בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגדל בבל

משכנה החדש של הוצאת "בבל" בדרום תל אביב, הוא גם ביתה הפרטי של משפחת רוטברד, גם משרד המו"לות שלה, אבל בעיקר "אני מאמין" ארכיטקטוני-חברתי-פוליטי. הקשר בין החדר לספר

תגובות

צילומים: טלי שני

סדרת הספרים החדשה של הוצאת בבל, "דרום", תושק רק בסוף אוגוסט, אבל משרדי ההוצאה עברו כבר לפני כמה חודשים לדרום - דרום תל אביב. שינוי הכתובת מכיכר מסריק בלב הצפון המבוסס והאשכנזי, לשכונת שפירא בדרום העני והרב-לאומי, היה מקור השראה לשם הסדרה. כותריה יהיו על טוהרת ספרות מקור, ורוחה, כדברי העורך הראשי החדש של ההוצאה, חיים פסח, תהיה "חתרנית ומתוחכמת".

נדמה שדברים דומים אפשר לומר על ביתה החדש של ההוצאה, יצירה אדריכלית לא שגרתית שתכנן הארכיטקט שרון רוטברד. מחציתו משמשת למשרדי ההוצאה ובמחצית השנייה גרים רוטברד, אשתו עמית, המייסדת והבעלים של ההוצאה, ובנם אדם בן ה-13. מעבר לכך שהבית הוא בית, הוא גם "אני מאמין". את עיקריו ניסח רוטברד במניפסט שחיבר לפני כמה שנים תחת הכותרת "ארכיטקטורה שמאלית".

אף על פי שאדריכלות היא למעשה תחום עיסוק בורגני, כתב רוטברד את המניפסט במסורת המניפסטים ההרואיים והמהפכניים מתחילת המאה העשרים: "ארכיטקטורה שמאלית תהיה מודעת לפוליטיקות של הטעם ותאתר אותן בכל פרט של חלון או מעטפת. היא תחשוף את המכניזמים הצרכניים ותטפל בהם מתוך עמדה ביקורתית. במפגש שלה עם המציאויות הפוליטיות, אם מדובר בזו של העם הפלשתיני ואם בזו של מיעוטים אחרים, היא תברר בקפידה מושגים וייצוגים ותדע לא רק ליישר קווים, אלא גם למתוח אותם. היא תתאמץ להבין את התמורות החברתיות שחלו במושגים כמו בית, משפחה ועבודה. היא תשאף לחלוקה צודקת של משאבים, תשתיות, מוסדות וזכויות בנייה". נדמה שלא מעט מהכותרים של בבל עונים על תביעות המניפסט.

הוצאת בבל הוקמה, כדברי עמית רוטברד, כדי "להרחיב את גבולות המחשבה והקאנון הספרותי, לשאול עליו שאלות ולהעמיד אותו במבחן". ביתה החדש של ההוצאה, שהוא גם ביתה הפרטי של המשפחה, מרחיב ומערער את גבולות המחשבה על מהו בית פרטי ישראלי ומעמיד במבחן את המונח "וילה" כפי שהתגבש אצל רבים בשכונות בנה ביתך, במתחמי היאפים ובמגזינים לעיצוב פנים. במבט ראשון הוא נראה כבית מאולתר, בן כלאיים או כזה שבנייתו עוד לא הסתיימה. בלוקים עירומים, בטון חשוף, גימור רשלני, דיקטים גולמיים, תריסי פלסטיק בלבן, אפרפר, צהבהב וירוק-חולני לסירוגין, יציקות טרצו (חומר של מרצפת פשוטה) במקום שיש, ומשקופים מאלומיניום בסיסי - בעידן שבו שולטים כמעט באופן בלעדי משקופים מפרופיל בלגי.

זול הוא יפה

בבית אין כל סממני מותרות או עידון, ועם זאת, או אולי משום כך, הוא מעורר אצל המבקרים תחושה אינטימית, כמעט נוסטלגיה למה שבבתים ישראלים רבים נעלם מתחת לריצוף אבן, או טויח בטיח בסגנון טוסקנה. "אתם נראים כמו חלוצים בחולתה", אמר לרוטברד איש האלומיניום, שרגיל לעבוד בווילות קאנוניות יותר. אף על פי שבתים גמורים למחצה הם מסימני ההיכר של שכונת שפירא, השכנים שואלים מתי יגמרו כבר את הטיח. חוג המכרים של בני הבית, לעומת זאת, לא יתבלבל בין ימי חולתה החלוציים לבין המודעות עצמית הגבוהה והביקורתיות המתוחכמת שמאחורי כל החלטה אנטי עיצובית, כולל הבחירה להשאיר את מתקני כיבוי האש גלויים בכניסה הראשית, ולכסות-למחצה את צינורות המים מאחורי יריעות ניילון מצוי, שנרכש במחיר מציאה ברחוב סלמה הסמוך. "אני אוהב מאוד את הניילונים האלה", אומר רוטברד, "קודם כל כי הם עלו לי רק 210 שקלים".

גם מאחורי מחיר יריעות הניילון, ובעיקר מאחוריו, עומדת בחירה אידיאולוגית. באופן מוזר, כדברי רוטברד, "ארכיטקטים אף פעם לא מדברים על כסף. זה כאילו לא יאה. אבל זהו מרכיב אידיאולוגי מרכזי באדריכלות. יש דחף, שהתעצם כאן בעיקר מאז שנות השמונים, שלוקח את הארכיטקטורה למקומות ולחומרים יותר יקרים, לפרטים יותר מסובכים, לטכנולוגיות יותר מתוחכמות. בכל מגזין לעיצוב פנים רואים איך תרבות הצריכה נכנסת לארכיטקטורה ומוטמעת בה דרך השאלה של הנוחות וההדוניזם. פתאום כולנו נהיינו נורא מפונקים. כל הטירוף שמתחולל מסביב לאביזרים סניטריים, קרמיקות ואמבטיות. אצל ארכיטקטים התבססה המוסכמה שכדי שזה יהיה יפה יותר וטוב יותר, זה צריך להיות יקר יותר. הפרויקט הזה הולך באופן מודע בכיוון הפוך לגמרי".

באיזה אופן אפשר גם לבנות וילה וגם להתנגד לצריכת המותרות?

"זה פרויקט שרוצה להיות זול, במונחים כמעט סימבוליים. לקחתי את עלות הבנייה הפרטית הממוצעת היום למטר מרובע, אלף דולר, וחתכתי אותו לחצי, 500 דולר למטר מרובע, כולל הכל. בין כל שתי אופציות בחרנו, אידיאולוגית, באופציה הזולה. הבחירה תמיד נבעה מהשאלה הכלכלית ולא האסתטית. אין בעיני חומרים יפים וחומרים מכוערים, יש שימושים יפים ושימושים מכוערים. מאותם חומרים אפשר לבנות שיכון ולבנות וילה".

העובדה שאתה אדריכל והיית הקבלן של עצמך לא הוזילה את המחיר?

"נכון שזה חוסך כסף, אבל עדיין המחיר פחות מהממוצע. האמירה של הבית הזה היא די לטירוף של להביא את השיש דווקא מפייטרה סנטה או מקרארה, או לקנות רק כיורים של פיליפ סטארק. כל בן אדם שבונה, צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מתחיל את המסע המטורף בנמל תל אביב בין חנויות הקרמיקות, אם הכיור הזה יעשה אותו יותר מאושר. אותי זה לא עושה יותר מאושר".

מניות עיי-טק

מתוך אידיאולוגיה, ו"מתוך הכרה והבנה של תרבות הבנייה והכלכלה המקומית", פיתח רוטברד גישה סובלנית ל"טולראנס", או במלים אחרות לפער שבין התוכנית לבין הביצוע. הפירוש המילולי של המלה טולראנס הוא סובלנות. בתחום הבנייה זהו "מרווח הטעות". ככל שהמרווח קטן, הביצוע נחשב "עבודה טובה", ולהיפך. כל מרווח כזה, אומר רוטברד, נקבע על ידי התרבות עצמה. "מבחינתי הטולראנס הוא הסובלנות האמיתית לתרבות של המקום הזה ולאנשים שחיים ועובדים כאן. בבית הזה, השאלה של הטולראנס היתה מרכזית. ידעתי שאם אני יוצק קיר בטון חשוף והוא יוצא לא 'נקי', או שקו ישר הוא לא קו ישר, אני לא יכול לשחק אותה טדאו אנדו" - אדריכל יפני שנודע ביציקות הבטון המדויקות - "ולהגיד לקבלן, קח קונגו, תשבור ותעשה הכל מחדש. אני לא יכול לדרוש מקבלן ישראלי קטן מה שדורשים מקבלן צרפתי גדול".

הסובלנות הזאת היא לא הסיבה לכיעור הסביבה בארץ?

"אני יכול לדפוק את הראש בקיר ולהגיד שאני רוצה לעשות כאן ארכיטקטורת היי-טק כמו של נורמן פוסטר האנגלי, אבל ההיי-טק הישראלי יספוג את אותו טולראנס ישראלי. כשז'אן נובל עושה בפאריס בניין, אז ממציאים זכוכית חדשה. פה אנחנו קונים מוצרי מדף, שמגיעים הנה 15 שנה אחרי שהם הומצאו. כאשר הטולראנס הישראלי נפגש עם המוצרים האלה התוצאה היא קטסטרופלית. את ההיי-טק הישראלי אפשר לכתוב בעי"ן - עיי-טק".

אתה מציע שהארכיטקטורה בישראל תישאר לנצח בשלב יציקות הבטון הגרועות?

"אני אומר שארכיטקטורה צריכה להבין את המקום הזה. זה לא אומר למרוח את הבניינים בחומוס ולעשות פרופילים בלגיים ביפו. להבין את המקום הזה אומר להבין אותו דרך התרבות הטכנולוגית שלו. בצרפת, טכנולוגיית היי-טק היא חלק ממסורת ארוכה, שמתחילה במאה ה-19, עם התערוכות הגדולות ומגדל אייפל. זה אחרת כאשר המהנדס פיטר רייס ממציא את תופסני הזכוכית דמויי העכביש בפרק לה ווילט בפאריס. וזה אחרת כאשר רכטר משתמש בהם באופרה בתל אביב כמוצר מדף".

מוצר מדף לא מוזיל את מחיר הבנייה?

"הרעיון של ארכיטקטורת היי-טק הוא פריצת דרך, הרחבת גבולות הטכנולוגיה. אבל כאשר אני משתמש בה כמוצר מדף זה אומר לוותר על כל המימד האוונגרדי ולהפוך אותה לסגנון, לקישוט. זהו שימוש לא מודע וצרכני ברעיונות ובחומרים. בשביל לבנות את הבית שלי אני לא יכול לקחת את הקבלן של הספרייה הגדולה בפאריס, אלא את חיידר אגברייה. הוא קבלן נהדר ואיש נפלא אבל אין לו אותם אמצעים ויכולות לוגיסטיות. אני רוצה לחשוב לעומק על טכנולוגיה וכלכלה ולא רק על מה שיבואנים דוחפים לי בגלל שזאת האופנה או סממן של איזו כלכלה שאינה שלי".

יש תשובה ישראלית למוצרי המדף הזרים?

"אותי יותר מעניין לקחת מוצר מדף זול, כמו תריס פלסטיק שכל ישראלי מכיר, ולהשתמש בו בצורה רעננה, מאשר לקנות את מוצר המדף הכי יקר בעולם ולהשתמש בו בצורה מעוררת חמלה. הניסיון שלי היה להשתמש בטכנולוגיות עניות ושגרתיות בצורה לא סטנדרטית ובצורה הזאת להבין ולחשוף את המנגנונים הכלכליים והפוליטיים שפועלים כאן. אני אומר שארכיטקט ישראלי צריך לעשות את הפרטים המתאימים ולהטמיע בתוכם את ההבנה של המנגנונים האלה".

בבל מיישמת את אותה אידיאולוגיה בהפקת הספרים. אין לטעות בתשומת הלב שההוצאה מעניקה לעיצוב; אולם גם מאחורי כל עטיפה עומדת אידיאולוגיה. "ספר הוא אובייקט", אומרת עמית רוטברד, "חשוב שיהיה נעים להחזיק אותו ביד". אולם, כדברי שרון, "אידיאולוגית, אנחנו משתדלים לעשות ספרים שיהיו כמה שיותר פשוטים וכמה שיותר זולים. אנחנו רוצים שהספרים יהיו שמישים ושסטודנטים יוכלו לקנות אותם. אנחנו מתמקמים בתוך הטכנולוגיות הכי בנליות של דפוס והפקה. לא ניירות יפאניים".

מה שמותר לעזריאלי

שרון רוטברד הוא בן 41, יליד ישראל, למד אדריכלות בפאריס שבה גר עם עמית במשך שמונה שנים. השניים התפרנסו שם בין היתר במכירת עיתונים ובהוראת עברית בסוכנות. לפני כן למדו שניהם במדרשה לאמנות ברמת השרון, שם התחנכו, כדבריהם, על ברכי "דלות החומר ורב תחומיות". כשחזרו מפאריס, הקימה עמית את הוצאת בבל. שרון כותב, מפרסם מאמרי ביקורת אדריכלות ומלמד בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. בבבל הוא עורך את סדרת "ארכיטקטורות". אחד הספרים שיצאו עד כה בסדרה הוא תרגום ראשון לעברית של "לקראת ארכיטקטורה" של לה קורבוזיה. זהו ספר שחסרונו על מדף ספרי האדריכלות בעברית בלט כמו העדרו של "המין השני" של סימון דה בובואר, כותר נוסף של בבל, ממדף הספרות הפמיניסטית.

כבר כמה שנים שרוטברד כותב ספר על האדריכל אברהם יסקי, שבמשרדו עבד. באופן כלשהו, ביתו הוא מחווה אוהדת וביקורתית כאחת לפועלו של יסקי בשנות החמישים, תקופה שבה "בניין הארץ היה בשיאו", כדברי רוטברד. כשכיר היה רוטברד שותף לתכנון מבני משרדים. הבית בשכונת שפירא הוא הפרויקט הראשון שתיכנן באופן עצמאי. רוטברד עומד על השימוש במונח "בית" או מוטב "בית עירוני", ולא "וילה", מונח השמור כדבריו לבתים הוליוודיים על מגרשים ענקיים בבוורלי הילס.

לשכונת שפירא הגיעה משפחת רוטברד מסיבות כלכליות ואידיאולוגיות. "רצינו לעבור לסביבה רב תרבותית. גם בפאריס גרנו בסביבה כזאת". אחרי 16 שנים שבהן גרו בדירות שכורות, קנו במחיר דירת שני חדרים במרכז תל אביב את המגרש ובנו בית. בקיאות בחוקי התכנון והבנייה איפשרה לרוטברד לנצל כל פיתול בחוק כדי להגדיל את שטח הבית. גם לכך יש הסבר אידיאולוגי שמאלני: השגת שוויון מוחלט בין מה שמותר לעזריאלי לבין מה שצריך להיות מותר לכל אחד.

"כיזם קטן", אומר רוטברד, "יש לי זכות מלאה לתבוע מה שמקבלים יזמים גדולים. חלק מעבודת הארכיטקט הוא להכיר היטב את החוקים ולנסות לגרוף כמה שיותר שטח. זה לא דבר שצריך להתבייש בו. יש רפלקס כזה של ארכיטקטים, להגיד שיזמים הם חזירים. אני חושב שלכולם יש אותה זכות להיות חזירים. בשם השוויון, זוהי חובה מוסרית ופוליטית של כל אזרח לתבוע לעצמו אותן פריווילגיות שגדולים וחזקים יכולים".

היי דרומה

שכונת שפירא נחשבת אחת משכונות המצוקה של תל אביב. תושביה הם פועלים זרים, משת"פים של כוחות הביטחון, עולים מאתיופיה ומחבר המדינות, תושבים ותיקים וגם צעירים בני "השבט הישראלי" כהגדרת רוטברד, שהיגרו לשכונה מחלקים אחרים של העיר והארץ. נוכחותם של אנשי בבל לא יכולה שלא להסב תשומת לב.

יש בשכונה משהו מישראל של שנות החמישים. השכנים דופקים בדלת ומביאים קערת מרק. ריח הגרניום נישא באוויר. המדרכות, במקום שיש כאלה, עשויות מאספלט ולא מאקרשטיין ויש עדיין מקום למדורות ל"ג בעומר. "מבחינתי זוהי חלקת אלוהים הקטנה, ששכחו אותה לטוב ולרע", אומר רוטברד.

במונחים מתחום הסוציולוגיה ותכנון הערים מוגדרת ההגירה של אוכלוסייה מבוססת לאזורים כמו שכונת שפירא כ"התברגנות" (ג'נטריפיקציה): יודעי ח"ן מגלים שכונות ישנות ומקסימות, רוכשים נכסים בזול, המחירים עולים והאוכלוסייה ה"מקומית" נדחקת החוצה. "זה שאני אשכנזי ומ'האליטות הישנות', זאת עובדה", אומר רוטברד. "אבל אני לא בא הנה מעמדה של הגמוניה. אני בא עם הזהות שלי והם באים עם הזהות שלהם ואין לי בעיה עם זה ואין להם בעיה עם זה. זה מקום הטרוגני מבחינה אנושית ואני חלק מהפסיפס השבטי. אני לא מקבל את הגישה שצריך לפתח את השכונה כדי שיבואו לכאן אנשים מהצפון".

אתם לא האנשים מהצפון?

"כשנכנסנו להרפתקה הזאת ב-1995 לא ראיתי שהשכונה עומדת לפני בום כלכלי, ואני לא רואה את זה גם כיום. זה לא היה מרכיב בשיקול שלנו לבוא לכאן. אולי יש אנשים שעושים חשבונות נדל"ניים. השקעתי כאן מספיק עבודה ומאמצים, כדי שלא אמכור. באתי כדי לגור ולא כדי להרוויח. זהו מקום מדהים בעיני".

מה שמקסים אותך הוא הרומנטיקה של מקום ששכחו אותו?

"לא. מקסים אותי המבנה של השכונה. אין לי רומנטיקה לדרכי עפר. אני כן רוצה שיעשו כאן מדרכות. כאשר אני רואה שבתל אביב מחליפים את המדרכות מאקרשטיין מודל 90' לאקרשטיין מודל 2000, אני מתמלא חרון. יש הרבה רחובות בדרום תל אביב ויפו שבהם אין בכלל מדרכות. מדברים כאן על תוכניות מתאר ופיתוח. בשביל להשקות את הגן של שכונת שפירא לא צריך שעכשיו יישבו מיליון ארכיטקטים ויתחילו לצייר שרטוטים ולעשות מודלים. מה שצריך הוא רק פעולות תחזוקה אלמנטריות. עיריית תל אביב פשוט צריכה לעשות את העבודה שלה. כרגע, היא הגורם הכי שלילי פה.

"המחשבה על הדרום כעל וקטור תרבותי", אומר רוטברד, "נראית בעיני קונספט יותר פורה ופתוח מאשר הקונספט של מזרח-מערב, שאתו אין לי באופן אישי הרבה מה לעשות והוא גם לא רלוונטי לפועלים זרים, עולים מרוסיה או סתם אנשים שאין להם הרבה כסף, שהם לא בהכרח מזרחים. כאשר חזרנו מצרפת, פינטזנו על להיות חלוצים בבאר שבע, ללכת לעיירת פיתוח, אבל בגלל העיסוק שבחרנו זאת לא היה אופציה. חלק מהדחף ההרפתקני הביא אותנו לכאן. כאשר אני שומע אנשים כמו שלמה מסלאווי מוועד שכונת התקווה, שאומר שצריך להפריד את הדרום מתל אביב, אני מזדהה עם זה. אם ייתנו לדרום - לא רק של תל אביב - לנהל את עצמו, הוא יגיע לתוצאות יותר טובות מאשר אם ייתנו לעיריית תל אביב ולמדינה לנהל אותו". *

חיקוי וזיהוי

"דור האיקס" של דאגלס קופלנד, שיצא לאור בינואר 1995, היה הספר הראשון שעליו התנוסס הסמל של בבל, עץ הפוך. הספר נהפך לספר פולחן, והפנה את תשומת הלב של קהל הקוראים להוצאה הצעירה שהקימה עמית רוטברד. העורך הראשי של בבל הוא חיים פסח, שמעברו מהוצאת כתר לפני כשלושה חודשים עורר לא מעט תהיות בענף המו"לות ובתקשורת. כאשר עזב את כתר, קיבל כדבריו הצעות מחמש הוצאות ספרים: "החלטתי לעבור לכאן כי ההוצאה נראתה לי מעניינת, ולפני פריצה גדולה".

פסח מצא בבבל "מכנה משותף עם הדעות והמחשבות של עמית ושרון, וגם אווירה ביתית וסביבת עבודה נוחה. במו"לות, עובדים בדרך כלל בחדרים קטנים ומעופשים. אני סבלתי במיוחד, כי אני מעשן. כאן אין בעיה כי הכל מואר ומאוורר והבעלים גם מעשנים. הבטון החשוף לא מפריע לי, אני רגיל לבטון, אני תל אביבי".

הקו הספרותי של בבל התגוון, ויכלול מעתה יותר ספרות מקור, בעיקר בסדרת "דרום". הסדרה תחנוך גם קו עיצובי חדש, שאנשי ההוצאה מסרבים לחשוף מחשש להעתקות. כבר כעת, אומר פסח, "הוצאות אחרות מחקות את הסגנון של בבל, ועל הרבה כריכות מופיעים תצלומים. החיקוי יוצר בעיית זיהוי". לדברי פסח, בבל היא ההוצאה היחידה שמעסיקה מעצב קבוע. המעצבת כעת היא גילה קפלן, שיצרה להוצאה דימוי אסתטי, מאופק ולא מיופייף, שהולם את עיקרי האידיאולוגיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו