גבוהה פי 1.5 לעומת טיפול קהילתי".

ישנן גם טענות נגד מעבר לקופות חולים - לא ברור אם תישמר השקיפות המובטחת בניהול הכספים, אומר פרופ' דוד חיניץ מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. שרשבסקי מוסיף, כי לא ברור אם קופות החולים מתאימות לטיפול גם באוכלוסייה שלא תמיד תבוא לדרוש את השירות המגיע לה. בינתיים פיתח ד"ר גרישפון, ראש המחלקה הקלינית בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, מפתח המרה של תקציב משירותי אשפוז לשירותי בריאות קהילתיים.

מצב המשא ומתן על המעבר לקופות החולים אינו ברור. העמדה הרשמית היא כי היה משא ומתן והוא התפוצץ, אך מסמך של מנכ"ל קופת חולים לאומית קובע כי קופות החולים יכולות לספק למשרד הבריאות שירותי בריאות נפשית (לא כולל שיקום והתמכרויות) תמורת תשלום.

לכן, ייתכן כי מקור העיכוב בבעיה אחרת, של כוח האדם. כדי להעביר משאבים מבתי החולים למרפאות קהילתיות, יש להעביר גם תקנים. מתברר כי פסיכיאטרים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע שונים מתנגדים למעבר למרפאות קהילתיות רק בגלל הירידה האפשרית במעמדם ובשכרם. "גם אנשי מקצוע הם בני אדם, ושינויים אינם דבר קל", מציין יחיאל שרשבסקי. בדו"ח ועדת בזק, שדן במצבם של חולי נפש ניצולי שואה, ננקטה לשון מעודנת פחות: "התנגדותם של חלק ממנהלי בתי החולים לוותר על מטופלים, (נובעת) מחשש לאבד את התקציב המתקבל מאוצר המדינה בעבור כל חולה וחולה". לאחרונה קבע משרד הבריאות כי עובדי בתי החולים העוברים לקהילה ישתכרו כמו בבתי החולים. ואולם נותרת בעיית המעמד וכן הרווח העצום הטמון בשוק הפרטי, וייתכן שאלה מובילים לניסיון לטרפד את העברת התקציבים לקהילה, דרך קופות החולים או בלי קשר אליהן.

עד שייפתרו שלל הבעיות האלה, נראה כי חולי נפש בישראל מועדים לניתוק, לבדידות ולעוני, שרק יחריפו את מצבם הנפשי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו