בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בכל זאת משפט פלילי

מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן

תגובות

חנה יבלונקה. סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, יד יצחק בן-צבי, 357 עמ', 78 שקלים

גישות אינטרדיסציפלינריות, הקוראות לשילוב בין תחומים, מובילות לעתים לתובנות חדשות ולכינון פרדיגמות ראשיתיות. דא עקא שבמקרים אחרים, הניסיון להפיק תשובות ראויות באמצעות שימוש בכלים רב-מערכתיים נידון לכישלון. דומה כי ספרה של חנה יבלונקה "מדינת ישראל נגד אייכמן" הוא דוגמה בולטת לכך. הספר מתיימר להימצא - כדבר מפרסמו על כריכתו, בהקשר הרחב על קו התפר שבין משפט להיסטוריה. אולם ככל שהדברים נוגעים לתחום המשפט, נעשה לו עוול היסטורי ומתודי כאחד.

המחברת מתייחסת ארוכות לשאלה אם משפט אייכמן היה משפט פלילי, שמא תאמרו רחמנא ליצלן משפט ראווה, או משפט היסטורי בלבד. סוגיה זו עלתה אף במשפט דמיאניוק, שבו הפרקליט יורם שפטל, שלימד הגנה על הנאשם, מצא לנכון לטעון כי עסקינן במשפט ראווה.

ברם, בשעה שהדברים יוצאים מתוך מחקר מלומד, של גורם שאינו נוטל חלק בעשייה וטיעונו אינו אמור לקדם אינטרס (בלתי מדעי) זה או אחר, הם אמורים לקבל משנה תוקף, ולכאורה אף לגרום להכללה שיש בה כדי להשליך על מקרים פרטיים אחרים. אמנם, המחברת רואה במשפט אייכמן רק סממנים של משפט ראווה, אלא שהיא מבקשת לרכך את המושג (ובכך אף להגמיש את דבריה של חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים"), ולפיכך מוצאת אחיזה בקונצפט חדש (ולו בתחום התיאורטי) לאמור: "משפט היסטורי". משפט המגולל, לדידה, בשלמותה פרשייה היסטורית, ונוסף על כך עוסק בליבונה של סוגיה היסטורית עמוקה ושנויה במחלוקת.

במלים אחרות, בית המשפט לפי הנחה זו, נטל לעצמו את קולמוסו של ההיסטוריון והסתייע באוהלה של התביעה, שסיפקה לו את כלי העבודה - החומרים ההיסטוריים, על מנת להגיע לכדי הכרעה בשאלה היסטורית. בד בבד, קובעת המחברת נחרצות ולמען הסר כל ספק, היא אף מוצאת להעמיד לצורך כך סימן קריאה מודגש לשאלה הרטורית: "האם היה משפט אייכמן משפט פלילי... התשובה היא - לא! משפט אייכמן לא היה משפט פלילי" (עמ' 264).

הקורא תזה זו מצפה, כי החוקרת תעשה שימוש בכלים משפטיים ותבחן דרכם אם אכן כצעקתה. ולא היא. הבה נבחן כיצד התבססה המסקנה. בחינת הטענות תגלה הלכה למעשה את קיומן של שלוש קטגוריות המהוות מושא לביקורת מטעם המחברת: עיצוב המשפט, מטרת המשפט וניהולו. באשר לעיצוב המשפט - יבלונקה נדרשת בהקשר הזה לעובדה, שלפיה משפט אייכמן דן על בסיס חוק פלילי (החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם), שהנו במהותו רטרואקטיווי. לאמור: הוא עוסק בפשעים שבוצעו בעבר, שבזמנם החוק לא הוחק, והוא אקס-טריטוריאלי: עניינו בפשעים שמחוץ למדינת ישראל, שבוצעו בטרם קום המדינה. לצדו נתכוננה כביכול שרשרת של חקיקות רטרואקטיוויות שנלוו למשפט. כך תוקן חוק לשכת עורכי הדין, על מנת לאפשר לעורך דין זר להגן על אייכמן, וכך בוצע תיקון לחוק שאיפשר הקמת בית דין מיוחד.

אמת; טענות אלה עומדות על קרקע עובדתית מוצקה. ברם המחברת נמנעה מלבחון משפטית אם יש להן אחיזה בעולם המשפט הפלילי. לא רק זאת, אלא שהמחברת כנראה ביכרה להימנע מלהפנות בהקשר הזה לפסקי הדין בערכאה הראשונה ובדרגת הערעור, אשר נתנו את הדעת לסוגיות אלה בהרחבה ובאורח ממצה (לעניין זה בלבד מחזיק פסק הדין הראשון כ-60 עמודים).

אכן, עיקרון יסוד קובע כי אין עבירה ואין עונשין אלא על פי חוק, שעמד בתוקפו בעת עשיית העבירה. בהצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789 נקבע, כי "שום אדם לא ייענש אלא מכוחו של חוק שנחקק בטרם בוצעה העבירה ותוך החלתו כהלכה". לצד זאת, המשפט הבינלאומי המנהגי (הלא-כתוב) כופה את עצמו על כל מדינה ומשמש חלק מתחיקתה בטרם קליטה מפורשת בדינים הכתובים. לפיכך, הרשעת אדם לפי הדין הפלילי בשל עבירה נגד משפט העמים, שנעברה לפני קליטתו של האיסור הבינלאומי בחוק פנימי, אינה מהווה החלה רטרואקטיווית של דיני העונשין, לפי שבשעת עשיית העבירה היא היתה בת ענישה בהתאם למשפט המנהגי הבינלאומי.

מכאן, שאין לראות בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנחקק לאחר ביצוע העבירה, כחוק שניתן לדון עליו במונחים של חקיקה רטרואקטיווית. החוק ביקש להביא על עונשם את אלה שביצעו עבירות פשע נגד משפט העמים Gentium (Delicta Juris), פשע כלפי העם היהודי, האנושות ופשעי מלחמה. בכך אימץ החוק את כללי המשפט הבינלאומי ששלטו בעת ביצוע העבירות. הקמתה של מדינה לאחר אירועים, שבמסגרתם בוצעו העבירות הללו, אינה משחררת את המדינה ממילוי החובה האמורה, בדרך של חקיקת החוק והפעלתו הלכה למעשה. הענישה על עבירות נגד משפט העמים מוטלת על כתפיה של כל מדינה במשפחת העמים של הקהילה הבינלאומית. כל אחת ממדינות אלה מצווה להגיב על ביצוע העבירה בשל זיקת העבירה לקהילה הבינלאומית, ומכוח זיקת המדינה לקהילה זו. פליליות המעשה נובעת ישירות מן האיסור עליו במשפט הבינלאומי (פלר, "הדין הפלילי").

באשר לשרשרת החקיקות הנלוות, מדובר בסופו של דבר בחקיקה דיונית שכל מטרתה היתה הפוכה, והיא להקל על נאשם. כך בנוגע למינוי פרקליט זר, רוברט סרווציוס, שהיה אמור ללמד סניגוריה על הנאשם בדרך שתסייע לו יותר מאשר סניגור מקומי. מכל מקום, הוראות דיוניות חלות אף למפרע, שכן מדובר בכללי משחק של ההליך הפלילי, שבו אין לנאשם זכות קנויה להידון על פי כללי סדר הדין, והדיון מתנהל תמיד על פי הוראות דיוניות התקפות בשעת קיומו.

המחברת עשתה מלאכתה קלה. היא לא ניגשה להתמודד עם הכללים המשפטיים המהותיים והדיוניים, הגם שהחומר היה בידה. פסקי הדין, כאמור, דשו ארוכות בסוגיה.

בכל הנוגע למטרת המשפט, יבלונקה קובעת נחרצות כי מטרת המשפט הפלילי הוא עשיית דין צדק והוצאת הצדק לאור. דא עקא, שלתפיסתה התובע ייעד למשפט מטרות חינוכיות, ולפיכך ניתן להבין מדבריה מדוע תוצאת המשפט היתה צפויה מראש (עמ' 266).

דברים אלה של החוקרת תמוהים, במיוחד על רקע העובדה שהיא עצמה, בפרקים אחרים בספרה, מצאה לנכון להגיע למסקנות השמות לאל הנחות אלה. כך, למשל, בתחום החינוך: לגישתה, מערכת החינוך כמעט שלא נערכה למשפט אייכמן, וההנחיות שיצאו מטעם משרד החינוך באשר לאייכמן קבעו, כי "מותר לדבר עליו בפני התלמידים, כל עוד נמשכים דיוני בית המשפט, כחשוד במעשים המיוחסים לו בכתב האישום". זאת וגם זאת בנמצא. אף לדבריה של יבלונקה נתחוור, כי בית המשפט היה ער לסכנה הרובצת לפתח משפט זה. ובפסק הדין של הערכאה הראשונה הובהרו הדברים מלכתחילה: "עניינו של כל משפט פלילי הוא לברר אם נכונות טענות האישום של התביעה נגד הנאשם העומד לדין ואם יורשע הנאשם למדוד לו את עונשו. כל מה שדרוש לשם השגת מטרות אלה חייב להתברר במשפט וכל מה שזר להן יש להוציאו מכלל דיון. השאיפה המובנת יפה כשלעצמה לתת במסגרת המשפט הזה תיאור היסטורי מקיף של מאורעות השואה, ותוך כדי כך להבליט גם את גילויי הגבורה הינה מורגשת, אולם דרכו של בית המשפט במבוך זה היתה ברורה. אסור לו להתפתות לניסיון להיגרר לתחומים לא לו, להליך שיפוטי דרכים משלו הקבועים בחוק ואלו אינן משתנות יהא נשוא המשפט אשר יהא".

הקטגוריה השלישית, כמדומה, היא החשובה מכולן. כאן יוצאת המחברת חוצץ נגד ניהול המשפט, אשר יריעתו, לטעמה, הורחבה, אם בבחירת העדים (התביעה) ואם באשר לתוכן עדותם. נוסף על כך, נטען כי עדי ההגנה נעדרו בשל העדר הבטחה לחסינות; ולצד כל אלה חקירתו הנגדית של הנאשם נחלה לדבריה כישלון חרוץ, שכן אייכמן לא נשבר ולא הודה.

ראשית - על מנת לעמוד על ההליך ודרך ניהולו, שומה היה על החוקרת להציב את כתב האישום על שרשרת האישומים המרכזיים שבו (פשע נגד העם היהודי, פשעי מלחמה ופשע נגד האנושות), ולבחון אם אכן החקירות, העדויות והראיות הובאו כולם על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של הרכיבים העובדתיים המופיעים בעבירות הקונקרטיות. בדרך זו לעמוד הן על עצם קיום המעשים והן על ה"מנס ריאה" של הנאשם, לאמור: ידיעותיו וכוונותיו.

דומה שיבלונקה אפילו לא טרחה להתחיל בפעולה זו. אמת, המלאכה כאן מרובה, שכן שומה היה עליה לבחון בדקדקנות את כל הפרוטוקולים ומוצגי התביעה. ואולם לא עצלות מחשבתית בהכרח עצרה את החוקרת, כי אם אי-התייחסות לדרישות שכופה הדיסציפלינה. המשפט על כל תחומיו בנוי על קובץ סגור של כללים ועקרונות תוך כדי יישומם במקרים הקונקרטיים, ואף אלה המבקשים להרחיב קביעה מושרשת זו וחותרים לראות במשפט מערכת תרבותית, אינם כופרים בתפקיד שכללים ממלאים במשפט (מאוטנר, "המשפט כתרבות: לקראת פרדיגמה מחקרית חדשה", בספר הזיכרון לאריאל רוזן-צבי). יבלונקה נמנעה מלחשוף את הכללים הרלוונטיים לדיון ולמשפט הפלילי ביישומם להקשר הספציפי של משפט אייכמן.

שנית - והרי זה פלא - לגישת החוקרת, בסופו של דבר השופטים מנעו מלהפוך את המשפט למשפט ראווה: הם היו מנותקים לחלוטין מן הדרג הפוליטי ובלתי תלויים בו (עמ' 267). הם מעולם לא התראיינו לאמצעי התקשורת, הם קטעו פעמים רבות עדים שעדותם היתה לדעתם בלתי רלוונטית לאשמת הנאשם, ושאפו רק לאשש את אשמתו של אייכמן או להזימה (עמ' 268-267).

קביעות אלה מפריכות את הטענה המרכזית השוללת את היות המשפט משפט פלילי. השופטים הם המנהלים את המשפט. אמנם הצדדים יכולים להביא ראיות כרצונם, אולם הכללים הדיוניים יוצרים מחסומים המגינים מפני כוונה זו. השופטים אף היו ערים לה, ולפיכך הדגישו כי: "אין בידי בית המשפט הכלים הנאותים לבירור שאלות כלליות (על השואה) - ומכל מקום איש לא שם אותנו לשפוט בכגון אלו וחוות דעתנו על כך לא אין לה יותר משקל מדעתו של כל אדם המקדיש לבעיות אלה לימוד ומחשבה".

שלישית - אכן התביעה ביקשה לפרוס מגוון רחב של ראיות. לפי שעסקינן באישומים גורפים: פשע נגד האנושות והעם היהודי. ברי כי על התביעה - במשפט מסוג זה, שבסופו דינו של הנאשם יכול להיחרץ במותו - לעשות כל מאמץ ראייתי אפשרי. לפיכך אין מקום לטענה בדבר הרחבת היריעה משום העברת המשפט לפסים של חקר היסטורי.

והנה דוגמה לעניין זה: במהלך המשפט, התביעה כרתה את אוזנה לפניות רבות של ניצולים. במקרה אחד קיבל התובע מכתב מהתאחדות יוצאי תוניסיה, שבו צוין: "שמנו לב שבכל המסמכים הקשורים במשפט אייכמן, ברשימת הארצות בהן הגרמנים שלטו ורדפו אחר היהודים לא נכללה תוניסיה" (עמ' 210). אולם פרשה זו סופה שלא גולגלה במשפט. עם זאת, המחברת יודעת לציין שגדעון האוזנר (בהמשך) הגה את רעיון המפעל להנצחת הקהילות, ובתוך כך גיבש יחד עם צמרת משרד החינוך תוכנית מיוחדת לעניין זה, המתייחסת בין היתר לצורך כי "תינתן תשומת הלב לקהילות מעדות המזרח" (עמ' 235). ללמדנו שחרף החשיבות הרבה שהאוזנר ייחס לקהילות אלה הוא דבק בכללים המשפטיים, ובמקום שלא ראה אפשרות או תועלת להבאת ראיות מקהילות אלה במשפטו של אייכמן, אזי - חרף המחיר החינוכי כביכול - הכריע הצו המשפטי.

יתר על כן, להיסטוריון של העת החדשה עומדת האפשרות לראיין את הנוטלים במלאכה. ואכן המחברת מצאה לנכון להרחיק נדוד עד למינכן, מתוך מטרה לראיין את סגנו של הסניגור, שלדידה היה "חוויה רבת משמעות למחקר זה" (עמ' 13). והנה היינו מצפים שהיא תעשה כברת דרך לא-ארוכה בהכרח, ותיקח דברים עם סגן התובע גבריאל בך, לימים פרקליט המדינה ושופט בית המשפט העליון, ששימש אף כיועץ משפטי ללשכת 06, אשר חקרה את אייכמן בטרם המשפט. כל פרח משפטים יודע, כי לעתים דווקא הפרטים הקטנים והמהותיים נאצרים בידי התנא דמסייע לפרקליט העיקרי. ואכן, בראיון שנערך לאחרונה עם בך (מוסף גלובס, 12.4.01), הוא הפליא את מראיינו בשלל של פרטים, המלמדים כי בידיו מידע של ממש הנוגע לדרך ניהול המשפט מצד הקטגוריה. בשעה שהמחברת מבקשת לחרוץ דין על אופיו של המשפט ראוי היה שתסכית אוזנה למעורבים בהליך בטרם פסיקה.רביעית - הקורא בספר עלול לסבור כי ההגנה מילאה פיה מים, ולא הובאו מצדה עדים מחשש להעדר חיסיון. אלא שיבלונקה עצמה ביכרה שלא לספר כי בפועל נערכו חיקורי דין בחו"ל בידי בתי המשפט בגרמניה, באוסטרליה ובאיטליה לעדי ההגנה על פי שאלונים מפורטים, שאושרו מראש על ידי בית המשפט בארץ, לרבות לעדים שלא אבו להופיע מחשש כי יבולע להם. בדרך זו לא נתקפחה ההגנה, וכמה מן העדויות הללו בלשון בית המשפט "הפיצו אור נוסף על השאלות השנויות במחלוקת" (עמ' 85 לפסה"ד).

חמישית: על מנת שהמשפט יעמוד בקריטריונים של המשפט פלילי, יבלונקה ציפתה כנראה שהנאשם יישבר בחקירה הנגדית ויודה כי "אשם אני". יש להטעים: לעתים נדירות קורה שנאשמים יוצאים בהכרזה מעין זו לאחר חקירה נגדית, מאומצת ככל שתהא. לא אחת נאשמים מכזבים על הדוכן ומודעים לכך, וחרף זאת הם עומדים על דעתם. החקירה הנגדית לא נועדה לשבור עד אלא לחשוף באמצעותו את האמת החבויה שלא הובהרה דיה, ובדרך שתהווה פן נוסף בהרשעתו. על כל פנים, במקרה הנדון הנאשם נמצא אומר דברי כזב בחקירתו ועשה כל מאמץ כדי להתכחש לאמת, ובדרך זו מצא בית המשפט לנכון לקבוע כי: "ראינו וחזרנו וראינו אותו (את הנאשם) בהתפתלותו תחת לחץ החקירה הנגדית כשהוא נסוג מהכחשה גמורה להכחשה חלקית ובאין ברירה להודאה" (עמ' 264 לפסה"ד). בניגוד לאמור לעיל, המחברת - בהינף קולמוס של שני משפטים וללא התייחסות לדוגמאות ספציפיות - הגיעה למסקנה בעניין זה שאין לה כל קשר עם אשר אירע בפועל.סוף דבר, בסיום דבריה מפליגה המחברת לעולמות תיאורטיים נוספים. לגישתה, לאור ריבוי ההקשרים ההיסטוריים שהמשפט היה נתון בו (בניית אומה, גיבוש מדיניות החוץ והביטחון, עיצוב תכני מערכת החינוך ויחסי ישראל עם יהודי התפוצות, עמ' 285-284) ולאור תוצאותיו לטווח ארוך ראוי להגדירו כמשפט היסטורי, שהותיר חותם עמוק ורב עוצמה, להבדיל ממשפט פלילי.

ואנו נאמר: עצם העובדה שמשפט פלילי מסוים יוצר תהודה ויש לו השלכות שונות בתחומים רבים, ואף תוצאות ארוכות טווח מבחינה היסטורית, אין בכך כדי לשלול את היותו משפט פלילי. מסקנות אלה, שעיקרן בתחום ההיסטורי-סוציולוגי, לחוד, ומסקנות דבר אופיו של המשפט לחוד.

משפט יכול להתנהל על בסיס מסודר בהתאם לכללי הדיון הפלילי ועקרונות דיני העונשין, ובו בזמן להיות גם ציון דרך היסטורי, נקודת מפנה והשפעה למרחוק. אולם הא בהא לא תליא, וככל שהמשפט התנהל ברוח המשפט הפלילי ובדבקות לעקרונותיו, הרי ההשלכות ההיסטוריות - ואפילו השופטים היו מודעים להן - אינן יכולות ואינן צריכות לפגוע בו. בהקשר זה היטיב לקבוע בית המשפט כי: "אין אנו מתעלמים מן הערך החינוכי שהיה טמון בעצם ניהול המשפט לעם היושב בציון, וגם מעבר לגבולות המדינה. במידה שתוצאה זו הושגה אגב הדיון יש לברך עליה, אך לגבי בית המשפט, אין אלה אלא תוצאת לוואי של המשפט" (עמ' 17 לפסה"ד).

כעשור שנים לפני משפט אייכמן הוגש ערעור מטעם המדינה בתיק המכונה ברבים "משפט קסטנר". במסגרת פסק הדין מצא לנכון בית המשפט העליון (השופט שמעון אגרנט) לציין, בין היתר, כי להבדיל מהשופט, על ההיסטוריון מוטל התפקיד האובייקטיווי. ההיסטוריון, לדבריו, מצויד בכלים המתאימים להוציא פסק דין היסטורי, כאשר בידו המותרות כביכול של ריחוק הזמן המאפשר להשקיף על המאורעות שלא מתוך השקפותיו והרגשותיו על הבעיות המנסרות בעולמו (ע"פ 232/55 היועמ"ש נ' גרינוולד).

דומה כי במקרה דהתם - עם כל הכבוד הראוי - בית המשפט נקלע לתחום עניינים לא לו: והרי ההיסטוריה כבר מזמן אינה מתגלמת בגישה האנכרוניסטית, מבית מדרשו של פון ראנקה, לפיה יש בה, כביכול, ליתן מענה לשאלה "איך זה באמת היה?" באורח שונה, ההיסטוריה מבטאת את ראייתו האישית של ההיסטוריון הכותב על קורות העתים מנקודת מבטו שלו, ובהתאם לרוח הזמן של תקופת כתיבתו. הנה כי כן, בשעה שהשופט ניווט את דרכו בנתיבות של מערכת דיסיציפלינרית אחרת, עלול אף הוא לעלות, לשווא, על מוקשים צדדיים.

ברם, וזה העיקר: בית המשפט נדרש לדברים אלה על דרך הערת אגב צדדית, שאין לה ולא כלום עם פעולתו העיקרית בדיון בין שני בעלי הריב. בה בשעה שבמקרה הנוכחי - בספר הזה - נתכבדה המחברת להיכנס לתחום המשפט בהעדר שימוש בכלים המשפטיים, ובתוך כך ראתה בסופו של דבר לחרוץ משפט היסטורי (תרתי משמע) למעשה המשפטי. והתוצאה כאמור.

יעקב דוידוביץ הוא עורך דין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו