בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיחת בית קפה על הארוס

המשתה

תגובות

אפלטון. תרגום מיוונית, מבוא והערות: מרגלית פינקלברג. הוצאת חרגול, 144 עמ', 49 שקלים

בעקבות הפרמיירה והניצחון של המשורר והמחזאי אגתון ב-416 לפנה"ס מתכנסים מרעיו ל"משתה" (סימפוסיון, ביוונית, משמעו שתייה בצוותא) ומבלים לילה מרתק בשיח פילוסופי על ארוס: תשוקה, השתוקקות, אהבה. לא בכדי בחר אפלטון במסגרת זו לשיחה מרובת משתתפים. במשתה נהגו גברים לרבוץ, ביחידים או בזוגות, על ספות (מכאן ה"מסובין" של סדר הפסח, השריד האחרון למשתה הקדום) כשהם מחזיקים בידם ספלי יין שמתמלאים מקנקן משותף.

המשתה החל כמסגרת אריסטוקרטית, שוויונית בין חבריה ואקסקלוסיווית כלפי חוץ. השתייה (לאל היין דיוניסוס מקום של כבוד במשתה) נעשתה במידה וראש הטקס היה אחראי על מהילת היין במים (היין דמה כנראה יותר לסירופ אלכוהולי מאשר ליין המוכר לנו) ועל הגבלת מספר הקנקנים המשותפים טרם יתקוף טמטום שיכורים את בני החבורה (ספירת הקנקנים מקבילה אולי לספירת ה"כוסות" בסדר הפסח). במשתה נהוג היה לחבר מזמורים, לרקום מזימות, לשחק, לפלרטט עם הנערות המחללות, והעיקר - לשוחח. בהתאם לקבוצה, כך נושאי השיחה ורמתה.

"זה פירוש הדבר ללכת נכון אל הסוד שבתורת האהבה: ... הוא מתחיל בדברים היפים ועולה כל הזמן אל עבר היפה, כשהדברים היפים משמשים לו מעין מדרגות: מגוף יפה אחד אל שניים ומשניים אל הגופים היפים בכללותם, ומן הגופים היפים אל העיסוקים היפים, ומן העיסוקים אל המדעים היפים, ומן המדעים הוא מגיע בסוף אל אותו מדע, שאינו אלא המדע של היפה כשלעצמו... ואלה החיים, סוקרטס יקירי, שראוי לו לאדם לחיות, אם בכלל, כלומר להתבונן ביפה כשלעצמו... וכלום אינך מסכים שרק בשלב הזה, כשיראה את היפה בדרך שראוי לראותו, הוא יזכה להוליד לא חיקויים של המידה הטובה, אלא דברים אמיתיים... ומי שכילכל את המידה הטובה האמיתית הוא ידיד האלים, ואם אפשר בכלל לאדם להיעשות בן-אלמוות, הרי זה האיש" (עמ' 90-89).

דברים אלה של דיוטימה, האשה החכמה ממנטיניאה, הם שיאו של נאום סוקרטס לחבורת המשתתפים; אחד מהם סיפר אחר כך את כל מה שנאמר באותו ערב לאדם צעיר, ואילו זה, שנים רבות מאוד אחר כך, מוסרם, כלשונם, לידידו, תוך כדי שהם מהלכים במעלה הדרך המובילה לאתונה מהנמל העתיק. אפלטון, שבעצם המציא את כל מה שנאמר, כביכול, במשתה, ממציא גם את שרשרת המסירות שלעיל ומרמז בדרך זו על ריבוי המדרגות המרחיקות אותנו מעצם הידיעה המוצקה של דברים: אלה עוברים, כביכול, מפה לאוזן ממש כשם שרובנו זוכים להתקרב רק למדרגות הנמוכות של האהבה ולא זוכים להגיע לשילוב המרתק שעליו מדברת דיוטימה של היפה והטוב, לחיבור שבין ארוטיקה לאתיקה, ארוטיקה ופילוסופיה.

כיום לא תמיד נהירה קשת המשמעויות הרחבה של "ארוס" ביוונית הקדומה. ארוס הוא גם כוח היצירה או, לפחות, ההשתוקקות אליה. לעניין יש ביטוי דתי ומיתולוגי מובהק: אם להסתכן בהכללות, אצל היוונים לא איזשהו אל שנמצא מחוץ לעולם הוא שברא אותו, אלא שמתוך הכאוס הופיע ארוס, אותו כוח ראשוני והיולי, "מניע בלתי מונע", שגרם לבריאה והביא להולדת דורות האלים. בעבור היוונים האלים הם בני אלמוות, אך אינם נצחיים (יש להם רגע של הולדת); הם חזקים, אך שלטונם ארעי; כוהניהם אינם מהווים קאסטה; דבריהם אינם מתגלים במכלול כתבי קודש; והעיקר - הם מרובים, מספרם אינו סופי וידיעת האדם על אודותיהם מוגבלת. ב"דת" (מושג בעייתי לכשעצמו) אין מונופול על איזושהי אמת, אין סיפור על התגלות טוטלית (בנוסח "כל התורה במעמד הר סיני") לאיזה נביא, יש בה "מוקדם ומאוחר", ואין בה ציוויים מיסיונריים.

עם תפיסות שכאלה לא ייפלא שחבורת המשתה של אפלטון מרגישה חופשייה להעצים את אל האהבה, להמציא בעבורו מיתוסים חדשים, ולהתייחס אליו הן בביטויו הפולחני והן כמייצג את כוחות האהבה וההשתוקקות, היופי ו"המידה הטובה" - אם רק משכילים למצות את תפיסת האהבה במלואה.

בערב מסוים זה, בשנת 416 לפנה"ס, נפגשים במשתה אריסטופאנס הסאטיריקן המפורסם, אגתון המחזאי, סוקרטס הפילוסוף, אלקיביאדס המצביא הצעיר והיפה, ועוד. הפעם מחליטים בני החבורה שלא להפריז בשתייה ולחבר סדרה של נאומים בשבח ארוס. המשעשע שבהם מבחינת איכותו הקומית והמעמיקה הוא זה של אריסטופאנס (אפלטון מוכיח שהוא איננו נופל ממחבר הקומדיות בדמיונו הפרוע והקולע), הממציא מיתוס שעל פיו בני האדם כיום הם תוצאה של חציית האדם הקדום מרובע-האברים לשניים, "כמו שחותכים ביצה קשה בחוט" (עמ' 54) ולכן "כל אחד מאתנו מחפש תמיד את החלק השני של עצמו" כשהשאיפה היא "שיתמזגו באהוב ויותכו אתו להיות אחד במקום שניים" (עמ' 57). דימוי נפלא לרגש ההתפעמות המסתורי שבמפגש ובהתעוררות הארוטיים, כמו גם רמז עבה לתורת האידיאות האפלטונית שעל פיה אנו משתוקקים "להיזכר" באידיאות הטהורות שבהן צפינו טרם התגלגלנו לגשמיות. בדיאלוג אפלטוני אחר (פיידרוס) חוזר העניין בדימוי שורשי הנוצות של הכנפיים של הנשמה, כנפיים שאבדו לנו בגופנו הגשמי. במפגש הארוטי הארצי אלה מזדקפות ומתעוררות, כאילו נזכרנו ביפה כשלעצמו וכך, בזכות ארוס, ניתן לנו, בני התמותה, לנסוק מעלה ולגעת (לרגע) באלמוות.

זאת יש לזכור: ההבדל העקרוני בין אל לאדם הוא האלמוות. לרגעים ספורים, כענידת זר הניצחון במשחקים אתלטיים (באולימפיאדה או בדלפי), נשכחת הרגעיות בזכות ההתעלות. גם החוויה הארוטית העשירה, ותחושת ההתאיינות המופלאה שבשיאה, נוגעת אף היא באלמוות. אין זה מקרה ש"ההמנון ההומרי לאפרודיטה", המספר על הזדווגותה של אלת האהבה (אמו או בתו של ארוס), עם נסיך טרויה בן התמותה, אנחיסס, עוסק בדיוק בחוסר התוחלת שבהתגברות על האלמוות. למשל, אומרת אפרודיטה לאהובה, אאוס אלת השחר זכתה באלמוות בעבור אהובה האנושי, אך שכחה לבקש נעורי נצח, והאומלל מזדקן לו עד עצם היום הזה מאחורי הדלת שאותה נעלה האלה הצעירה-תמיד מיד כשהבחינה בשערות השיבה הראשונות על חזהו.

גם אודיסאוס של הומרוס דחה את השילוב של ארוס ואלמוות שהציעה לו הנימפה קאליפסו, בתנאי שיישאר עמה, מבודד באי שלה, למען שיבה לאשתו בת התמותה. התחושה היא כלל-אנושית ולא "יוונית" בלבד; למשל, הביטוי "אמש מתי" היה שגור למדי בשירה של המאה ה-17. אין הכוונה למוות אלא "הגעתי לאורגזמה". המוות, האין, הנצח והארוס חבוקים יחדיו בחוויה הכלל-האנושית ואפלטון היה הראשון לנסח זאת באופן כה מעמיק ומדהים.

אך מהו אותו ארוס? מבקרים רדודים של "התרבות היוונית" (כשלעצמה מושג פשטני) כאילו זו עוסקת סתם ביופי חיצוני לעומת, למשל, הגבהים המופשטים של היהדות, מחמיצים את העיקר: את אהבת החוכמה, הפילוסופיה. זוהי הנקודה שבה גלום היופי האמיתי והמעניין: יכול אדם להסתפק באהבת נערים, למשל, אבל הוא יכול גם להשתוקק לחוכמה ולמידה הטובה. הארוטיקה משלבת פילוסופיה, השתוקקות ומידה נעלה. בהקשר זה מצטטת מרגלית פינקלברג את דברי אפלטון במבוא האינטליגנטי והמאיר שכתבה: "שהרי החוכמה היא מהדברים היפים ביותר, וארוס אינו אלא תשוקה ליופי, כך שבהכרח ארוס הוא אוהב חוכמה, או פילוסוף". "הארוטיקה האפלטונית, מציינת פינקלברג, אינה אלא שם נרדף לפילוסופיה".

בסופו של הלילה מסגרת הסימפוסיון מתפרקת, הוללים נוספים מגיעים, ואלקיביאדס השיכור מופיע ומצהיר על אהבתו לסוקרטס. לאט לאט מתמוטטים המשתתפים, מנומנמים והלומי יין, פרט לסוקרטס הנותר פיכח ומרצה כעת על כך "שאותו אדם צריך לדעת לכתוב גם קומדיה וגם טרגדיה... הם עקבו אחרי טיעוניו רק בקושי ולבסוף נרדמו" (עמ' 109). הנה עברו לנושא אחר, השיחה על ארוס לא הגיעה למיצוי, אין כאן ניצחון ושכנוע כמו בדיאלוגים אחרים. אך יש התעלות, נגיעה ביופי, וזה מספיק.

לפנינו טקסט יפהפה. סוף סוף זוכה הקורא עברית (ואין הוא חייב להיות "הקורא העברי") לפגוש באפלטון הגאון הספרותי המצליח להעמיק דרך פשטות השיחה, המצבים הקומיים, ושינויי הטון התכופים. המאמרים המצורפים לטקסט מאת צחי זמיר וחגי כנען וורד לב כנען מעשירים בתבונה ובחדות את הבנת ה"משתה". אינני משוכנע שדיוטימה אכן מייצגת חתרנות כלשהי (קולה של אשה מיוצג בחדר הגברים של המשתה), אך זוהי פרספקטיווה מעניינת.

הטון שבחרה בו המתרגמת לשיחתם ונאומיהם של משתתפי "המשתה", "כמו שיחה של אנשי-רוח היושבים בבית קפה", קולע ומדויק. מרגלית פינקלברג, קלסיקאנית בעלת שם עולמי ותחומי עניין ומלומדות המרשימים במגוונם, הצליחה מעל ומעבר בהגשת טקסט מושך, קולע, קצבי וחד כשהיא נעזרת בעריכה המצוינת של דן דאור וההפקה המוקפדת של הספר. הערכה ותודה מגיעים להוצאת "חרגול" על הופעתו המחודשת של "המשתה" בעברית ויש לקוות שתמשיך בפרסומם של טקסטים קלאסיים כה חשובים, יפים ומכונני-תרבות כגון זה.

עירד מלכין הוא פרופסור להיסטוריה של יוון העתיקה וראש המרכז לחקר תרבויות הים התיכון באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו